הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בפלשתינה לפי משפט הכלל. לשם השגת מטרה זו שוקל הקונגרס את הצעדים הבאים:
קידום תכליתי של התיישבותם בפלשתינה של חקלאים, פועלים ובעלי מלאכה יהודים.
ארגונה וריכוזה של היהדות כולה באמצעות אירועים וגופים מתאימים, מקומיים וכלליים, בהתאם לחוקי כל מדינה.
חיזוק תחושת הלאום והמודעות הלאומית של היהודים.
צעדים מכינים לשם השגת הסכמת הממשלות אשר דרושות לשם השגת מטרת הציונות.
המצע שהוצג לאישור תוכנית בזל בקונגרס הציוני הראשון, לפני השינויים, 1897 (מקור, בגרמנית)
תוכנית בזל היא מצעה של התנועה הציונית, שגובש בעת הקונגרס הציוני הראשון בבזל, (שווייץ, 1897) ונוסח על ידי מקס נורדאו.
מטרת התוכנית: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בפלשתינה, המובטח לפי משפט הכלל", כלומר: שאיפה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, בהסכמתן של אומות העולם. בתוכנית לא נעשה שימוש במונח "מדינה" אלא "בית מולדת", מחשש לתגובת העות'מאנים ששלטו באותה העת בארץ ישראל ויכלו להתנכל ליהודים שם.
דרכי הביצוע
פיתוח תכליתי של פלשתינה (ארץ ישראל), וזאת על ידי יישובה בעובדי אדמה, עוסקים במלאכה ועוסקים במשלחי יד.
איגודם של יהודים ברמה המקומית או הכללית על פי החוקים של כל מדינה ומדינה.
הגברת הרגש הלאומי היהודי וההכרה בלאומיות היהודים – הגברת רגשי הלאומיות היהודים והכרה של העולם בזכותם של היהודים למדינה משלהם, בהיותם לאום.
פעולות הכנה להשגת משפט הכלל – הסכמת הממשלות השונות להקמת בית לאומי (צ'רטר).
על מנת לממש את תוכנית בזל הוקמה ההסתדרות הציונית, שתפקידהּ היה לרכז את המאמץ הציוני לעלייה, להתיישבות, לרכישת קרקעות בארץ ישראל ולהשגת הצ'רטר מן הממשלות.
ניסוח התוכנית
ההחלטה לחבר תוכנית לתנועה הציונית התקבלה בדיונים המקדימים לקונגרס הציוני הראשון במהלך סוף השבוע שלפניו. לטענת עורך הדי ולט, שאול רפאל לנדאו, הוא העלה בפני הרצל את הצורך בחיבור מצע ותוכנית לתנועה, אולם הרצל התנגד להצעה בטענה שהתוכנית לתנועה הציונית קיימת כבר בספרו מדינת היהודים. עם זאת, מכיוון שבספר זה לא הוזכרה ארץ-ישראל בהכרח כמדינת הלאום המיוחלת לעם היהודי, טענו לנדאו ונוספים (בעיקר חברי תנועת חיבת ציון מרוסיה) שיש בכל זאת צורך לחבר מסמך שיגדיר את מטרות הציונות. בעקבות הלחץ שהופעל על הרצל, הסכים הלה להקמת ועדה שתנסח את התוכנית הציונית. לראשות הוועדה מונה מקס נורדאו ואליו הצטרפו ארבעה משפטנים: נתן בירנבוים, אלכסנדר מינץ, זיגמונד ברומברג-ויטקובסקי ושאול רפאל לנדאו. כמו כן מונו שני בני הפלוגתא בנושא האסטרטגיה של התנועה הציונית: מקס בודנהיימר שיצג את "הציונות המדינית" בה דגל הרצל ואיש "חובבי ציון", צבי הרמן שפירא, שייצג את אסכולת "הציונות המעשית" שדגלה בהתיישבות בארץ ישראל. השניים כבר קיימו בשנים לפני כן מחלוקת ערה באשר לכיוונים אליהם צריכה הציונות לשאוף. חברי הוועדה קיימו מספר סבבי דיונים במהלכם ניסח נורדאו את מטרת הציונות כפי שמופיעה במשפט הפתיחה של התוכנית, והשאר חיברו וניסחו את ארבעת סעיפי התוכנית[1][2][3].
מקס נורדאו הציג בפני צירי הקונגרס את הנוסח המוצע ביומו השני של הקונגרס הציוני (30 באוגוסט 1897) ולאחר מכן התקיים דיון ער בסוגיית הבסיס החוקי למטרת הציונות ודיון חוזר בוועדה. בדיון זה התגבשה הסכמה כללית על שינוי הנוסח כך שמטרת הציונות תתממש על בסיס "משפט הכלל". כך אושרה התוכנית הציונית המכונה "תוכנית בזל"[4].
התוכנית משקפת פשרה בין האסכולות המרכזיות בציונות ודאגה לאינטרסים של הקהילות היהודיות בגולה:
התוכנית כוללת את הצורך בהתיישבות ופיתוח של ארץ ישראל כפי שקידמו אנשי "הציונות המעשית" ו"חובבי ציון", אולם גם את החשיבות ביצירת בסיס מדיני להסכמה של המעצמות להקמת בית לאומי יהודי, כפי שגרסו הרצל ואנשי "הציונות המדינית".
השימוש במושג "משפט הכלל" נועד לסייע ביצירת לחץ על האימפריה העות'מאנית להסכים לתוכנית הצ'רטר לאוטונומיה יהודית תחת האימפריה במסגרת מה שנתפס אז כמשפט ונורמות בינלאומיים.
אזכור החוקיות של פעילות היהודים בכל מדינה, כפי שנוסח בסעיף השני, נועד בעיקר להגן על יהדות רוסיה בפני פעולות שיכל השלטון הרוסי לנקוט אם יפרש את הציונות כפעילות חתרנית ומהפכנית בארצם.
ההחלטות שהתקבלו בקונגרס
קיום קונגרס ציוני אשר יתכנס באופן שוטף אחת לשנה, ואשר יהא אספה לאומית של העם היהודי לצורך דיון וקבלת החלטות לקבלת הארץ.
בחירות: הצירים ייבחרו על ידי הקהילות ברוכשם את השקל הציוני, המשייכם לתנועה.
הקמת ועד פועל ציוני, אשר יהיה גוף מבצע של החלטות הקונגרס הציוני.
למימוש מטרה זו, הוקמו מוסדות השייכים לתנועה הציונית: בנק לאומי – "אוצר התיישבות היהודים", וב-1902 הוקם בנק אנגלו-פלשתינה ביפו, כחברת-בת של הבנק בגולה, שנועד להיות קרן למימון הפעולות הכלכליות-חברתיות של התנועה הציונית; החלו פעולות התיישבות בארץ ישראל ונרכשו קרקעות בה על ידי קרן קיימת לישראל.
"תוכנית בזל" שימשה כבסיס העקרוני המרכזי לתנועה הציונית עד להקמתה של מדינת ישראל. בקונגרס הציוני הכ"ג ב-1951, שהתקיים בירושלים, נוסחה תוכנית ירושלים של ההסתדרות הציונית ובה הוגדרו עקרונות פעולה של התנועה הציונית לאחר כינונה של מדינת ישראל. עקרונות אלה הפכו למטרות שנוסחו ב"תוכנית ירושלים" מעודכנת שגובשה בקונגרס הכ"ז של הסתדרות הציונית בירושלים ביוני 1968 ומשמשים גם היום כמצע העקרוני של מטרות התנועה הציונית[5]
