היהודים בלוב התעניינו בציונות כבר מראשיתה. הקהילה היהודית השקיעה רבות בחינוך דור העתיד להגשמת האידיאל הציוני ובלימוד השפה העברית. בתקופה האיטלקית, הארגונים הציוניים, שהבולטים שבהם היו חברת ציון, מכבי ובן יהודה, עסקו בעריכת כנסים ואסיפות להפצת הרעיון הציוני. כמו כן ערכו הארגונים פעילויות תרבותיות-ציוניות ועסקו בלימוד העברית ואף עליה לארץ.
שחרור לוב על ידי הבריטים עצר את החלתו של הפתרון הסופי ונתן תנופה לארגונים הציוניים בלוב, גם בגלל בשורת החופש שהביאו עמם, אך בעיקר בזכותם של החיילים הארצישראלים, שהרימו את הגאווה הלאומית ותרמו רבות במישור החינוכי, במישור ההומניטרי ובהקמת ארגוני ההגנה. בתקופת שלטון הבריטים המשיכו הארגונים הציונים לפעול ולהתפתח, אם בגלוי ואם במחתרת. פרעות נובמבר 1945 גרמו לתוצאות הרות אסון בקרב הקהילה, דבר שעורר את הקמת ארגוני ההגנה, בעזרתם של החיילים הארצישראליים ובעזרתם של השליחים מארץ ישראל. פרעות אלה הגבירו את רצונם לעלות ארצה.
תנועת החלוץ עסקה רבות בהכשרה חלוצית של המתכוננים לעלות ארצה. נתיבי ההעפלה העיקריים היו הפלגה אל חופי איטליה והפלגה או מסע רגלי לתוניסיה ומשם לצרפת. המעפילים מלוב היוו תרומה חשובה לעם בארץ ישראל, בשל העברית הרהוטה שבפיהם, אמונתם החדורה בציונות והידע הצבאי שרכשו חלקם במסגרת ארגוני ההגנה. עם הקמת המדינה והפרעות ביוני 1948 החלה לוב מתרוקנת אט אט מיהודיה.
ראשית הציונות בלוב: גורמים
הקשר של יהודי לוב עם התנועה הציונית וראשיה החל כבר בשנת 1896, כשנה לפני קיום הקונגרס הציוני הראשון, בראשות בנימין זאב הרצל, בווינה שבאוסטריה. באותה השנה שלח הרצל ליהודי לוב מכתב המעודד אותם לפעילות ציונית בארצם שעוד קודם לכן הייתה פעילה עקב הקשרים ההדוקים עם יהודי ארץ ישראל. דבר זה תרם להתעניינות יהודי לוב בציונות ובמפעליה,[1] התעניינות זו באה בעיקר מצד המשכילים, בעלי המקצועות החופשיים ופרנסי הקהילה. עקב כך הפעילות הציונות באותה התקופה מתוארת כבעלת אופי מצומצם ולעיתים אף כיוזמות פרטיות.[א] ביקורם של אישי ציונות מארץ ישראל ומהתנועה הציונית העולמית והגירת יהודים אירופיים רבים ללוב אשר הביאו באמתחתם את בשורת הציונות, גרמו להתעוררותה של הציונות בקרב יהודי לוב.[2]
הציונות בלוב בתקופה האיטלקית
רקע
בשנת 1911 כבשו האיטלקים את לוב וגרמו לחיבורה של לוב לעולם המודרני. היהודים בלוב נפתחו לתרבות המערב וחידשו את קשריהם עם אחיהם שבאירופה.[2] בתקופה זו הפעילות הציונית הייתה בעלת אופי מאורגן יותר. ב-1913 גיבש אליהו נחאייסי תוכנית להוצאתם של יהודי לוב ממצוקתם הכלכלית והחברתית, באמצעות החדרת רעיונות הציונות וערכיה, תוכנית שיצאה לפועל רק מאוחר יותר בשל חילוקי דעות עם הנהגת הקהילה.[3]
הפעילות הציונית עד מלחמת העולם השנייה
הארגון הציוני הבלתי רשמי "אורה ושמחה" הוקם בשנת 1914. הארגון הוקם במסווה של תלמוד תורה לילי, וזאת מחשש לתגובת האיטלקים והערבים המקומיים. גם ארגון זה לא האריך ימים, בעיקר בשל בעיות תקציביות. בנוסף לכך, העובדה כי תודעת הציונות עדיין לא חדרה בבני הקהילה וקיומם של חילוקי הדעות עם ההנהגה, שחששה מהלהטת הרוחות בקרב הערבים והאיטלקים, גרמו אף הם לסגירת הארגון.[2]
תנועת "חברת ציון"
בעקבות הכשלונות האחרונים, החליטו נחאייסי וחבריו לעזוב את שיטת הארגוניים החברתיים ולהקים ארגון פוליטי ציוני שיתמודד על הנהגת הקהילה. בשנת 1916 הקימו את תנועת "חברת ציון" שכללה 70 חברים. התנועה עמדה בקשר ישיר עם משרדי התנועה הציונית העולמית ושמה לה למטרה לקדם את תוכנית הקונגרס בבזל, באמצעות הפצת ההיסטוריה היהודית והשפה העברית. כארגון פוליטי מסודר, בחרו חברי הארגון תשעה חברי ועד שבראשם עמד אליהו נחאייסי והרכיבו ועדות לקידום מעשי של אידאולוגית הארגון. וועדת התרבות והתעמולה הייתה אחראית על ארגון שיעורי ערב בשפה העברית ועריכת ימי עיון להפצת הציונות בקרב בני הקהילה. ועדת קרן קיימת הייתה אחראית לאיסוף כספי תרומות למען קק"ל. תרומות אלו חזקו את הקשר ואת תחושת הערבות ההדדית בין התורמים לציונות וליהודי ארץ ישראל. ועדת קשר הייתה אחראית לשמירת קשר רציף עם התנועה הציונית העולמית ועם סניפה בטריפולי. ועדת העלייה הייתה אחראית לדאוג לכל הקשור לסידוריהם של המבקשים לעלות לארץ.
