חשיבות הספר, בהבנה של הרצל שהשאלה היהודית מחייבת פתרון לאומי ופוליטי. הוא סבר שרק על ידי הקמת מדינה לעם היהודי, תיפתר מצוקת היהודים ותיעלם האנטישמיות.[2] כמו כן, הרצל לראשונה מציע פתרון מעשי ל"שאלה היהודית" ולחוסר יכולתה של אירופה לפותרה, נובעת מכך שהוא שרטט והביא תוכנית פעולה למדינה, בימים שבהם נחשבה מדינה לחלום רחוק בלבד בקרב יהודים. בכך הביא הרצל לדיון את מושג הריבונות היהודית, ושכלל את הרעיון הציוני. בספרו הדגיש שכדי להגשים את הרעיון יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על ארץ משלו, מבלי לנקוב בשמה. ספר זה היווה בסיס לזרם הציונות המדינית, שסברה שיש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל קודם לתחילת ההתיישבות בפועל, הסדר מדיני שיבטיח את זכותם של היהודים על הארץ, ורק אחרי השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות להתיישבות ניתן יהיה להתחיל בהגירה (עלייה).
בספר ארבעה פרקים:
פרק כללי, בו מנתח הרצל בהרחבה את בעיית האנטישמיות, גורמיה וסיכוייה. הרצל מציג את הסתירה בין הרצון של היהודים להשתלב בחברה והתרומה העצומה של היהודים בכל המדינות בהם הם חיים. לעומת, אי קבלת היהודים כשווים והמשך האפליה והאנטישמיות. כדבריו: "...בכל מקומות מושבותינו נסינו בתום־לבב להתערב בגויי הארצות, רק את אמונת אבותינו אמרנו לשמור בידינו. אין רוצים בנו. לחנם הינו פטריוטים נאמנים...לחנם נביא קרבנות דמים...לחנם נעמול להגדיל את שם ארצות־מולדותינו במעשי אמנות ומדע, להרבות את עשרן במסחר וקנין".[3] הרצל טוען שהאנטישמיות מושרשת עמוק בחברה: "מה המטרה בהעברת אלפי יהודים אל ארץ אחרת... אם יצליחו שם ויעשו חיל, אז תצמח האנטישמיות שם עקב עושרם". כמו כן, הוא מסביר את כישלון האמנסיפציה, הנובעת מהאנטישמיות. בפרק זה פרט הרצל בקצרה את תוכניתו להקמת הריבונות היהודית החדשה. למשימה זו יש להקים שני ארגונים: "החברה היהודית", שתעסוק בגולה בארגון יציאת היהודים מארצותיהם ותספק אפשרות להגירה לטריטוריה היהודית. "אגודת היהודים" תנהל משא ומתן דיפלומטי עם מדינות העולם כדי למצוא טריטוריה לעם היהודי. היא גם תכתוב חוקה, אשר תקבע את אופי המדינה. בפרק זה גם נדונה השאלה האם להעדיף את הקמת מדינת היהודים בארץ ישראל או בארגנטינה. הרצל השאיר שאלה זו פתוחה ומנה את היתרונות שבכל הצעה.
הפרק השני עוסק "בחברה היהודית" - גוף כלכלי, לקידום תוכנית הצ'רטר, הפועלת, לפי חוקי בריטניה, עם הון מניות. בפרק נידונים ההיבטים הכלכליים של פעילות "החברה", דרכי העברת רכוש, קניית אדמה, צורת מעונות העובדים, יום עבודה בן שבע שעות, סעד, ערבויות "החברה" וגיוס הון.
הפרק השלישי, "חבורות מקומיות", דן בדרכי ההגירה היהודית לטריטוריה הלאומית לא כיחידים אלא בקבוצות, אשר תדענה מראש היכן יתיישבו ולאן ילכו הכול לפי בחירה.
