אברהם מנחם-מנדל אוסישקין נולד בשנת 1863 בעיירה הקטנה דוברובנה שברוסיה הלבנה (בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית). הוריו היו משה צבי הירש אוסישקין ו-רמיזה ברלין, במקור המשפחה מויטבסק, בלארוס. משפחה חב"דית אשר הייתה מקורבת לרבנים שניאור זלמן מלאדי וכן להנצי"ב. בילדותו עברה משפחתו למוסקבה, סבו שעל שמו נקרא היה מנחם מנדל אוסישקין אשר נולד סביבות 1789 ושם סבתו היה רחל.
עוד בצעירותו הרבה לעסוק בשאלת הזהות היהודית-לאומית וכשנחשף לספרות התחייה הלאומית ואף ייסד אגודה של עלייה לארץ ישראל שהתאחדה עם תנועת ביל"ו והיה מוכן לעזוב מיד ולעלות לא"י. באספת היסוד של ביל"ו דנו בשאלת המשטר שאמור להיות במדינה העתידה לקום, ובניגוד לדעת כל החברים ה"מתקדמים" שחלמו על משטר רפובליקני, נאור ומתקדם, אוסישקין דרש שהמשטר יהיה מלוכני כבימי קדם. עקב כך נפסלה מועמדותו לעלות כ"חלוץ" והוא לא הוכנס לרשימת העולים הראשונים ונאלץ להסתפק בעבודה למען ארץ-ישראל ברוסיה.[1]
בקיץ 1882 סיים את בית-הספר הריאלי והחל ללמוד בבית הספר הטכני הגבוה במוסקבה, ועד מהרה יסד בה אגודת סטודנטים יהודים לעבודה תרבותית, בה הרצה את הרצאתו הראשונה - על מרד המכבים. וכשנוסדה ב-1884 אגודת הסטודנטים "בני ציון" היה אוסישקין מראשי פעיליה והשתתף בועידת קטוביץ של "חובבי ציון". בהמשך, הוא היה מראשי התאחדות כל אגודות חובבי ציון באזור מוסקבה.[1]
בשנת 1885 נבחר אוסישקין למזכיר "חובבי ציון" במוסקבה ושימש כמזכיר הנשיאות בוועידת חובבי ציון ב-1887 בדרוסקאניק. באותה שנה החל להביע את דעותיו על הרעיון והמעשה הציוני, במאמרים ב"המליץ", ב"אוטו-אמנציפציה" של נתן בירנבוים וב"ציון" של במבוס ולווה בברלין. ב-1889 סיים את לימודיו והוסמך למהנדס. ב-28 פברואר 1889 נוסדה אגודת-הסתרים "בני משה" של אחד העם, שנטלה על עצמה להכשיר את העם מבחינה רוחנית, לקראת תקומתו. אוסישקין, המהנדס הפרגמטי תהה אם זו העת לעסוק בכך, כאשר כל הכוחות נחוצים לעבודה מעשית בארץ-ישראל, אך לבסוף הצטרף גם הוא ובוועידת "חובבי ציון" שהתקיימה באודיסה, הוא השתתף כחבר "בני משה".[1]
בשנת 1896 לפאריס הוא נסע כשליח של ועד חובבי ציון ברוסיה "להשתדל" אצל הבארון בנימין (אדמונד) רוטשילד כדי שיתמוך כספית במושבה באר טוביה, שנוסדה על ידי חובבי ציון ולא הצליחה להתבסס כראוי. בפאריס התודע אל הפעיל הציוני ד"ר מקס נורדאו, וכשחזר, דרך וינה נפגש עם הרצל. בקונגרס הציוני הראשון בבזל, כבר היו השלושה "ידידים ותיקים" והוא נבחר כחבר הנשיאות. בקונגרס השני, ב-1898 נבחר כמנהל הפעילות בכל אזור יקאטרינוסלב, ובמשך הזמן היה לראש ציוני רוסיה ולאחד מראשי הציונות העולמית. הוא השתתף כציר בכל הקונגרסים והוועידות של ההסתדרות הציונית העולמית (חוץ מהקונגרס הששי) וברובם היה חבר הנשיאות. בשנת 1900 אוסישקין נסע שוב להיפגש עם הברון והפעם, כדי לתבוע את שחרור המושבות בארץ מעול שלטון הפקידות.[1]
בשנת 1902 נבחר, באספה הכללית של חובבי ציון שהתקיימה באודסה, להיות ראש הוועד שיעסוק ברכישת קרקעות בארץ ישראל ומכירתן לאנשים פרטיים (בהמשך חברת גאולה שנוסדה למטרה זו בשנת 1904).