ב-1917 נערכו הבחירות לוועד הקהילה בטריפולי. לקראת הבחירות פתחה "חברת ציון" בתעמולה כנגד הנהגת הקהילה הנוכחית, שנמנית בעיקר על האליטה העשירה, והציגה את עצמה כנציגת המעמד הנמוך. "חברת ציון" קראה לדמוקרטיזציה ולהפצת הציונות, כפתרון למצב החברתי והחומרי הירוד. בבחירות אלה ספגה התנועה כישלון.
בבחירות שהתקיימו בשנת 1919 ובשנת 1921, לאחר מותו של אליהו נחאייסי ב-1918, הצליחה התנועה והחלה לפעול במגוון רחב של פעילויות: לימוד השפה העברית והתנ"ך, עריכת כנסים וימי עיון, צדקה וגמילות חסד הדדית בין בני הקהילה, ארגון הפגנות כנגד פגיעה ביהודים, הוצאה לאור של הביטאון "דגל ציון" וייסוד אגודת הספורט "בני ציון". אך למרות כל זאת נמשכו המאבקים בתוך הקהילה והעמיקו המחלוקות.[4]
בשנת 1922 הוקם ארגון ציוני מתחרה ל"חברת ציון" ושמו "אחדות והתקדמות". בראש הארגון עמד פורטונטו חדד. הארגון הוציא לאור את השבועון "התעוררות" בו פרס את טענותיו כנגד דרכי הפעולה של "חברת ציון". הקמתו של ארגון ציוני מתחרה החמירה את המאבקים הפנימיים בקהילה היהודית ופגעה קשות בפעילותה של "חברת ציון", עד כדי הפסקת איסוף כספי התרומות לקרן הקיימת לישראל. דבר זה גרם לקק"ל לשגר מהארץ את אברהם אלמליח כדי להשכין שלום בין הארגונים. עם הגעתו של אלמליח ללוב, בשנת 1923, נפגשו, הוא והרב הרטום קסוטו, עם ראשי הארגונים על מנת לשכנע אותם לשתף פעולה ולגשר על הפערים, לשם הגשמת המטרות הציוניות. גישור זה הוביל, בסופו של דבר, לאיחוד שני הפלגים הציוניים בלוב, איחוד שהתבצע בפועל רק ב-1924 בתיווכו של שליח "קרן היסוד" הרב פראטו מאיטליה. כך נוסדה "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית".
את הרשמים, שספג אלמליח בעת ביקורו בלוב, העביר לשולחיו שבארץ ישראל. אלמליח התרשם מאוד מדבקותה של הקהילה ביהדות ובציונות, דבר שהתבטא גם בפן המעשי - עלייתם של אחד עשר צעירים בהנהגת אליהו פאלח, מי שכונה ראשון החלוצים מלוב. אלמליח המליץ לשולחיו להתכונן לגל עליה גדול מלוב ואף להקים משרד עלייה בטריפולי.
הפעילות הפוליטית הענפה בלוב אף הוסיפה לפרוח ובשנת 1923, נוסדה אגודת הנשים הציוניות A.D.E.I, שהייתה מקבילה לתנועת ויצו שבארץ ישראל. האגודה עבדה בשיתוף פעולה עם התנועה הציונית ומטרותיה היו החדרת ערכיה של התנועה הציונית בקהילה, בדגש על ציבור הנשים ולשפר את רמת השכלתה של האשה ומעמדה.
לאחר שנוסדה "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית" עזבו הציונים את הפעילות הפוליטית והחלו להתמסר לפעילות ציונית-חברתית גרידא: הפצת העברית והרעיון הציוני בקרב בני הקהילה ואיסוף כספי תרומות לקרן הקיימת לישראל ול"קרן היסוד". בשנת 1924 ייסדה "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית" את תנועת הנוער הציונית "הנוער היהודי הטריפוליטני". נשיא התנועה היה רפאל אביב, מראשי הציונות בלוב.