הפרק הרביעי דן בדרכי פעולתה של "אגודת היהודים" - גוף מדיני, באופי החוקה, בהפרדת הדת מהמדינה, בשאלת הלשון ובעניין הדגל.
יצירת הספר
ביוני 1895, בפריז, כתב הרצל תוך חמישה ימים את הטיוטה הראשונה של החיבור, שממנה יתפתח ספרו "מדינת היהודים". כדבריו: ”כתבתי אגב הליכה, עמידה, שכיבה. כתבתי ברחוב אצל השולחן, בלילה, אם הבהילני הרעיון משנתי”. במקור נקרא החיבור "נאום לפני הרוטשילדים". הוא נועד לשמש כנאום של הרצל בפני הנדבנים היהודים על מנת לרתום אותם למימוש רעיונותיו. בעקבות עצתם של ידידיו, החליט הרצל לפנות לקהל רחב יותר. הוא התחיל לעבד את הנאום לספר מלא.[4]
את הספר כתב הרצל במהלך חודשיים:
"במשך שני החודשים האחרונים ישבתי בפריז, כתבתי את ספרי "מדינת היהודים".
אין אני זוכר, שכתבתי דבר-מה בחיי במצב של התרוממות רוח כזו, כאשר כתבתי את ספרי זה. היינה אומר, כי בשעה שהיה כותב שירים ידועים, היה שומע את משק כנפי העיט על ראשו. מעין משק כנפיים כזה האמנתי לשמוע גם אני, בכותבי את ספרי זה. עבדתי עליו יום יום, עד אשר כלו כל כוחותי; בערב הייתי מוצא מרגוע לנפשי רק בזה, שהייתי הולך לשמוע אל השירה והזמרה של וגנר, בייחוד אל האופירה "טאנהייזר", ששמעתיה בכל פעם אשר העלוה על הבימה. אולם באותם הערבים, שלא הציגו שום אופירה, הייתי מפקפק בבריאות דעתי.
כאשר גמרתי לכתוב את ספרי, נתתי את הכתב-יד לאחד מידידי היותר טובים מכבר הימים, למען יקרא בו. ובשעה אשר קרא בו, התחיל פתאום לבכות. התרגשותו הייתה מובנה לי, הלא גם ידידי זה היה יהודי; הלא גם אני בכיתי לפעמים בעת כותבי את דברי בספר. אבל לתמהוני הגדול נתן ידידי טעם אחר לדמעותיו. הוא חשב, כי יצאתי מדעתי..."
— "כתבי הרצל", עמ' 115-114.
הרצל הבין, שהספר מציג רעיון מהפכני, שעשוי לשנות את גורלו של העם היהודי. לכן כתב בהקדמה לנוסח המקורי של ספרו: "יש בידי לפתור את השאלה היהודית. יודע אני כי הדבר נראה כטירוף הדעת, ובהתחלה בוודאי אזכה לא פעם לשם 'מטורף' – עד שתתגלה האמת שבדברי לעין כל במלוא עוצמתה המזעזעת".
