הרב קלישר ביסס את תפיסותיו על פרשנות מסורתית למציאות מודרנית אותה הבין היטב, ובהתאם קרא לפעולה יזומה והאמין כי "מעט מעט תבוא גאולת ישראל"[2]. לפי תפיסתו, ההתיישבות בארץ וקיום המצוות התלויות בה יהיו השלב הראשון בגאולה האלוהית. את רעיונותיו העלה על הכתב בספריו ובמאמריו בעיתונות העברית וכן בפגישותיו עם מנהיגי ציבור יהודים ברחבי אירופה. בספרו דרישת ציון שראה אור ב-1862 קרא לעלייה לארץ ישראל, ולחידוש עבודת הקורבנות.
חייו ומפעליו
שנותיו הראשונות
נולד לרב שלמה קלישר ורחל ב-1795 בעיירה ליסה במערב פולין, בחבל פוזנה, שעברה לאחר חלוקת פולין לשלטון פרוסיה. למד תורה מפי ראש הישיבה בליסה, רבי יעקב לורברבוים ואחר כך נסע לפוזנה והיה תלמידו של רבי עקיבא איגר. בנוסף להשכלתו התורנית רכש השכלה גם בספרות הפילוסופיה והקבלה. היה בקי בספרי הפילוסופים העברים של ימי הביניים וקרא גם ספרי פילוסופיה של דיקארט, שפינוזה, משה מנדלסון וקאנט. לאחר חתונתו היה סמוך על שולחן חותנו בטורון ועסק בלימוד תורה. ב-1825, בגיל 29, התמנה לרב ודיין בעיר טורון, ושימש בתפקיד זה ללא שכר במשך עשרות שנים. כל אותן שנים התפרנסה משפחתו מחנות קטנה שניהלה אשתו. כמו רבו, רבי עקיבא איגר, נאבק גם הוא במשכילים הקיצונים וברפורמים הראשונים.
תחילת פעילותו הציבורית של הרב קלישר למען ארץ ישראל הייתה בשנת 1836, כאשר פנה במכתב למאיר אנשל רוטשילד (בנו הבכור של מייסד שושלת רוטשילד) בבקשה שיסייע ברכישת ארץ ישראל מאת הפחה המצרי תוך ניצול ההזדמנות "אשר מדינת ארץ ישראל איננו תחת דשלטון מלך אדיר כהיותו בימי קדם". במכתב זה ביטא לראשונה את עיקרי השקפתו על גאולת ישראל בדרך הטבע וללא המתנה להתערבות ניסית ועל החובה לחדש את עבודת הקרבנות בהר הבית. דברי האיגרת היוו גרעין לפרקי הספר "דרישת ציון" שנכתב בשנים אחר כך ופורסם 25 שנה מאוחר יותר[3]. בשנת 1839 פנה הרב קלישר גם למשה מונטיפיורי בבקשה דומה.
בשנים אלו ניהל הרב קלישר חלופת מכתבים עם רבו, רבי עקיבא איגר וכן עם רבנים נוספים בעניין חידוש עבודת הקרבנות. חלופת מכתבים זו פורסמה בהמשך בספרו "דרישת ציון"[4].
הרב צבי הירש קלישר
ב-1843 פרסם את הקונטרס "אבן בחן" שהוא חלק מספרו "מאזניים למשפט" שיצא לאור מאוחר יותר. באותה שנה יצא לאור גם חלקו הראשון של ספרו "אמונה ישרה" הכולל את השקפותיו על התורה, הפילוסופיה והקבלה. פרסום חלקו השני של הספר התעכב עד לשנת 1870 בשל הפעילות בעניין ארץ ישראל.
לקראת סוף שנות ה-50 של המאה ה-19 ניהל חלופת מכתבים עם מונטיפיורי בעניין יישוב ארץ ישראל[5]. ב-1859 הגיע לטורון הדרשן רבי נתן פרידלנד תלמידו של רבי יוסף זונדל מסלנט. הרב פרידלנד אחז גם הוא ברעיונות דומים לרב קלישר והם החלו לפעול יחד להגשמת חזונם. ב-1860 כינס הרב קלישר ועידה למען יישוב ארץ ישראל בעיר טורון בהשתתפות רבנים חשובים וביניהם ידידו הרב אליהו גוטמכר. בעקבות ועידה זו הוקמה בפרנקפורטחברה ליישוב ארץ ישראל, ארגון מעשי ראשון למען פעילות למימוש יישוב ארץ ישראל. ב-1861 עמדו הרב קלישר ובנו רבי יהודה לייב בראש הוועד בטורון שאסף כספים למען בניין בתי מחסה לעניי ירושלים.