התנועה הרחיבה את פעילות אגודת הספורט הציונית "בני ציון" שהצטרפה ל"מכבי" ב-1926.[5]
בשנת 1928 ניסתה התנועה להקים חווה להכשרה חקלאית, כהכנה למי שעתיד לעלות לארץ וכפתרון לבעיית התעסוקה. בשנת 1931 נוסד הארגון "בן יהודה" בהנהגתו של ציון שאול אדאדי. ארגון זה התמקד בעיקר בהפצת השפה העברית, על ידי העלאת מחזות בעברית, הוצאה לאור של שבועון בשם "למדו עברית", פתיחת ספרייה עברית וקיום שיעורים ללימוד השפה, כל זאת תחת הסיסמה "עברי, דבר עברית". מעבר לכך עסק הארגון גם בפעילות ציונית שוטפת כעריכת אספות וכנסים ואיסוף תרומות לקק"ל ול"קרן היסוד".[6]
אחד מהחשובים במפעליה של תנועת "בן יהודה", אם לא החשוב שבהם, הוא הקמת בית הספר העברי "התקווה", בסוף שנת 1931. בית הספר התחיל את דרכו עם מספר תלמידים מצומצם - 20 בנים ובנות, אולם עד מהרה, תוך פחות משנה, מספר תלמידיו זינק ל-512 תלמידים. הישגי בית ספר "התקווה" היו מרשימים במיוחד, זאת, לאו דווקא בשל מניין התלמידים הגדול, אלא בזכות הרפורמה שהוכנסה וכללה בין השאר חלוקת הכיתות לפי רמות, הנהגת שיטת הוראה מדוקדקת על פי תוכנית לימודים שנקבעה מראש, בחינת הישגי התלמידים, הן בלימודים היהודים ציוניים והן בלימודים הכלליים.[7] לאור ההישגים המרשימים, אליהם הגיע בית הספר, הוחלט בהנהגת הקהילה להעביר את ועדת החינוך לאחריותו של ארגון "בן יהודה". מספר התלמידים בבית הספר גדל והגיע עד ל-1,200 תלמידים, מה שחייב את הרחבת סגל המורים על ידי הכשרה של מורים נוספים.
במקביל להצלחתה של תנועת "בן יהודה", הצליחה גם תנועת "מכבי" הן בפעילויותיה הספורטיביות והן בפעילויות הציוניות, פעילויות שהלכו והתעצמו.
בשנת 1932 חוקקו "חוקי השבת" על פיהם חויבו גם התלמידים היהודיים להגיע לבית הספר בשבת. חוק זה גרם לרוב התלמידים היהודיים לנשור מבתי הספר הכלליים וחלקם מצא מקום במסגרת "בן יהודה". לחלק אחר של הקהילה הצטרף קושי זה לשאר המניעים לעלות לארץ ישראל, דבר שגרם לגידול במספר העולים לארץ ישראל.[6] עולים אלו הקימו את השכונות "בנגזי" בבני ברק ו"מונטיפיורי" בתל אביב. סך כל העולים מלוב בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 נאמד בין 500 ל-1,000 עולים, בהם חברי מחתרות, בעיקר מחתרת האצ"ל.
בשנת 1939 נחקקו "חוקי הגזע" על פיהם הורחקו כל התלמידים היהודיים מבתי הספר הציבוריים. כל נטל החינוך נפל כעת על הקהילה ואכן בני הקהילה גילו הבנה והרימו תרומות להרחבת מסגרות הלימוד ופיתוחן. נוסד בטריפולי בית הספר הטכני העברי הראשון, בו למדו כ-60 תלמידים. כמו כן הרחיבה תנועת "בן יהודה" את בית הספר "התקווה" ואת צוות המורים כדי לענות לביקוש הרב לספסלי לימודים.[7]
הפעילות הציונית במלחמת העולם השנייה
ערך מורחב – שואת יהודי לוב
אף על פי שאיטליה עוד לא הצטרפה למלחמת העולם השנייה שפרצה ב-1939, השלטון האיטלקי אסר על קיום פעילות ציונית מכל וכל. על אף זאת, התנועות הציוניות ובהם תנועת "בן יהודה" המשיכו את הפעילות הציונית באופן מוסווה בבתי הספר ובמוסדות ציבור. ב-10 ביוני 1940 הצטרפה איטליה למלחמה. מכאן ואילך מצבם של היהודים היה קשה לאין ערוך. החזית התקרבה אליהם והם נפגעו קשה מהפגזות והפצצות ואם לא די בכך, חוקי הגזע נאכפו ביתר שאת. יהודים גורשו, הועברו למחנות ריכוז ועבדו בעבודות כפייה. בתקופה זו נלחמו היהודים על עצם קיומם ומעורבותם בפעילות הציונית כמעט ופסקה. חלק מהארגונים הציונים הקיימים פעלו רבות להגשת סיוע לנפגעי המלחמה, לפגועים בגופם ולפגועים ברכושם.
