בשנת 1896 הוזמן להיות "רב מטעם" של הקהילה בגרודנה. משנת 1898 כיהן בתפקיד זה ביקטרינוסלב עד 1904 לאחר מכן משם עבר להיות "רב מטעם" בבית הכנסת הכוראלי "טהרת הקודש" בוילנה וכיהן שם עד 1906. הרב ד"ר לוין ניצל את כל הבמות שניתנו לו כדי להטיף תעמולה ציונית.[3]
בשנת 1906 בבחירות לדומה (הפרלמנט הרוסי הראשון שחוקק בעקבות מהפכת 1905), נבחרו 12 צירים יהודים וביניהם שמריהו לוין שהיה נשיא “האגודה להשגת זכויות” שהוקמה על ידי היהודים בווילנה הרוסית. לוין נלחם בעד זכויות היהודים ברוסיה, אך ה"דומה" לא האריכה ימים ופוזרה. כל הצירים היהודים ולוין - ביניהם נאספו בעיר הגבול ויבורג וקראו למרוד במשטר היחיד של הצאר ועל כך נענשו במאסר ונלקחה מהם זכות לבחור ולהיבחר.[4]
לאחר שהצאר פיזר את הדוּמה, לוין עבר לגרמניה בשנת 1908 והתמסר במיוחד לעניין הטכניון; נמנה עם יוזמיו ונאבק לצד אחד העם על שמירת אופיו העברי של הטכניון.
לוין כתב את סיפור חייו באוטוביוגרפיה אותה החל בשלהי חייו, וכשנפטר הגיע בפרשת חייו עד שנתו הארבעים, בנקודה שבה עזב את רוסיה בשנת 1906 בלא ששב אליה בשנית. שלושת הכרכים ראו אור זה אחר זה ברווחים של שנה-שנתיים.
פעילותו החברתית
לוין נתפס בעיני רבים כשליח המעמד הבינוני בארץ ישראל, המתמסר כל כולו לעסקנות למען היהודים. הוא נחשב טיפוסי מאוד לדורו העברי – לדור שנטל עליו לא רק לשמור על הקיים, אלא גם להנחיל מורשת לבאות, להעשירו ולהצעידו קדימה, ונחשב לאחד הדוברים הנלהבים והטובים ביותר של התנועה הציונית. ניחן בכישרון הטפה רב אשר השפיע על רבים. הוא היה סופר בעל יסודות עממיים ומסורתיים, עסקן בעל התמדה שלא יכול לפרוש מעסקנותו.
לוין היה לסנגורהּ של העיירה היהודית בפני כל מקטרגיה, וכל חייו עמד במלחמה מול הכוחות הרבים שרצו לטשטש את דמותהּ. מאבקיו היו רבים: מלחמה במתבוללים מדומים ובלתי מדומים, בשלטונות רוסיה על יציאה מתוך תחום המושב, התעסקותו באדישות היהודית לגורל האומה, על הלשון העברית וזכויותיה ומקומה בעולם, על התרחבות והתפשטות הציונות, ומלחמה על שמירת העצמאות היהודית שלא תסחף ולא תיגרר לתוך מערבולות עולמיות. גם בארצות הברית פעל באופן מאסיבי, שכן התנועה הציונית הייתה עדיין בחיתוליה כששהה שם. במהרה הפך לנואם מבוקש על ידי קהילות רבות, והוא מילא את המשימה וחינך את הדור לציונות.
יחסיו עם מנהיגי הקהילה
לוין נמשך אל התנועה הלאומית הציונית, אל הרצל, ויצמן, אחד העם ולקראת סוף ימיו גם לביאליק. נחשב לנושא כלים לראשי הדוברים של היהדות, ונלחם על מקומם וכבודם באמונה כי אותם אלו הם שליחיה של תנועת התחייה, ומצווה וחובה לעבוד עמם. הוא דבק בתורת ישראל ובקדושת ישראל.
חיים ויצמן חלק ללוין שבחים נרגשים באוטוביוגרפיה שלו "מסה ומעש", וסיפר על איש שהיה ראשון בין אנשי התעמולה, נואם בחסד עליון אשר דיבר בשכל רב ועשה שימוש ניכר במליצות מבריקות, בפסוקים מן המקרא ומן התלמוד ובניתוח נוקב. אחד ששימש כמורה יותר מאשר פוליטיקאי ונטל חלק מועט בדיוני הקונגרסים. תמים מאוד בכל רזי העולם ובזה עיקר קסמו.
לוין דיבר רבות בכתביו על האהבה שהייתה להרצל לאנגליה, שקיבלה את כתבי הקודש של ישראל בצורה הטובה ביותר, ועל כן פעל הרצל לקיום הקונגרס הציוני הרביעי בלונדון. בקונגרס זה בו היה לוין שותף, נגלה מצבם של יהודי רוסיה, ומה נוקשים הם חוקי ההגבלה ששררו שם. הרצל והקונגרס הציוני עשו רושם רב על לוין, ודימה זאת למלכות נוסח הסנהדרין. לאחר שנים, כשהוצעה תוכנית אוגנדה, היה לוין מראשוני המתנגדים לתוכנית זו וראה בה עסק פוליטי ושבירת הרעיון הציוני.
כתביו
עשרה שירים: מאלה אשר אתי בכתובים, ורשה: [חמו"ל], תרמ"ט-1889.
שירת ישראל: מבחר השירה העברית מקדמותה ועד העת האחרונה, ורשה: האלטער ואייזענשטאט, תרנ"ו. 1896
^שמעון דובנוב, תרגום: ברוך קרוא (מגרמנית, דברי ימי עם עולם, כרך כרך עשירי: מהפרעות של שנות השמונים עד השואה,, נמצא בפרויקט בן יהודה, עמ' ספר שני: התנועה הלאומית והתנועה המהפכנית (1901–1914)