כאשר התפרסמה תוכנית אוגנדה ביוזמתו של הרצל, עמד אוסישקין בראש מתנגדיה, נאבק כדי לסכלה ואף האשים את הרצל בבגידה בציונות והכריז עליו מלחמה גלויה. הוא וויתר מראש על השתתפות בקונגרס הששי, ובמקום זה נסע בראש משלחת של חובבי ציון לארץ-ישראל, כדי להבליט את מעמדה היחיד של הארץ בחיי העם ובשאיפותיו ההיסטוריות. ביום פתיחת הקונגרס בבזל, אוסישקין כינס בזיכרון יעקב, את "הכנסייה הראשונה של יהודי ארץ-ישראל", שהניחה את היסוד ל"הסתדרות הכללית ליהודי ארץ-ישראל". במסגרת ה"כנסייה" אוסישקין הביא להחלטה חלוצית על זכותן השווה של נשים לבחור ולהיבחר, זו הפעם הראשונה בגוף יהודי כלשהו. אמירתו הנוקבת מול הגופים הדתיים אורתודוקסיים שהתנגדו לכך " הבחירות - או שתהיינה בהשתתפות האשה, או שלא תהיינה כלל."[2] בנוסף, גם תוכניתו לאגד את המורים לגוף אחד (מיד אחרי כינוס "הכנסייה") עלתה יפה: הוקמה "אגודת המורים העבריים בארץ ישראל", שהפכה מאוחר יותר להסתדרות המורים.[1]
קריאתו להתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד התקבלה לבסוף בקונגרס הציוני העולמי השביעי ב-1905. בתקופה זו פרסם את חיבורו החשוב "הפרוגרמה שלנו". חיבור זה תרם להתעוררות לפעולה מעשית ולהתיישבות בארץ, ובו הונחו היסודות לזרם הציונות הסינתטית, שעיקרה שילוב בין פעילות מעשית לפעילות מדינית כדי להגשים את הציונות בארץ-ישראל.
ב-1913 אוסישקין ביקר בארץ ואחד העקרונות שהעלה על נס הוא "לשון העברית באוניברסיטה עברית". מאז, הוא פעל לייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים ואף רכש, בכספי הקרן הקיימת, את הקרקע לבניית האוניברסיטה על הר הצופים.
כשפרצה בארץ-ישראל מלחמת השפות הוא היה מראשי הלוחמים במגמה ללמד בטכניון בגרמנית.[1]
בפברואר 1919 ייצג את התנועה הציונית בועידת ורסאי בפריז, שם נשא נאום בעברית שעורר הד רב, בו קרא להקמת מדינה יהודית. באותה שנה עלה לארץ ישראל.
ביוני 1920, בקבלת פנים רשמית לנציב העליון הרברט סמואל, סירב אוסישקין ללחוץ את ידו של המופתי של ירושלים, כאמל אל-חוסייני, ויצר בכך תקרית דיפלומטית שהוזכרה לימים כמה פעמים מפיו של אמין אל-חוסייני. אוסישקין הסביר את סירובו לגד פרומקין בנימוק "איך יכולתי להושיט ידי לשלום לראש הדת שבניה אנסו בנות ישראל".[4]
בקונגרס הציוני ה-13 בשנת 1923 לא נבחר עוד לראש הוועד הפועל הציוני, עקב חילוקי דעות עם חיים ויצמן, ותחת זאת נתמנה ליו"ר הקרן הקיימת לישראל. בתפקידו כראש הקרן (שבו כיהן עד יום מותו ב-1941), נקנו על ידי חברת הכשרת היישוב קרקעות רבות עבור הקק"ל ויוערו יערות; גולת הכותרת הייתה גאולת קרקעותעמק יזרעאל. במסגרת תפקידו פעל רבות נגד חוקי המנדט שהגבילו רכישת אדמות.
אוסישקין היה פעיל ביותר גם בקונגרסים הציוניים: ב-1935 נבחר לנשיא הוועד הפועל הציוני וב-1936 נאבק נגד תוכנית החלוקה של ועדת פיל.
מאימרותיו: "בשנאה מהרסים עולמות, באהבה בונים עולמות".[5]
אוסישקין זכה להנצחה עוד בחייו: לכבוד יום הולדתו ה-70 החליט ועד שכונת רחביה בירושלים להסב על שמו את רחוב קרן קיימת לישראל בו הוא התגורר.[8] בעקבות כך, רח' שמואל הנגיד שונה לרחוב קרן קיימת לישראל, ושמו של שמואל הנגיד הונצח ברחוב סמוך.[9] ישנה גרסה נוספת שהשתרשה, לפיה שמו הקודם של רח' אוסישקין היה יהודה הלוי.[10] עם זאת, המקורות ההיסטוריים אינם תומכים בגרסה זו, ובפרט מראים שיהודה הלוי היה שמו הקודם של גן הכוזרי.[11] רחוב "מנחם (אוסישקין)" הופיע כבר במפות מסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 של שכונת הדר הכרמל בחיפה.