המפגש הראשון עם החיילים הארצישראלים
עם כיבושה של לוב בידי הבריטים, נוצר מפגש מרגש בין יהודי קירנייקה המדוכאים והמושפלים לבין החיילים הארצישראלים. יהודי לוב ראו בחיילים סמל לגאווה ולגאולה בעוד החיילים ראו במפגש הזה הגשמה של עיקר מטרת גיוסם - לעזור לקהילות היהודיות שסבלו בשלטון הגרמנים ושותפיהם.[8]
הפעילות הציונית החלה להתעורר ומעתה גם החיילים הארצישראלים לקחו בה חלק. מעבר לעזרה החומרית לנזקקים, העבירו החיילים שיעורים בהיסטוריה של עם ישראל, לימדו את הילדים שירי מולדת וסיפרו על המתרחש בארץ ישראל ועל הגשמת ההתיישבות בה. באפריל 1941 נסוגו הכוחות הבריטים מקירנייקה בעקבות ההתקדמות של הגרמנים בפקודו של רומל. עם הנסיגה הצליחו החיילים הארצישראלים להעביר לארץ ישראל כ־250 מיהודי קירנייקה. בתחילת 1942 נכבשה קירנייקה בשנית בידי הצבא הבריטי. גם הפעם קיבלו אותם היהודים בהתרגשות ובשמחה, אולם באופן מאופק יותר, מחשש שתהיה נסיגה נוספת והאיטלקים יגיבו על "בגידה" מעין זו. הפעם לא עלה בידיהם של החיילים הארצישראלים לעזור בתחום החינוכי, אולם הם עזרו באספקת מזון וסיוע. הבריטים נסוגו שנית בסוף ינואר 1942, אולם הפעם, בשל בעיות לוגיסטיות, הצליחו החיילים הארצישראלים להעביר מזרחה מעט מאוד יהודים, כאשר חלקם נאלצו לנוס ברגל.[8]
הציונות בלוב בתקופת השלטון הבריטי
עם פריצת המערכה המפורסמת באל-עלמיין, כבשו הבריטים את לוב מידי האיטלקים. את קירנייקה, המזרחית, כבשו כבר בנובמבר 1942 וכיבוש לוב כולה הושלם בינואר 1943. השלטון הבריטי בלוב פתח בפני היהודים עידן חדש. לא עוד גזרות גזעניות, השפלה ורדיפה. הקהילה היהודית החלה משתקמת, הפליטים והניצולים חוזרים לבתיהם ומנסים להיכנס לשגרת חיים. עם השתקמות זו השתקמו מוסדות הציבור והתנועה הציונית. בתקופה זו תרמו החיילים הארץ ישראלים את עיקר תרומתם לקהילה היהודית בלוב, הן מהבחינה החינוכית-ציונית והן מבחינת הסיוע והשיקום של הקהילות החרבות.[8]
פעילות מערכת החינוך העברית-ציונית בתקופת הבריטים
במרץ 1943 נפתח בית הספר העברי בבנגזי בו למדו 70 תלמידים. מרבית המורים היו חיילים ארצישראלים שהתנדבו לדבר. התנדבות של חיילים לשמש כמורים נעשתה יעילה יותר בבואו של הגדוד השני, שם שרתו מורים מקצועיים מארץ ישראל, ויכלו ללמד על פי תוכנית הלימודים המסודרת שבארץ. הבריטים לא ראו בעין יפה את החינוך הציוני והחל להקשות על המפעל. הם ציוו לסגור את בתי הספר העבריים ולשלוח את הילדים היהודים לבתי הספר הערביים. כמו כן אסרו הבריטים על המורים מארץ ישראל ללמד בקהילה והצמידו אותם ליחידותיהם. החיילים חיזקו את הקהילה לא להיכנע לדרישות הבריטים ולא לרשום את ילדיהם לבתי ספר ערביים - דבר שהיה מביא את הסוף לחינוך הציוני. במהלך חופשת הקיץ העבירו המורים מארץ ישראל סמינר להכשרת מורים מהקהילה המקומית. את הסמינר העבירו במועדון החייל העברי. גם לאחר ההכשרה המשיכו החיילים הארצישראלים לעזור בחינוך, הודות למפקדיהם העבריים שחיפו על העדרם. בית הספר בבנגזי הוכר כבית ספר פרטי וככזה לא קיבל סיוע ממשלתי ומומן מכספי הקהילה. מעבר לסיוע בחינוך בבנגזי, עזרו החיילים הארצישראלים בעוד מגוון של תחומים כגון גיוס כספים מארגונים מחוץ ללוב כדוגמת הג'וינט, הברחת ספרי לימוד ומתן שיעורים והרצאות בעברית. החיילים הקימו גרעין של ארגון "החלוץ" בו הכשירו כ-50 צעירים לקראת העלייה לארץ, רובם באופן לא חוקי.[7] עד 1944 עזבו רוב היחידות הבריטיות ובעזרת ההכשרה שקיבלו המורים המקומיים מהחיילים, החלו המורים המקומיים לנהל את מערכת החינוך לבד, עם מעט מאוד עזרה מהחיילים העבריים שנשארו. עם עזיבתם של החיילים, הקלו מעט הבריטים את עמדתם כלפי החינוך היהודי. הם התירו ליהודים לקיים מערכת חינוכית והכירו בה. אמנם צוות המורים היה חייב לכלול גם מורים ערבים - אלו היו אמורים, על פי רצונם של הבריטים, לרסן את הרוח הציונית בבית הספר. מערכת החינוך הזו התקיימה עד לעלייה הגדולה בשנת 1949, אז נסגרו כל בתי הספר בלוב, למעט בית הספר בבנגזי שהועבר לבית הכנסת ושימש את המעט הנותרים.[7]
הארגונים הציוניים תחת השלטון הבריטי
הבריטים ראו בעין רעה את כל הקשור בפעילות הציונית ואסרו את הקמתה מחדש של "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית" אולם לאחר המלחמה והרדיפות והמפגש עם החיילים הארצישראלים, תחושות הלאומיות והכיסופים לארץ ישראל רק גברו והיהודים המשיכו את הפעילות הציונית והעצימו אותה, תחת מסווה של פעילות חינוכית.
