צירי הקונגרס הם נציגים נבחרים מהפדרציות הציוניות בכל העולם, שחבריהן חברי ההסתדרות הציונית על פי מפתח של מפלגות, תנועות וארגונים שונים. חברי הקונגרס מקיימים דיונים בנושאים העומדים על הפרק, קובעים את התקציב והחוקה, ובוחרים את חברי מוסדות התנועה, כגון ההנהלה הציונית והוועד הפועל הציוני, המופקד על ניהול התנועה הציונית.
הקונגרס הציוני העולמי הראשון התכנס בשנת 1897 בבזל, ביוזמתו ובהנהגתו של בנימין זאב הרצל. היה זה הבנקאי היהודי-הולנדי יעקובוס קאן (Jacobus Henricus Kann) שהעמיד לראשונה לרשותו של הרצל והתנועה הציונית את המימון והקשרים הפוליטיים הדרושים לקיום הקונגרסים הציונים ולהגשמת הרעיון הציוני. מאז התכנס הקונגרס מדי שנה-שנתיים, באחת ממדינות אירופה, ודן בעניינים שונים בנוגע לדרכה ופעילותה של התנועה הציונית. לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948 פחתה מאוד השפעתו, והוא מתכנס בירושלים, מדי חמש שנים.[1]
הרכב הקונגרס
חוקת ההסתדרות הציונית העולמית קובעת שמספר צירי הקונגרס מטעם הבריתות העולמיות הלוקחות חלק בבחירות לקונגרס הציוני, מלבד אלה הנבחרים לפי רשימות עולמיות וצירים מטעם הארגונים היהודיים הבין ארציים, לא יעלה על 500. הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית רשאי להחליט, לא יאוחר משנה לפני כינוס הקונגרס, להגדיל את המספר ב–5% לכל היתר, כך שמספר הצירים מקבוצה זו יגיע עד ל-525. מספר צירי הקונגרס מחולק כדלקמן: ישראל 38% (190 צירים), ארצות הברית 29% (145 צירים), ויתר ארצות התפוצה 33% (165 צירים)[2].
הצירים מישראל נבחרים על-פי מפתח תוצאות הבחירות לכנסת, כאשר בפועל רוב המפלגות בישראל ממנות לתפקיד חברי הקונגרס נציגים זוטרים.
הקונגרס הראשון - בזל - 1897. (קדמו לו ועידות חובבי ציון הראשון שבהם היה קונגרס פוקשאן ב-1882 ברומניה). אושרה תוכנית בזל, שהיוותה מצע לתנועה הציונית וגישרה בין "הציונות המדינית" של הרצל ו"הציונות המעשית" של הדוגלים בעידוד העלייה.
הקונגרס הרביעי - לונדון - 1900. הקונגרס שאף להשיג את תמיכתה של אנגליה ברעיון הציוני.
הקונגרס החמישי - בזל - 1901. התגברה האופוזיציה להרצל למען "פעולה מעשית" בארץ ישראל, ליותר דמוקרטיזציה בהחלטות ובנושאי תרבות עברית. הוחלט על הקמת הקרן הקיימת לישראל.
הקונגרס השישי - בזל - 1903. מוכר כ"קונגרס הבוכים" או "קונגרס אוגנדה", לאחר שתוכנית אוגנדה נתקבלה בה ברוב, החלטה שנתקלה בפרישה של צירים רבים. הקונגרס נערך מספר חודשים לאחר פרעות קישינב.
הקונגרס התשיעי - המבורג 1909. הקונגרס עמד בסימן הוויכוח בין הציונים המדיניים לציונים המעשיים.[3]
הקונגרס העשירי - בזל - 1911. הקונגרס נסב סביב ההחלטה לעסוק בנושאי תרבות, החלטה שהביאה למתיחות בין הדתיים לבין שאר הצירים. סוף למאבק בין הציונות המדינית למעשית, בהחלטה לאחד את שתי הגישות לציונות הסינתטית. בעיתונות העברית באותה תקופה כינוס הצירים כונה לעיתים "הכנסייה הציונית".[4][5]
הקונגרס ה-12 - קרלובי וארי (קארלסבאד) - 1921. הקונגרס הראשון שהתקיים לאחר מלחמת העולם הראשונה, בו אושרה הצהרת בלפור, וכן הוחלט על שיתוף פעולה עם השלטון הבריטי בארץ ישראל. במהלכו הוקמה קרן היסוד. הקונגרס קיבל החלטה הקובעת כי "רצונו המוחלט של העם היהודי לחיות עם הערבים בתנאים של אחדות וכבוד הדדי ולהפוך ביחד איתו את המולדת המשותפת לארץ פורחת שבניינה יבטיח לכל אחד מעמיה התפתחות לאומית באין מפריע".[6]
הקונגרס ה-13 - קארלסבאד- 1923. החלה ביקורת על ההנהגה הציונות בנוגע ליחסה המתון לשלטון הבריטי בארץ.