ב-26 בדצמבר 1978, הנפיק דאר ישראל סדרה שנייה של 3 בולי דאר על הנושא "דיוקני אישים מן ההיסטוריה המודרנית"; בסדרה זו הוקדש בול לזכרו של אוסישקין שעליו מופיע דיוקנו. האמן צבי נרקיס עיצב את הבול.[12]
ביום השלושים למותו הביאו נציגי היישובים שישבו על אדמותיה של קרן קיימת רגבי עפר ממקומותיהם והניחו אותם על קברו לסמל ארבעים שנות עבודה של אוסישקין בגאולת הארץ, כשכל רגב מייצג מאות דונמים של אדמה שבזכותו של האיש חזרו לחיקו של העם היהודי.[13] את זכרו החלה קרן קיימת לציין בכנסים (שהתקיימו בשנות הארבעים) ביום מותו, י"ב בתשרי, שנקבע ליום "קול האדמה" על שם אחד מספריו – יום שבו יזכירו אנשי הקרן ואנשי רוח את החשיבות של גאולת הקרקע ברוח מפעלו של "איש הברזל".[14] בכינוס השנתי השישי בשנת 1947 הונהג טקס חלוקת "דגל ההתנחלות" ליישובים החדשים שנוסדו. צבעו חום בהיר, כצבע האדמה, ורקום עליו מגן דוד משובץ שבעה כוכבים וגור אריה יהודה. "והתנחלתם את הארץ" סיסמת הדגל העתיד לנדוד מיישוב חדש לאחיו החדש ממנו.[15]
אולם הכדורסל ההיסטורי של הפועל תל אביב ברחוב אוסישקין נקרא באופן בלתי רשמי על שמו של אוסישקין. אחרי שהאולם נהרס ב-2007, הוקם מועדון כדורסל חדש - "הפועל אוסישקין תל אביב" כקבוצת אוהדים, שבשנת 2010 התאחדה עם הפועל תל אביב.
מפרסומיו, חיבוריו וספריו
מנחם אוסישקין, 1890
גאולת הקרקע לאור הגאות הכלכלית בארץ , ירושלים: הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל, תרצ"ג-1933.
דברים אחרונים, מבוא מאת א. ציוני (יצחק וילקנסקי) וולקני, ירושלים: הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל, תש"ז-1947.
קול האדמה, פרקי מחשבות וזכרונות, תל אביב: ידיעות אחרונות, תש"ח-1948.
הפרוגרמה הציונית שלנו, ורשה: ציוני ארץ-ישראל, תרס"ה-1905.
ספר אוסישקין (ליובל השבעים שלו), ירושלים: הוועד להוצאת הספר, תרצ"ד-1934.
מנחם אוסישקין: מנהיג העם, מבשר התחיה, איש ירושלים, גואל הקרקע – מדבריו, במלאת שנה לפטירתו (י"ב בתשרי תש"ג), ירושלים: הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל, תש"ג-1943.
והנה אלה מצפון ומים, ירושלים: הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל, תש"א-1941.
דברים בעיתם, אסופת מאמרים, הוצאת "כנרת", אודסה: תרע"ח-1918.
שלום שווארץ, אוסישקין באגרותיו: ממוסקבה ועד ירושלים, ירושלים: ראובן מס, תש"י-1949. (הספר בקטלוג ULI)
יוסף ויץ, אוסישקין – שרטוטים לדיוקנו, ירושלים: תשכ"ב-1962.
יוסף גולדשטיין, אוסישקין – ביוגרפיה, ירושלים: מאגנס, תשס"א-2001.
שוש סיטון, חינוך ברוח המולדת - התכנית החינוכית של מועצת המורים למען הקק"ל (1953-1925), עמ' 11–78, בתוך דור לדור - קבצים לחקר ולתיעוד תולדות החינוך היהודי בישראל ובתפוצות, כרך י"ד, ה'תשנ"ט, 1998, אוניברסיטת תל אביב
מאמרים
נורית גוברין, על שלושה ועל רביעי: "ארבעה שומרים" מאת מנחם אוסישקין, בתוך עיתון 77, 56, תשמ"ד-1984.
מזכרונות מנחם אוסישקין, בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך ב'. פרק סה: "בליל פסח בירושלים עם אחד העם" (1891), עמ' 695–698; פרק עה: "שעות כושר שהוחמצו" (1903), עמ' 772–773.
יוסי כץ, המפנה ביחסם של אוסישקין וחובבי ציון לפיתוח ירושלים ולהקמת האוניברסיטה העברית לפני מלחמת העולם הראשונה , בתוך: "ירושלים בתודעה ובעשיה הציונית", תשמ"ט-1989.
מתתיהו מינץ, בורוכוב ואוסישקין בעת פולמוס אוגאנדה, בתוך: "אסופות", מס' 12, תשכ"ח-1968
^השם "שדרות יהודה הלוי" ניתן לשדרות שבין רחוב רח' בן-גבירול לרח' אבן-עזרא ברחביה, ראו דואר היום, 23 במרץ 1926, עמ' 4. השם הוחלף ל"גן הכוזרי" ב-1962, ראו דותן גורן, אביר משוררי ציון מול "איש הברזל", עת־מול, 247 (אוגוסט 2016) עמ' 23–26. ראו גם תגובה למאמר של אנשיל פפר: תום שגב, מה רוצים ממנחם אוסישקין, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2007
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