במרץ 1943 חידש ארגון "מכבי" את פעילותו הספורטיבית והתרבותית. הארגון חנך אצטדיון ספורט חדיש והקים את תנועת הנוער "מכבי הצעיר". לאחר בקשות חוזרות ונשנות, התירו הבריטים לארגון "בן יהודה" לחדש את פעילותו. בנוסף לארגונים הוותיקים, קמו מספר אגודות ציוניות חדשות, רובן מיועדות לנוער, בהם "הצופים העבריים" שחינכו להצטרפות להגנה ולהעפלה בלתי לגאלית, תנועת "האיחוד", "בני עקיבא" ו"גדוד מגיני השפה". החברה בלוב הייתה דתית-מסורתית, ורוב האידיאלים, הציוניים והדתיים, היו משותפים לכל חברי הקהילה, מכאן התבקש לקיים איחוד של תנועות הנוער הציוניות, איחוד שאכן התבצע סביב תנועת בני עקיבא בשנת 1949. התנועה נקראה "איחוד תנועות הנוער החלוציות - בני עקיבא".[7]
תנועת "החלוץ" שהתארגנה ב"בן יהודה" הבריחה לטריפולי שליחים מארץ ישראל. אותם שליחים דאגו להפיץ את הרעיון הציוני ולארגן הכשרה מעשית-חלוצית לצעירים המתכוונים לעלות ארצה. הצעירים שמתחת לגיל 18 היו חברים בתנועת "הנוער", בה שמו השליחים דגש על החינוך, האידאולוגיה ופעילות תרבותית-ציונית, כדי שבבוא היום יקבלו את ההכשרה המעשית ויעלו ארצה. השליחים הסתירו את זהותם ורק מעטים ידעו את מטרת בואם. תחת אותו מעטה של חשאיות החלו השליחים בהקמת ארגון "הגנה", בו אימנו את הצעירים בקרב פנים אל פנים. בפעילות זו נעזרו השליחים בחיילים הארצישראלים. עם התפתחות תנועת "החלוץ" ועם עלייה במספרם של הצעירים המבקשים לקבל הכשרה חקלאית, הוציא ארגון "בן יהודה" ירחון בשם "חיינו". הירחון דן בהכשרה החקלאית בלוב ובחיים החלוציים שבארץ ישראל.[6]
תנועת "החלוץ" ידעה גם קשיים. החלו להתפתח סכסוכים קשים בינם לבין החיילים הארצישראלים. עיקר הוויכוח היה על סמכויות בנושאי העפלה ועל התמיכה בחינוך. השליחים ראו עצמם כשליחי ההנהלה הציונית בלוב וממילא הסמכות העליונה בכל האמור ואילו החיילים, מצדם, טענו שהם ותיקים יותר בקהילה ומודעים יותר לבעיותיה ולכן טובת הקהילה שהם יהוו הסמכות העליונה. ויכוח גדול שהתעורר ביניהם היה על אופן חלוקת עשרים הסרטיפיקטים - אשרות העלייה לארץ מהמנדט - בקהילה. לתנועת "החלוץ" היה אינטרס לחלק את האשרות לחבריה הרוצים לעלות ארצה כחלוצים ואילו החיילים היו מעוניינים לחלקת את האשרות באופן אחר. הוויכוח הסתיים בפשרה שהוצעה על ידי ההסתדרות הציונית.[6] עוד קושי שנוצר לתנועת "החלוץ" היה הריסת חוות ההכשרות של התנועה ובזיזתה בידי פורעים ערבים ב-1945.