לשם ניתוקו מעברו הספרותי, חתם הרצל על ספרו: "מאת תיאודור הרצל, דוקטור לתורת המשפטים".[5]
תגובות על הספר
סופרים ועיתונאים
אף מוציא לאור בעל מוניטין לא רצה לפרסם את הספר, ובהם גם המוציאים לאור הקבועים של הרצל, דונקנר והומבולדט מלייפציג. גם בית ההוצאה קרונבאך בברלין, שהיה בבעלות יהודית, סירב לפרסמו. לבסוף הרצל הוציאו לאור אצל מקס ברייטנשטיין, יהודי מתבולל ובעליה של חנות ספרים קטנה בווינה. ברייטנשטיין עצמו לא האמין ברעיון הציוני בכללותו כמו גם בהצלחתו המסחרית של הספר, והסכים להוציאו לאור על רקע היכרותו האישית עם חוג משפחתו הקרוב של הרצל. המהדורה הראשונה של הספר הודפסה ב-3,000 העתקים.[6]
ב-17 בינואר 1896 פורסמה ב"ג'ואיש כרוניקל" של לונדון תמצית קצרה של הספר. במאמר המערכת שנלווה אליה, כתב העורך על מצב האנטישמיות באוסטריה: "ודאי חמור הוא באמת אם תרופות הירואיות כאלו עולות על הדעת לא רק כרצויות אלא גם כבנות־ביצוע". באכר ובנדיקט, עורכי העיתון "נויה פרייה פרסה", שהרצל היה עורכו הספרותי, נתקפו בהלה משום שהרצל זוהה ב"כרוניקל" כעורך אחראי של העיתון הווינאי; בעקבות זאת, לחצו על הרצל לעכב את הדפסת הספר. בנדיקט אף הציע לו כסף תמורת זאת, ובאכר הזהיר אותו: "אתה שורף את הגשרים אחריך", אולם הרצל עמד איתן והשיב להם: "לא אסכים לשום דחיה. לא אקבל שום הבטחה". בנדיקט הזהיר אותו מההשלכות על יהודי אוסטריה: "אסור לאדם יחיד לקחת על עצמו אחריות מוסרית כבירה זו, לגרום למפולת שלגים כזאת, לסכן כל־כך הרבה הישגים. את הארץ שאנו יושבים בה נאבד קודם שנשיג מדינה יהודית". בנדיקט טען כי הקונטרס אינו בשל לפרסום והזהיר את הרצל שהוא מסכן גם את המוניטין הספרותי שלו. הרצל השיב על כך: "התחייבתי בכבודי, כבר פרסמתי את הרעיון ב'ג'ואיש כרוניקל'. אין הוא שייך עוד לי, אלא לכל היהודים. אם אשתוק עכשיו, אני מסכן את שמי הטוב עוד יותר". בנדיקט השמיע כלפיו איומים מרומזים לפיטוריו מהעיתון וביקש שלא יחתום על הספר בשמו. הרצל השיב כי "זו תהיה פחדנות". בנדיקט ביקש ממנו לדחות את פרסום הספר למספר חודשים והציע את עזרתו בשכתובו, אך הרצל סירב להמתין.[7] באכר הזהיר אותו כי הוא מסתכן בכך שייעשה חביב האנטישמים.[8]
הספר זכה לפרסום רב לאחר הוצאתו, אולם ברוב המקרים זכה ללעג ולביקורת שלילית. מיעוט הקוראים האוהדים היו בעיקר יהודים רוסים שהתגוררו בגרמניה ובאוסטריה. הסופר היהודי שטפן צוויג הזכיר את "הכעס הכללי בקרב הבורגנות היהודית" על פרסום "הטקסט האווילי והאטום הזה".[9] צוויג כתב כי "שום אדם בווינה לא הושם ללעג כהרצל".[8]
הרצל כתב ביומנו: "אבי הטוב הוא עתה לי המשען היחיד. הזקן היקר שלי עומד איתן כעץ".[7]
עיתונו של הרצל שמר על שתיקה. בנדיקט הפר את הבטחתו המוקדמת להרצל לפרסם בעיתון ביקורת על הספר והוציא פקודה שאסור להזכיר אותו ואת הנושא בו הוא עוסק בטורי העיתון. הרצל העיר על כך בלעג, כי אותו עיתון התעלם במשך שנים גם מקיומו של הסוציאליזם, בתקוה שההתעלמות ממנו תעביר אותו מהעולם.[8]
התגובה הראשונה בדפוס לאחר הוצאתו לאור של הספר, הייתה חיובית מאוד, פרי עטו של חבר הפרלמנט איבן פון סימוני, שהיה מסית אנטישמי ידוע. ב-4 במרץ 1896, כתב הרצל ביומנו: "תומכי הנלהב ביותר עד היום, סימוני, מפציץ אותי במאמרים ראשיים מלאי שבחים ושולח לי שני טפסים מכל מאמר".[8]
עיתוני וינה פתחו בהתקפות. יוליוס פון לודאסי, חברו של הרצל מנעוריו, כינה ב"וינר אלגמיינה צייטונג" את הקונטרס של הרצל "טירוף מתוך יאוש" ו"תעתועי רוח". הפילוסוף הידוע תיאודור גומפרץ, תקף את הרצל בעיתון "די צייט" התקפה פרועה, אף על פי שהודה כי לא קרא את הספר. עיתון חשוב במינכן כינה את הקונטרס "עלון פרסומת אוילי... חלום־שכרון של פליטוניסט שמוחו נתפוקק מחמת התלהבות יהודית". ה"ברלינר טאגבלאט" אף העלה סברה שהרצל הוא "סוכן אנגלי".[8]
אחד הסופרים המעטים שתמכו בהרצל היה ריכרד בר-הופמן, שכתב לו: "סוף כל סוף, הנה איש הנושא את היהדות לא כמעמסה, או כאסון, מתוך קבלת־הדין, אלא כמורשה לגיטימית של תרבות עתיקה".