בשנת 1862 פרסם הרב קלישר את חלקו השלישי של ספרו, וקרא לו בשם "דרישת ציון". חלק זה עסק בגאולת ישראל, במצוות יישוב הארץ ובחידוש עבודת הקרבנות. עוד קודם לכן שלח הרב קלישר את כתב היד של הספר לרבי אליהו גוטמכר שהיה גם הוא מתלמידיו של רבי עקיבא איגר. הרב גוטמכר שהיה מקובל וצדיק התווכח עמו בסוגיית הקרבנות אך הסכים עמו בעיקרי הדברים. את חילופי הדברים ביניהם הדפיס הרב קלישר בספר. מאז נעשה הרב גוטמכר לתומך נלהב של רעיון יישוב הארץ וגאולה בדרך הטבע, ועמד לימין הרב קלישר בכל פעולותיו למען יישוב הארץ.
לאחר פרסום הספר הרבה הרב קלישר לנסוע באירופה, במטרה לקבל תמיכת רבנים ואישים יהודיים ברעיונותיו. הוא השפיע על חברת כל ישראל חברים לתמוך בפיתוח החקלאות בארץ ישראל ולייסד את בית הספר החקלאי מקוה ישראל. מייסד בית הספר קרל נטר אף הזמינו להיות חבר בהנהלת המוסד, אך הדבר לא יצא לפועל. בשנת 1868 הגיש קלישר לנפוליון השלישי הצעה מפורטת ליישוב ירושלים ולשימור עם ישראל בארץ הקודש. הוא גם התכתב עם מייסד תנועת המזרחי, הרב יצחק יעקב ריינס, וחיזק אותו בדרכו הציונית.
שנותיו האחרונות
הרב קלישר שאף כל ימיו לעלות בעצמו לארץ ישראל ולעסוק שם ביישובה. במשך שנים רבות ניסה להגשים שאיפתו זו, אולם לא עלה בידו. כבר בשנת תר"ך (1860) הביע רצונו "ליסע לארץ הקדושה, לשום עיני פקוחה על כל אשר ייעשה שמה בזה"[6]. מאז לא פסק לחשוב על עלייתו, אך לא יכול היה לנסוע בשל חוסר אמצעים. בשנת תרל"ב (1872) הביעו קרל נטר וחברת כל ישראל חברים את הסכמתם למנותו משגיח דתי במקוה ישראל. הרב קלישר שכבר היה בן 77 והרגיש שהוא הולך ונחלש רצה לעלות לארץ בלא דיחוי. הוא כתב לכמה ממיודעיו והודיע להם על עלייתו הקרובה. במכתב שכתב למערכת העיתון הלבנון אמר:
זה כשלושים שנה אשר אני עוסק בישיבת ארה"ק והיה כמו נדר בלבי לעלות בעצמי אל הר הקודש להסתופף בחצרותיו, וכעת תתגעש ותרעש רוחי בקרבי אם לא עכשיו אימתי אשלם נדרי לד'?... ובשגם נקראתי מן האדון קארל נעטער ביפו שמבקש שאבוא אצלו להורות לו דרך ישורון אור לקיים מצות התלויות בארץ. הגם שכמה מן דרי קודש כתבו עליו שטנה, הנה הגאון הראשון לציון העיד טוב על לימוד הילדים, וגם זה נסיון שרוצה לשמוע בקול בקיום המצות... ועם כל זאת אין דעתי לקבוע אהלי בהחלט ביאפו, רק עיקר דירתי יהיה בלא נדר בירושלים לקבוע ישיבה עם תלמידים ולהשגיח על האמת והשלום, ולהשכיל לעסק מקנה וקנין נחלת יעקב אצל יריחו צפת וטבריה, אשר השולטן רוצה למכור בזול. כי הארץ טובה שם, ומפראים אין פחד, וגם טוב לגדרות צאן לקיים דברי הנביא ארבה כצאן אדם ערים החרבות מלאות צאן אדם.
ואולם, באותו פרק זמן נודע לו על משפטו ומאסרו של בנו וולף שנשלח בציוויו לארץ ישראל על מנת לקדם את רעיונותיו. עובדה זו ציערה והחלישה אותו, וגם הרופאים הזהירוהו שלא יעמוד בטלטולי הדרך, וכך לא זכה הרב קלישר לעלות לארץ ישראל. הרב צבי הירש קלישר נפטר ביום ה' בחשווןתרל"ה (1874) בגיל שבעים ותשע שנים.
הנצחתו ושימור כתביו
ב-1974 הרסה עיריית טורון את בית העלמין היהודי בתוכו מצבת קבורתו של הרב קלישר[7].
ארכיונו האישי של הרב קלישר, הכולל מסמכים, צילומים ותעודות שמור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. מרבית ארכיונו של קלישר, שכלל ארגזים רבים של כתבים, עלה באש במלחמת העולם הראשונה[8]. חלק מהארכיון שרד כיוון שנמסר ב-1891 על ידי בנו, יהודה ליב קלישר, לחיים יוסף יפה, שהתכוון להוציא מהדורה חדשה של "דרישת ציון" בצירוף אגרות שטרם פורסמו. מהדורה זו לא יצאה לאור, אך הכתבים נותרו בידי יפה, אשר עזבונו נמסר על ידי נכדו ב-1933 לעמותת "ברית ראשונים" שהעבירה אותו לארכיון הציוני המרכזי[9][10].