לאור הקשיים חלה נסיגה בפעילות "החלוץ" וכדי למנוע את סגירתה, הוקמה בנובמבר 1946 הכשרה עירונית, בה למדו החברים לחיות זה עם זה בצוותא, בדומה לחיים בקיבוצים. חברי ההכשרה לקחו חלק בפעילות ההגנה ובארגון ההעפלה הלא חוקית. ההכשרה התקיימה עד הפוגרום ביוני 1948 ורוב חבריה עלו ארצה, בהעפלה לא חוקית, ונקלטו בקיבוצי הארץ.
הפעילות הציונית ותגובתה נוכח הפרעות שבין 1945-1949
- ערך מורחב – פרעות טריפולי (1945)
כבר בסוף 1944 החלה הידרדרות הדרגתית ביחסים שבין היהודים לערבים בלוב. המשבר הכלכלי שהצית בקלות את הערבים לתלות ביהודים אשם, גל הלאומנות הערבית שתקף את העולם באותה תקופה, התרחבות הפעילות הציונית ועידוד שבשתיקה מצד השלטון הבריטי לפגיעה ביהודים, כל אלו היוו גורמים לאותה הידרדרות. ב-4 בנובמבר 1945 הגיעה המתיחות לשיא והמוני ערבים יצאו לטבוח ביהודי טריפולי. תוצאות הטבח היו קשות: 133 הרוגים וכ-400 פצועים בקרב יהודי הקהילה שהותקפו באכזריות איומה, נזק ברכוש ואלפי פליטים שנטשו את בתיהם. תוצאותיו המזעזעות של הפוגרום יצרו נקודת מפנה חדה בהלך הרוח בחברה היהודית. ראשית, ברור היה לכל שהיחסים עם הערבים אינם ניתנים לגישור. השנאה והניכור רק גברו עם הזמן. נוסף לכך, אבדו היהודים את אמונם בשלטון הבריטי כמשליט הסדר ומגן החלש. כולם הבינו שאם יישארו היהודים נתינים בארץ זרה ותחת שלטון זר - פוגרומים והתקפות יהיו מנת חלקם לעד. בעקבות כך התעצמו הפעילויות הציוניות וההכנה לעלייה לארץ.[9]
הקמת ארגוני ההגנה
יהודי לוב הבינו כי עליהם לדאוג לעצמם ובעקבות כך החלה מתארגנת תנועת ה"הגנה" על ידי בוגרי תנועות הנוער. על אף שהיו אלה חדורי נחישות והתלהבות - ידע ואמצעי לחימה לא היו ברשותם והארגון לא היה מחזיק מעמד אלמלא פעילות השליחים מארץ ישראל. היה זה ישראל גוריליק, שכינויו המחתרתי היה "הדוד", שנשלח על ידי ה"הגנה", במאי 1946, לעזור בהקמת הארגון המחתרתי של יהודי לוב. ואכן זמן קצר לאחר בואו כבר הגיע הארגון להשגים מרשימים מבחינת רמת האימונים והנשק, הישגים אליהם הגיע הארגון בעזרת החיילים הארצישראלים, שהבריחו נשק ואימנו לוחמים.[2]
הבריטים ידעו על קיומו של הארגון אבל בזכות החשאיות והמידור שנקט הארגון, לא הצליחו לעלות על עקבות חבריו. בתחילת 1947 עלו הבריטים על עקבותיו של גוריליק ואלצו את הנהגת הקהילה לסלקו. אף על פי שעזיבתו של גוריליק פגעה, מוראלית וטכנית, בתפקוד הארגון, המשיך הארגון לפעול ולהתאמן. לצד ארגון ה"הגנה" קמו עוד שני ארגונים נוספים, עם מספר חברים קטן. ארגון אחד בראשותו של ניסים נחום ששימש ככוח כוננות וארגון שכונה "חוליית החיסול והנקם" שנקט פעילות התקפית סלקטיבית, כנגד מי שהיה חשוד בהשתתפות בפרעות.
העפלה
למרות ההשקעה הרבה שהשקיעו הארגונים באימונים ובהשגת נשק, היה ברור לכולם שזה אינו אלא פתרון זמני. הפתרון המלא והמוחלט היה עלייה לארץ ישראל, בכך לא היה ספק, אך אותם בריטים שאסרו את העלייה לארץ ישראל, אסרו גם את עצם היציאה מלוב. העלייה הייתה אפשרית רק באופן לא חוקי.
ראשיתה של ההעפלה, בזמן מלחמת העולם השנייה ולאחריה, בתקופה של טרום הפרעות, באה ביוזמה אישית ובעזרתם של החיילים הארצישראליים. העפלה באופן שכזה התאימה רק לצעירים הנועזים, הייתה רצופה סכנות ולא התאימה למספר גדול של עולים. מכיוון שמספר המעוניינים להעפיל ארצה רק עלה והתעצם עם הזמן, היה חשוב למצוא פתרון מסודר יותר, אם לא חוקי, לפחות פתרון של קיימא.