מדינאים
הרצל קיבל תגובה עוינת גם מהחוגים הפוליטיים. הוא שלח עותק של הקונטרס שלו אל ראש ממשלת אוסטריה וזה אמר לשר הכספים שלו, ליאון פון בילינסקי, כי הציונות תמשוך רק "פטפטנים חלושי־דעת". הקיסר פראנץ יוזף, שהתנגד לכל הלאומנויות, אמר לבילינסקי: "מה היה גורלו של כפוי־טובה זה, הרצל, אלמלא היה שוויון זכויות ליהודים? קללה על ראש כל התנועות הלאומניות האלה, שאין בשרשן אלא מלחמות וסבל". בילינסקי היה פולני ממוצא יהודי. הוא הצביע על הדמיון בשימוש הלשון בין האנטישמי והציוני. קנצלר גרמניה לשעבר, אוטו פון ביסמרק, אמר לעיתונאי אמריקאי כי רעיונותיו של הרצל הם "הזיות עגומות".[8]ויליאם גלאדסטון שיבח פעמיים בפומבי את תוכניתו של הרצל. אלפונס דודה קרא את הספר בתרגום צרפתי וכתב להרצל כי זהו "שיר יפה מאד. אם עוד אעמוד על רגלי אבוא למדינת היהודים לתת ערבי־קריאה".[10]
בקרב היהודים
בממסד הרבני של מערב אירופה, הן האורתודוקסי והן הרפורמי, נבהלו. הרב הראשי של וינה, ד"ר מוריץ גידֶמן, הפסיק פתאום את תמיכתו בהרצל לאחר פרסום הקונטרס. העיתונות הגרמנית-יהודית תקפה את הרצל כדמגוג חסר אחריות ושקרן. נציגיהן של כ-500 קהילות יהודיות באוסטריה-הונגריה הגישו עצומה לקיסר וביקשו לאסור בחוק את הציונות כתנועה אנטי-דתית.[11] בווינה תמכו בהרצל אגודות הסטודנטים היהודיות באוניברסיטה.[12]נחום סוקולוב תקף בעיתון "הצפירה" הוורשאי את הרצל על שהוא מפיץ הזיות על מדינה יהודית וכינה אותו "הפליטוניסט הווינאי המשחק בדיפלומטיה". לטענתו, פעולותיו של הרצל עלולות להזיק למושבות בארץ ישראל. המשורר חיים נחמן ביאליק חיבר שיר לעג על הרצל, אולם אחד העם סירב להדפיסו. כעבור שנה, הפך סוקולוב לחסיד מושבע של הרצל וגם ביאליק התחרט.[13] עם יציאת תרגומו לאנגלית של הספר, נכתב ב"דיילי כרוניקל" הלונדוני: "לא זכור לנו מכל מה שקראנו מאמץ מורכב או משעשע יותר של הדמיון המדעי".[14] מהתרגום האנגלי נמכרו אז רק כמאה עותקים.[15]
עיתון הצבי מט"ז שבט א'תתכ"ז לחורבן (1896), הביא את הידיעה על התוכנית החדשה של הרצל, תחת הכותרת: "רעש גדול סביב המחברת שפרסם ד"ר הרצל".[16]
לאור היחס המגוון של היהודים בגולה ובארץ לספרו, שש שנים לאחר מכן הוציא הרצל לאור את ספרו אלטנוילנד, בסגנון רומן בדיוני, בניסיון לתרגם את חזונו על החברה הטובה לסוגה ספרותית אהודה. הרומן צבר תאוצה מהר עד שהפך למסמך מכונן שהוביל לעליה שנייה ולעליה שלישית ואף היה חלק בלתי נפרד מארון הספרים היהודי-הציוני.
