בשנת 1902 היה יושב ראש קונגרס מינסק. בקונגרס הציוני השישי ("קונגרס הבוכים") בשנת 1903 הנהיג את הסיעה של הציונים הרוסיים שהתנגדה לתוכנית אוגנדה ויחד עם 128 חברי הקונגרס עזב את המליאה כמחאה על קבלת התוכנית. כנגד התוכנית כתב צ'לנוב מספר מאמרים בשם הכולל: "ציון ואפריקה". יחיאל שימש יושב ראש הקונגרס ה-3 של ציוני רוסיה בהלסינקי בשנים 1905–1907. התוכנית העיקרית שנידונה שם הייתה גיוס משאבים לרכישת קרקעות בארץ ישראל.
נשא לאשה את רבקה בת שלום רטנר שהייתה יד ימינו ועזרה לבעלה במיטב כוחותיה בעבודתו הציונית. ביתה היה בית ועד ועבודה למרכז ציוני רוסיה.[2] לאחר היסוסים ודחיות נענה להפצרות מנהיגים ציוניים ועבר, אחרי הקונגרס הציוני האחד עשר שהתקיים בווינה, לברלין, לשם נאלץ לנסוע ללא בני משפחתו, שנשארו במוסקבה. בברלין שהה עד פרוץ מלחמת העולם ה-I, אז חזר לביתו במוסקבה.[3]
בתפקידים ציוניים בכירים
בקונגרסים הציוניים הכללים נבחר צ'לנוב כחבר אוצר התיישבות היהודים וכחבר בקרן קיימת לישראל. מתוקף תפקידו החדש ביקר בשנים 1907–1909 בארץ ישראל ורכש אדמות ליד הכנרת, במקום בו הוקם היישוב החקלאי מגדל. בשנים הבאות השקיע את מאמציו בכתיבה על נושאי חינוך ופיתוח הציונות בעתיד, וכן המשיך בכתיבת מאמרים כנגד תוכנית אוגנדה. ב-1911 עבר לברלין, שהפכה למרכזה הקבוע של התנועה הציונית עד שנת 1921 ועמד בראש חברת "גאולת הארץ" שהקים אוטו ורבורג. ב-1911 נבחר לוועד הפועל של הקונגרס הציוני, שהיה הגוף בעל הסמכויות הגדולות ביותר בקונגרס. באותה שנה, האגודה "שארית ישראל" ממוסקבה, שהוא היה אחד מראשיה רכשה את אדמת הכפר הערבי ג'ממה בנגב הצפוני, והקימה על שטחה את חוות רוחמה. במסגרת תפקידו השתתף ב-1912 בחנוכת הטכניון בחיפה.
צ'לנוב דגל בקו שעל התנועה הציונית להישאר נייטרלית במלחמה ולא להתערב לטובת אף צד. הוא התנגד נמרצות להקמת הוועדה לענייני המזרח על ידי ציוני גרמניה, שכן זה היה עלול להביא לדעתו לאנטישמיות ברוסיה. הוא התנגד ליוזמה של זאב ז'בוטינסקי להקמת גדודים עבריים בתמיכת בריטניה, וכן ליוזמתם של חיים ויצמן ונחום סוקולוב לגיוס התמיכה היהודית באימפריה הבריטית. צ'לנוב קיבל בקור רוח את הצהרת בלפור בשנת 1917 והתנגד לתהלוכות שמחה בעקבותיה.
קונגרס ציוני רוסיה ב-1917
לאחר מהפכת פברואר נהפכו כל המפלגות ברוסיה חוקיות, ובין 24 ל-31 במאי התקיים הקונגרס הכללי של כל ציוני רוסיה, ששם יוצגו המפלגות עם כל המצעים האפשריים. המפלגות הגיעו להסכמה על קווי מדיניות במצב החדש.
במהלך אחת משליחויותיו למען התנועה הציונית בלונדון בשנת 1918 נפטר יחיאל צ'לנוב מדלקת ריאות בעקבות סיבוכים של השפעת הספרדית, בן 54 במותו. הותיר אחריו את אשתו רבקה, שעלתה לארץ ישראל ב-1922 עם שני בניה (זאב ובנימין) ובתה הד"ר פני צ'לנוב-קריגר שנישאה לד"ר משה קריגר.[4] רבקה נפטרה בתל אביב כ' ניסן תשי"ז - 21.4.57).[2]
יחיאל צ’לינוב: פרקי חייו ופעולתו, זכרונות, כתבים, נאומים, מכתבים, תל אביב: דפוס הוצאת ארץ ישראל, תרצ"ז-1937.[6]
Palästina oder ein anderes Land? rede von E.W. Tschlenow auf dem VII. Zionisten-Kongress in Basel, 1905 (herausgegeben von der Zionistischen Propaganda-Kommission), Berlin: Verlag der ’Jüdischen Rundschau’, 1906. (בגרמנית)
Эволюция политического сионизма и задачи текущего момента, Санкт-Петербу́рг, 1907. (ברוסית)
Fünf Jahre der Arbeit in Palästina [חמש שנות עבודה בפלשׂתינה] / von E.W. Tschlenoff, Berlin: Jüdischer Verlag, 1913. (בגרמנית)
Der Krieg, die russische Revolution und der Zionismus: Rede / von E.W.Tschlenow auf der Delegierten-Konferenz der russischen Zionisten in Petrograd, 1917 (hrsg. vom Kopenhagener Bureau der Zionistischen Organisation), Copenhagen: typ.M.Truelsen, 1917. (בגרמנית)
La guerre, la révolution russe et le Sionisme: discours prononcé à la Conférence des sionistes russes, à Petrograd, le 24.mai-6. juin 1917, Copenhague: Bureau d’organisation sioniste, 1917. (בצרפתית)