גוריליק בשליחותו תרם לפיתוח העלייה. גם לאחר עזיבתו המשיכה הפעילות וחיפוש הדרכים להעפלה. ראשי ההנהגה שלחו שליחים לאיטליה, כדי לתאם מעבר של יהודים דרכה לארץ ישראל. שליחי הקהילה באיטליה ניסו לרכוש ספינות מעפילים אמנם, בשל בעיות תקציב, זה לא עלה בידם. השליחים שכרו ספינות ושלחו אותם לחופי טריפולי. הפעילות הייתה חייבת להיות חשאית ושקטה בגלל משמר החופים הבריטי שעמד על המשמר בערנות. אנשי הסיפון חיכו למעפילים באישון ליל במקומות מסתור של חוף הים והובילו אותם אל הספינות בסירות רעועות ולפעמים אף בשחייה. לאחר האיסוף, הספינות עשו את דרכן לחופי איטליה. כאן לא הסתיימה דרך התלאות של המעפילים. באיטליה הצטרפו המעפילים מלוב לשאר מעפילי אירופה וקיוו לעלות על ספינה שתוביל אותם, מתחת לאפם של הבריטים, אל חופי ישראל.
עליה באופן שכזה אמנם הייתה עלית מדרגה, מאז ההעפלה ביוזמה האישית, אך עדיין לא היו מעורבים בה גופים ציוניים מחוץ ללוב, אלא, הארגון היה פרי מאמציהם של בוגרי תנועות הנוער מהקהילה. ארגון שכזה לא היה יכול לעמוד בעומס המעפילים הצובאים על חופי לוב.
מוסדות העלייה באיטליה החלו להבין שמדובר בארגון רציני של אנשים חדורי נחישות לעלות ארצה ויהי מה. נוסף לכך, בשל העברית השגורה בפיהם, הציונות והידע הצבאי שרכשו חלקם בארגון ה"הגנה", היוו העולים מלוב תגבורת חשובה לעם בארץ ישראל.
מרגע שמוסדות העלייה החלו לעזור, החלה ההעפלה לתפקד ביעילות ובארגון טוב יותר.
היו שנצלו את הכיסופים העזים של היהודים בלוב לעלות ארצה והקימו עסקים פרטיים להוצאת המעפילים לאיטליה. עסקים אלו גבו סכומי כסף גדולים מהמבקשים לעזוב את לוב. בתמורה לסכומים אלה דחסו את המעפילים בספינות רעועות ובתנאים בטיחותיים ואנושיים גרועים. מארגני המסע לא דאגו לתאם את שיגור הספינות עם המוסד לעליה באיטליה, והנוסעים באונייה נפלטו אובדי עצות על חופי סיציליה.
דרך נוספת לצאת מאדמת לוב הייתה בסירות קטנות לחופי תוניסיה או בגנבת הגבול. היה צורך במורה דרך, התחזות לערבי, הליכה ממושכת במדבר והתחמקות ממשמר הגבולות. היהודים בתוניסיה קיבלו את המעפילים יפה ועשו כל שביכולתם כדי לעזור ולהקל מעליהם את המסע הקשה. לפעמים נאלצו המעפילים להמתין בתוניסיה זמן רב עד שהגיעה ספינה שתביאם לחופי צרפת. בזמן המתנה זה הם קבלו סיוע מיהודי תוניסיה והשתלבו בחיי הקהילה במקום. ככל שהתרבו העולים בדרך זו גדלה המצוקה הכלכלית והקושי באחזקתם של המעפילים בקהילות שבתוניסיה ונוצר מצב שלעיתים היה צריך מעפיל לשוב בחזרה ללוב.
עם קום מדינת ישראל, במאי 1948, ניסו הבריטים לצמצם עוד יותר את גל העלייה וההעפלה אולם הקמת המדינה רק ליבתה את הרצון והכיסופים לעלות לארץ והיהודים המשיכו לעשות מאמצים להעפיל ארצה. סך כל המעפילים מלוב בגלי העלייה הגדולים היו כ-3,500 מעפילים (כ-10% מכלל הקהילה היהודית בלוב), בתקופה של כשנתיים ומחצה. הישג מרשים זה הוא פרי עבודה של שנות חינוך רבות, נחישות ואמונה שהיו ביהודי הקהילה.
בשנת 1949 פסקו הרבנים בטריפולי חי גאביזון, יששכר חכמון, כמוס נחאיסי ושלמה ילוז על תקנת תפילה וקריאת בספר התורה לציון יום העצמאות של מדינת ישראל, בתקנה זאת הם כוללים את התפילות המיוחדות לחג ומוסיפים דבר חשוב ביותר והוא: קריאת ספר התורה הן בשחרית והן במנחה וקריאת הפטרה מספר זכריה, וכל זאת ללא התניית היום, דהיינו אפילו אם החג חל לא בימי שני וחמישי שבהם רגילים לקרוא בתורה. ומוסיפים הם תוקף לתקנה: "ותקנות אלו כיתד נטועים לא ימוטו לעולם"[10].