יצחק פרנהוף, העיתונאי והסופר העברי ציוני בן דורו של הרצל, פרסם בשנת 1896, בעברית, את האוטופיה "שני דמיונות" (במסגרת חוברת ב' שנכרכה בכותר "ספרי שעשועים", בעריכת פרנהוף). בחיבורו התייחס פרנהוף לספרו של הרצל, שראה אור קודם לכן באותה השנה, ותרגם לעברית את שמו, "Judenstaat" ("מדינת היהודים"): "מדינת ישראל".[17]
תיאודור הרצל, מדינת היהודים: ניסיון של פתרון מודרני לשאלת־היהודים, עברית: מרדכי יואלי, בשיתוף פעולה עם מערכת כתבי הרצל, מבוא מאת א. ביין, הספרייה הציונית, ירושלים, תשל"ג 1973.
בשנת תשל"ח1978 ראתה אור מהדורה בהוצאת ידיעות אחרונות, "בחסות הוועדה הבינמשרדית לאירועי שנת ה-30 למדינת ישראל בשיתוף עם הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית", שהודפסה ב־350,000 עותקים. הוספו לה הקדמה מאת מנחם בגין, אז ראש הממשלה, ואחרית דבר מאת אריה דולצ'ין.
שלמה אבינרי, הרצל, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, 2007, פרק חמישי: מ"שאלת היהודים" ל"מדינת היהודים": חידוש הפרהסיה היהודית, עמ' 103–124.
יעקב שביט, 'אוטופיות חברתיות בציונות: שמונים שנה להופעת "מדינת היהודים"', סקירה חודשית, 6 (1976), עמ' 37–49.
איתי שניר, 'תאולוגיה פוליטית ב"מדינת היהודים" של הרצל', בתוך: אבי שגיא וידידיה צ' שטרן (עורכים), הרצל אז והיום, כרך א: יהודי ישן – אדם חדש?, ירושלים: מכון שלום הרטמן, אוניברסיטת בר-אילן, הפקולטה למשפטים, 2008, עמ' 339–361.
^"ד"ר הרצל אחד מגדולי הסופרים בהעיתון הגדול Neue Freie Presse פרסם מחברת בדבר פתרון שאלת היהודים, כי תסכמנה כל הממשלות יחד לתת ליהודים באיזה מקום אחוזת נחלה שיהיו שם עם לבדד, והוא קורא ליהודים להקים חברת מסחר בסכום גדול, כמו החברה האנגלית לנגב-אפריקה וכדומה, והמחברת הזאת שהמחבר יפרסם בכל הלשונות עושה רעש גדול". מתוך: הצבי, "רעש גדול סביב המחברת שפרסם ד"ר הרצל", ט"ז שבט א'תתכ"ז לחורבן (1896), בתוך: שלמה שבא, דן בן אמוץ, "ארץ ציון ירושלים", הוצאת זמורה, ביתן, מודן, תל אביב, 1973, פרק: ציונות, עמוד 147.