הקונגרס ה-14 - וינה - 1925. גברה הביקורת על ההנהגה הציונית שהחלה בקונגרס ה-13. דיונים סביב המשבר הכלכלי שפקד את הארץ לאור העלייה הרביעית. 4 צירים לרוויזיוניסטים.[7]
הקונגרס ה-17 - בזל - 1931. לקונגרס נבחרו 254 צירים. סיעת הפועלים הייתה הגדולה ביותר (75 צירים, 29%). מספר הצירים של "הציונים הכלליים ב'" (שהתפלגה בתקופה זו) ירד ל-59. הרוויזיוניסטים הפכו לסיעה השלישית בגודלה (52 צירים, 21%), כמו צירי תנועת "המזרחי".[10]נחום סוקולוב מונה במקום ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית ברוב של 118 נגד 98. נדחתה הצעת הרוויזיוניסטים להצהיר על השאיפה להקמת מדינה עברית משני צידי הירדן, לאחר שצירי "הציונים הכלליים ב'" ו"המזרחי" שינו את עמדתם בעד ההצעה, בעקבות מברק שהתקבל ממפקדת "ההגנה", שבו הזהירה כי החלטה כזו עלולה להביא לחידוש המהומות בארץ ישראל. הפועלים הציעו שלא להעלות להצבעה את נוסחת "המטרה הסופית" של ז'בוטינסקי וזכו ברוב של 121 נגד 57. בתגובה לכך, קם ז'בוטינסקי מכסאו וקרא "זה לא קונגרס ציוני!". הוא קרע את כרטיס הציר שלו ועזב את האולם, ואחריו עזבו גם כל צירי מפלגתו. הפועלים השיגו שניים מתוך חמישה מקומות בהנהלה הציונית: ברל לוקר וחיים ארלוזורוב.[11]
הקונגרס ה-18 - פראג - אוגוסט 1933.[12] בבחירות ביולי זכו תנועות הפועלים ביותר מ-44%. הרוויזיוניסטים ב-16%.[13] הקונגרס התנהל בסימן רצח ארלוזורוב. בעת נאומיהם של נציגי הרוויזיוניסטים, קמו כל נציגי סיעת הפועלים ועזבו את האולם בהפגנתיות. הרוויזיוניסטים לא נבחרו לנשיאות הקונגרס והצעות החלטה שלהם לא הובאו להצבעה. עקב כך, ז'בוטינסקי סירב לנאום. הנשיאות אישרה הקמת ועדת-חקירה שנתמנתה לבדוק ו"לעקור נטיות, העומדות בסתירה לעקרונות היסודיים של המוסר היהודי", כלומר רעיונות הרוויזיוניסטים.[14]התקווה נקבעה באופן רשמי כהמנון של התנועה הציונית.
הקונגרס ה-19 - לוצרן - 1935. מספר הצירים של סיעת הפועלים הגיע לכ-50%.[15] בלטו בהיעדרם זאב ז'בוטינסקי ואנשי ברית הציונים הרוויזיוניסטים אשר פרשו לפני הקונגרס והקימו את הצ"ח[16]. לאור עליית היטלר לשלטון, נסוב הקונגרס סביב גורל יהודי גרמניה והסכם ההעברה כמו גם נושאים רבים אחרים בהן יישוב עמק בית שאן, הספנות העברית, מערכת החינוך והצביון היהודי בחיים הציבוריים. קונגרס זה נחשב לנקודת מפנה בו נוצרה קואליציה של סיעות שהובילה את הנהגת היישוב ולאחר מכן המדינה במשך 42 שנה.