ביוני 1948 פרצו פרעות נוספות. המוני ערבים משולהבים נהרו לטבוח ביהודים. בשונה מהפרעות שקדמו, ארגוני ההגנה היהודים היו מוכנים ליום פקודה והשיבו מלחמה. המגנים הצליחו להדוף את הפורעים באמצעות נשק חם אולם הערבים בתסכולם פנו אל אזורי היהודים שהיו נטולי הגנה, יהודים אלו פעלו להתגונן באמצעות נשק מהוטר דוגמה נשק קר בקבוקי תבערה וחביות בוערות אבל הערבים לבסוף הצליחו בחלק מיעדן ופגעו שם בנפש וברכוש. שלא כמו בפעמים הקודמות הפגינו הבריטים נחישות לפיזור הפוגרום תוך שימוש בכוח רב ובנשק חם.
למרות הצלחת המגנים, פרעות אלה דרבנו, את מי שעוד נשאר, למהר ולעזוב לארץ ישראל. גל עלייה אחרון שהלך ורוקן את לוב מיהודיה, עד לקבלת עצמאותה ב-1952.[2]
ראו גם
לקריאה נוספת
- פריג'א זוארץ ואחרים (עורכים), יהדות לוב, ועד קהילות לוב, 1982
- ש' ברד, "שליחות ושליחים לארצות המזרח", שורשים במזרח א (עמ' 145–149), יד טבנקין, 1986
- שלום סלע, החינוך בקהילות יהודי לוב, יד אליעזר, נהלל, ה'תשמ"ז
- יעקב חג'ג'-לילוף, המפגש של יהודי לוב עם החיילים הארצישראלים, באר שבע: המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, ה'תש"ן (1989–1990) (באתר מרכז מורשת יהדות לוב)
- פרופ' חיים סעדון, "לוב", העליות הגדולות מארצות האסלאם: דפי מידע ומבחר מקורות, ירושלים: מכון בן-צבי, ה'תשנ"ח (1998)
- ד"ר עירית אברמסקי-בליי, "השפעת מלחמת העולם השנייה על יחסי יהודים-ערבים בלוב ובתוניסיה", יצחק גרשון, שורשים במזרח ג (עמ' 233–272), יד טבנקין, 1991
- חיים כחלון, ההעפלה מלוב : סיפור הגבורה של יהודי לוב ומאבקם לעליה ארצה, קריית אונו: הוצאה פרטית, תשנ"ט 1999
- יעקב חג'ג'-לילוף, "מאה שנים לניצני הציונות ויובל לעליה הגדולה מלוב", עאדא 62, מרכז אור שלום לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב, דצמבר 2003
- ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, מאה שנה לציונות ויובל לעלייה הגדולה מלוב, פרוטוקול 71, טבת ה'תשס"ד (ינואר 2004) (באתר המאגר המשפטי "נבו")
- יעקב חג'ג'-לילוף, "מכבי Libia", עאדא 95 (עמ' 8–12), מרכז אור שלום, אב-אלול ה'תשס"ה (אוגוסט-ספמבר 2005)
- יעקב חג'ג'-לילוף, יהודי לוב בתקופה העתיקה ובתקופה העות'מאנית, באר שבע: המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב (באתר מרכז מורשת יהדות לוב)
- יעקב חג'ג'-לילוף, התנועה העברית, הציונות והתנועה הציונית בלוב, באר שבע: המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב (באתר מרכז מורשת יהדות לוב)
קישורים חיצוניים
ביאורים
- ^ כך על פי חלופת המכתבים בין הרצל ובין כמה מיהודי לוב, אשר נשתמרה מאותה התקופה. להרחבה: התנועה העברית, ראו פרק "לקריאה נוספת"
הערות שוליים
- ^ יהודי לוב, ראו פרק "לקריאה נוספת"
- ^ 1 2 3 4 5 מאה שנים, ראו פרק "לקריאה נוספת"
- ^ יהדות לוב, ראו פרק "לקריאה נוספת"
- ^ העליות הגדולות, ראו פרק "לקריאה נוספת"
- ^ עאדא 95, ראו פרק "לקריאה נוספת"
- ^ 1 2 3 4 שורשים במזרח א, ראו פרק "לקריאה נוספת"
- ^ 1 2 3 4 5 החינוך בקהילות, ראו פרק "לקריאה נוספת"
- ^ 1 2 3 המפגש של, ראו פרק "לקריאה נוספת"
- ^ שורשים במזרח ג, ראו פרק "לקריאה נוספת"
יעקב חג'ג'-לילוף, פרעות 1945, 1948 ו-1967 בלוב: רקע, מהלך, תוצאות ותגובות, באר שבע: המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, ה'תשס"ג (2003) (באתר מרכז מורשת יהודי לוב)
- ^ כשיהודי לוב חגגו יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל, בלוג 'הספרנים' של הספרייה הלאומית