הרב קלישר ראה בתהליך האמנציפציה ובהתערותם של יהודים רבים בפוליטיקה ובבנקאות העולמיים אות מבשר ואפשרות לייסד מדינה יהודית. לדעתו, גאולת עם ישראל לא תבוא בבת אחת על ידי התערבות אלהית, אלא היא מורכבת מכמה שלבים ותלויה בשלביה הראשונים ברישיון האומות ובפעולה אקטיבית של עם ישראל לחזרתו לארץ ישראל.
על מנת לאפשר עלייה של ציבור רחב נדרש פיתוח חקלאי וכלכלי של הארץ, בשונה מהמצב הקיים בו ישנה הסתמכות בלעדית על כספי ה"חלוקה" שמקורם מחוץ לארץ. יתרון נוסף בפיתוח החקלאי היא האפשרות לקיום המצוות התלויות בארץ.
הרב קלישר סבר שלהקרבת קרבנות בהר הבית ישנה חשיבות גדולה בתהליך הגאולה, ולדעתו אין כל מניעה הלכתית מלהקריב קרבנות גם בזמננו. עם זאת, לאחר שראה כי רבים הם מתנגדיו בקרב גדולי ישראל בעניין חידוש עבודת הקרבנות, זנח רעיון זה, והתמקד בנושא של חשיבות מצוות יישוב ארץ ישראל.
ספריו
אמונה ישרה - חלק א[11], קראטאשין תר"ג (מחקר עיוני כולל דרכי הפילוסופיה וחכמה מה שאחר הטבע, גם ביאור מקראות קשים ומאמרים פלאיים וספר איוב ורוב דברי קהלת).
אמונה ישרה - חלק ב[12], טהרן תר"ל (מחקר עיוני בטעם היצירה והידיעה והבחירה ותורה מן השמים וקצת טעמי מצוות).
אמונה ישרה - חלק ג, ליק תרכ"ב (דרישת ציון וחוברת ארץ נושבת).
שלום ירושלים, הוספות חדשות לספר דרישת ציון, טהרן תרכ"ז.
מאזניים למשפט[14][15] - חידושים על חושן משפט נדפס בקניגסברג ב-1855. דוגמה מחידושיו אלו פרסם הרב קלישר כבר ב-1843 בשם אבן בחן[16] על סימן פ"ט בחושן משפט.
הערות צבי לצדיק על השולחן ערוך. מופיעות בחלק גדול מדפוסי השולחן ערוך.
סדר הגדה של פסח עם ביאור יציאת מצרים[17], ורשה תרכ"ד.
ספר הברית, פירוש על התורה.
הרב קלישר פרסם מאמרים רבים שהתפרסמו בקבצים שונים ובעיתונות העברית.
הגהות וחדושים על משניות, סדרי נשים ונזיקין
לקריאה נוספת
יצחק ניסנבוים, רבי צבי קאלישר, בספרו "הדת והתחיה הלאומית", ע' כא - לא, ורשה תר"פ.
נחום סוקולוב, רבי צבי הירש קלישר, בספרו "אישים", ורשה: הצפירה, תרע"א.
הרב א.י ברומברג, רבי צבי הירש קלישר, הוצאת המכון לחסידות, ירושלים תש"ך-1960.
יהודה עציון, על קרבן הפסח, על דרישת הגאולה, ועלינו, סגולה, מגזין ישראלי להיסטוריה, 11, תשע"א-2011, עמ' 30–33.
אסף ידידיה, דורש ויש לה, חייו ומשנתו של הרב צבי הירש קלישר, הספרייה הציונית 2023.
אסף ידידיה (עורך), עת לחננה, הרב צבי הירש קלישר וההתעוררות לציון, קובץ מאמרים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשע"ה.
יציאת מצרים וגאולת ישראל: מכתב הנצי"ב מוולוז’ין בו מתנגד לפרסום הספר "דרישת ציון", אוריתא, ו, תשנ"ט-1999, עמ' רצח-שב.
יוסף שלמון, ארץ-ישראל במחשבה האורתודוקסית של המאה ה-19, בתוך: ארץ-ישראל בהגות היהודית בעת החדשה, תשנ"ח-1998, עמ' 424–446.
מאיר הילדסהיימר, רבי צבי הירש קאלישר ורבי שמשון רפאל הירש, בתוך: ספר אביעד, תשמ"ו-1986, עמ' קצה-ריד.
אברהם הלוי שישא, מכתבם של הרב הראשי לבריטניה נתן הכהן אדלר והשר משה מונטיפיורי לר’ צבי הירש קלישר, קתדרה, 38, תשמ"ו, עמ' 195–200.
יובל רביד, ההתמודדות הראשונה של האורתודוקסיה בנושא משיחיות וגאולת ארץ-ישראל בעניין חידוש הקרבת הקרבנות (עבודת מאסטר בהדרכת שלום רצבי), אוניברסיטת תל אביב, 2012.