הקונגרס ה-20 - ציריך - 1937. להלכה, בתגובה לוועדת פיל, ייפה הקונגרס את כוחה של ההנהלה הציונית לנהל משא ומתן עם הממשלה הבריטית על הקמת מדינה יהודית ולא על חלוקת ארץ ישראל המערבית אולם, למעשה, משום שוועדת פיל לא העמידה חלופה להקמת מדינה יהודית שאינה כרוכה בחלוקה, אימץ הקונגרס את עקרון החלוקה אף שהדבר נעשה בעקיפין ובהתניה מסוימת.[17]
הקונגרס ה-22 - בזל - דצמבר 1946. הקונגרס התחדש לאחר מלחמת העולם השנייה ועמד בסימן השואה. מספרם של צירי מזרח אירופה ירד ואילו מספרם וכוחם של צירי אמריקה עלה.[18] הרוויזיוניסטים שבו להסתדרות הציונית לאחר 11 שנה.[19] הוחלט על דחיית תוכנית מוריסון גריידי לחלוקת הארץ ומאבק כנגד שליטת הבריטים בארץ ישראל. חיים ויצמן התנגד למאבק נגד בריטניה והוקיע את פעולות ארגוני המחתרת הפורשים. הוא התפטר מנשיאות הקונגרס. הקונגרס הצביע נגד השתתפות בוועידת לונדון ברוב של 171 נגד 154, והדגיש את תביעת היהודים לכלול את כל ארץ ישראל המערבית בשטח המדינה היהודית.[20] מתוך כבוד כלפי ויצמן, החליט הקונגרס שלא לבחור בנשיא חדש במקומו. הוקמה הנהלה ציונית בת 19 חברים (שישה מתוכם מארצות הברית), שבראשה שוב עמד בן-גוריון, שקיבל על עצמו עתה גם את תיק הביטחון.[21]
ההחלטות שהתקבלו בקונגרסים קבעו במידה רבה את דרכה של התנועה הציונית. בין היתר הוחלט בהם על הקמת מוסדות חינוך שונים בארץ ובראשם – האוניברסיטה העברית בירושלים, ייסוד ארגונים כלכליים והתיישבותיים כגון בנק "אוצר ההתיישבות היהודית", קרן קיימת לישראל וקרן היסוד, והוחלט על רכישת קרקעות בארץ ישראל ופעולות התיישבות בה. בקונגרס ה-12 אושרה הצהרת בלפור ובקונגרס ה-16 (1929) אושרה הקמתה של הסוכנות היהודית לניהול חיי היישוב העברי בארץ. בקונגרס ה-21, מספר ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נדחו גזרות הספר הלבן של אותה שנה. בקונגרס הבא, ה-22, אושרה התוכנית להקים מדינה יהודית.
הקונגרסים דנו במהלך השנים בנושאים רבים הקשורים ליהודי העולם, להתיישבות בארץ והקמת מדינה יהודית. לא מעט ויכוחים התגלעו בהם. העיקריים שבהם:
ויכוחים על נקיטת פעולות מעשיות או מדיניות. הוויכוח התלהט בעיקר בקונגרס השמיני (1907), בין תומכי הציונות המעשית שדגלו ביישוב הארץ באופן מיידי, לבין אנשי הציונות המדינית, שרצו השגת ערבויות לכך מידי מעצמות העולם. חיים ויצמן תבע הצעת שילוב בדמות הציונות הסינתטית.
דיונים סביב רדיפת קהילות יהודיות בעולם - בין הדיונים שהתקיימו על כך היה הדיון בקונגרס הרביעי (1900) על רדיפת יהודי רומניה והדיון בקונגרס ה-19 (1935) לאחר עליית היטלר לשלטון, סביב גורל יהודי גרמניה והסכם ההעברה.
הוויכוח על הגדרת הציונות - התגלעו חילוקי דעות בין הציונות הרוויזיוניסטית לבין אנשי מחנה הפועלים והמנהיגות הציונית, בתביעת הרוויזיוניסטים בהגדרה מפורשת כי מטרתה הסופית של הציונות היא הקמת מדינה עברית בארץ ישראל ונקיטת צעדים מפורשים נגד מדיניות בריטניה בארץ ישראל. לאחר שנדחתה ההצעה לדון בכך בקונגרס ה-17 ב-1931, פרשו הרוויזיוניסטים והקימו את ההסתדרות הציונית החדשה. הם חזרו לקונגרס הציוני ב-1946.
דיונים סביב חלוקת ארץ ישראל המערבית - הדיונים נסובו בקונגרס ה-20 (1937) סביב אישור תוכנית החלוקה של ועדת פיל. לבסוף גברה דעת המצדדים בתוכנית העקרונית. הוחלט לדחות את גבולות הצעת החלוקה המסוימת של הוועדה אולם לראות בעקרון החלוקה של ארץ ישראל המערבית בסיס למשא ומתן להקמת מדינה יהודית.
הוויכוח סביב דרכי המאבק בשלטון הבריטי בארץ - עמדתו של ויצמן למאבק לא מזוין בבריטים לא התקבלה בקונגרס ה-22 (1946) והוא התפטר מנשיאות הקונגרס.
הקונגרסים שלאחר הקמת המדינה
שקל ציוני לקונגרס הכ"ג - שקילת השקל הציוני השנתית היוותה תנאי לחברות בהסתדרות הציונית ולבחירת הצירים לקונגרס
לאחר הקמת מדינת ישראל פחתה בהרבה השפעתם של הקונגרסים הציוניים. הם הועברו לירושלים ומתכנסים אחת לקדנציה בבנייני האומה למשך 3 ימים. הקונגרס הראשון בירושלים לאחר הקמת המדינה נפתח ב-1951 (הקונגרס ה-23 במניין הכולל). הקונגרסים עמדו בסימן דאגה לביטחון ישראל וקליטת העלייה, פתיחת שערי ברית המועצות לעלייה, עצירת יהדות התפוצות מהתבוללות ועוד. יושבי ראש הקונגרסים בשלושים השנים האחרונות הם יושבי ראש הסוכנות היהודית.
ב-1964, ערב הקונגרס הציוני ה-26 בירושלים, התייחס יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית וראש ממשלת ישראל לשעבר, משה שרת, לשאלת הצורך בקיומו של קונגרס ציוני לאחר הקמת מדינת ישראל:
”הקונגרס הציוני הינו הפורום העולמי היחיד, שעל במתו מופיעים יהודים מכל חלקי העולם... כדי לתת ביטוי לזיקתם-הם, ולזיקת המוני העם היהודי, שהם נציגיו, למדינה; כדי לטכס עצה על חובתם להבטיח את המשך קיומו של העם, ולרכז את מעייניו סביב המדינה... אין עוד במה עולמית כזאת!”.[22]
דיוני הקונגרסים ותרומתם
בקונגרס ה-31, בשנת 1987, נבחרה לראשונה אישה, רות פופקין (אנ') לתפקידי יו"ר הקונגרס ונשיאת הקונגרס.
באפריל 2023 נערך בירושלים קונגרס שלא מן המניין, אשר נשא את השם "הקונגרס הציוני המיוחד בסימן 75 שנה לעצמאותה של מדינת ישראל".[23] ההצבעות בנושאים שנדונו בכינוס נערכו במאי 2023, והתקבלו מספר החלטות המנוגדות למדיניות ממשלת ישראל השלושים ושבע, בהן התנגדות לרפורמה המשפטית, התנגדות לשינוי חוק השבות (ביטול ההכרה בגיור קונסרבטיבי או רפורמי), ודרישה לקידום ייצוג נשי וחיזוק הקשר עם קהילת הלהט"ב.[24][25]
בנימין זאב הרצל, איגרות הרצל, (עורכים: א' ביין ואחרים), ירושלים : הספרייה הציונית בשיתוף עם הוצאת מ. ניומן, תשי"ז-תשי"ח.
היסטוריוגרפיה
אריה צנציפר (רפאלי), פעמי הגאולה: ספר הציונות הרוסית מראשית "חיבת ציון" עד מהפכת 1917, (עורך: עבר הדני; מבוא: יוסף קלוזנר), תל אביב: הוצאת מ' טברסקי, 1951.
פובליציסטיקה
ליב יפה : כתבות על קונגרסים ציונים ראשונים, ירושלים : [חמו"ל], תשכ"ח.
ישראל קלויזנר, התנועה לציון ברוסיה, (פרק ב: מקאטוביץ עד בזל), ירושלים : הספרייה הציונית, תשכ"ב-תשכ"ה 1962–1965.
הקונגרס הציוני: תולדותיו, מבנהו, מקומו בתנועה הציונית, ירושלים: מרכז ההסברה, 1981.
Heiko Haumann (Ed.), The first Zionist Congress in 1897: causes, significance, topicality, Basel: Karger, 1997.
הקונגרס הציוני, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים. החומר הארכיוני כולל את הפרוטוקולים של הקונגרסים, התכתבויות של לשכות הקונגרסים (החל מהקונגרס הי"ב), תמונות וכרזות.
_-_President_Chaim_Weizmann.jpg)
.jpg)
.jpg)
