טריטוריאליזם יהודי

ההסתדרות הטריטוריאליסטית לאחר הפרישה מההסתדרות הציונית. ישראל זנגוויל ורעייתו במרכז. יהודה חיים חזן בשורה השנייה, השמיני מימין. (מתוך ארכיון השומר הצעיר, יד יערי)

טריטוריאליזם יהודי (באנגלית: Jewish Territorialism), או בקיצור טריטוריאליזם היה שמה של גישה מקבילה לציונות ששאפה להשיג טריטוריה ליהודים, לאו דווקא בארץ ישראל, ובה יתקיימו חיים אוטונומיים לאומיים. לטריטוריה זו, שתהיה המתאימה ביותר לצורכי היהודים, יהגרו יהודים ממקומות שונים בעולם ויקימו לעצמם בית לאומי. הטריטוריאליזם מנוגד לאוטונומיזם יהודי - הגישה הרואה ביהדות ישות רוחנית-חברתית וביהודים עם בלי ארץ, ושואפת לאוטונומיה משפטית ועצמאות רוחנית-חברתית של היהודים במקום מושבם.

הקמת מדינה כחלק מארצות הברית

ערך מורחב – אררט (מדינה ליהודים)

מקובל לראות כניסיון מעשי ראשון (שכשל) להקים מדינה יהודית שלא בארץ ישראל, את רעיונו של היהודי האמריקני מרדכי מנואל נח, אשר בראשית המאה ה-19 רכש את האי גרנד איילנד הנמצא ליד מפלי ניאגרה קרוב לגבול עם קנדה וקרא בשנת 1825 ליהודים להתיישב בו כדי להקים מדינה בשם "אררט" שתשתלב בתוך ארצות הברית. למעשה היה זה עוד צעד אופייני לתקופה ולמקום: בארצות הברית של אותם ימים פעלו אינספור דמויות שהציעו הצעות שונות ומשונות.

רעיון אחר הקשור לארצות הברית, עלה ברבע האחרון של המאה ה-19, על ידי תנועת "עם עולם". בהינתן הכללים להקמת מדינות נוספות בברית של ארצות הברית, הרעיון היה להפנות הגירה יהודית לאזור מסוים, ולפעול להקמת 'מדינה' יהודית כחלק מארצות הברית. בפועל העדיפו רוב המהגרים היהודים ממזרח אירופה להתיישב במזרח המתועש בכלל ובניו יורק בפרט.

תוכנית אוגנדה

ערך מורחב – תוכנית אוגנדה

ישראל זנגוויל

מקובל להמשיך ולומר, זאת למרות מחקרים חותכים שנעשו בנושא^[1] כי אף שהרצל האמין שמקומו של העם היהודי בארץ ישראל, הוא הציע את הפתרון הטריטוריאליסטי המפורסם ביותר, תוכנית אוגנדה, בשנת 1903. למעשה הרצל לא הציע שום פתרון טריטוריאליסטי. מטרתו הייתה להעמיק את הקשרים המדיניים עם החשובה באימפריות של אותה תקופה: האימפריה הבריטית. ההצעה שעלתה כבר ב-1902 על ידי הבריטים מסיבותיהם שלהם, שמחה כמובן את הרצל מעצם העובדה שגורם חשוב כמו הממשלה הבריטית פונה אל התנועה הציונית, ולא למשל לאריסטוקרטיה היהודית-אנגלית או לבית רוטשילד, שבאותה תקופה נחשבו לנציגים יהודים מכובדים לכאורה בהרבה מהתנועה הצעירה ונטולת המשאבים בראשה עמד. מודע לכך שההצעה לא תזכה לאהדה בקרב הציבור היהודי - הרצל עצמו לא האמין בה יותר מאשר האמין בכל 'טריטוריה' אחרת - נאלץ הנשיא הציוני למכור את הרעיון כ"מקלט לילה" - פתרון זמני דחוף למצוקות היהודים בכלל ועל רקע 'פוגרום קישינב בפרט שהתרחש ארבעה חודשים לפני כינוסו של בקונגרס הציוני הששי. 'תוכנית אוגנדה' שהוצגה בקונגרס לא דיברה על שינוי רשמי של מטרות הציונות. צירי הקונגרס, כ-600 איש, התבקשו להכריע בשאלה האם לשלוח משלחת חקר למזרח קניה ('אוגנדה'), שתפקידה יהיה להכין דין וחשבון שיוצג בפני הקונגרס השביעי (עצם איטיותו של המהלך מלמד כי הסיסמה 'מקלט לילה' היא סחריר פוליטי ותו לאו). בהצעה הזו תמכו כ-62% מצירי הקונגרס, כולל 'המזרחי' שהלכו בעניין זה אחר הוראתו של יעקב ריינס, שהבין היטב את "התכסיס" של הרצל כפי שהבר תואר בעיתונות התקופה שבוע לאחר תום הקונגרס. המשלחת יצאה בסופו של דבר לאפריקה והדו"ח השלילי שהציגה עלה בקנה אחד עם התנגדותם של גורמים מקומיים להתיישבות יהודית באזור זה. אך הרצל השיג את היעד המדיני שלו: חיזוק הקשרים בין התנועה הציונית לאימפריה הבריטית. אחת התוצאות של פרשת אוגנדה הייתה שבמהלך הקונגרס נוצרה סיעה טריטוריאליסטית גדולה בהסתדרות הציונית.

ישראל זנגוויל והתנועה הטריטוריאליסטית

ערך מורחב – ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית

לאחר דחיית הרעיונות הטריטוריאליסטיים על ידי ההסתדרות הציונית, פרשו ממנה אלו שהאמינו בפתרון הטריטוריאליסטי, ובהנהגתו של ישראל זנגוויל, הקימו הסתדרות עולמית משלהם שנקראה בראשי תיבות יט"א, ובדקו מקומות שונים ומגוונים בעולם ליישוב יהודים, בהם ארצות הברית, אלסקה, קנדה^[2], אנגולה, ארגנטינה, בוליביה, ברזיל, פרגוואי, קולומביה ורודזיה. פעילים טריטוריאליסטים, כמו אלכסנדר ליפץ היהודי-רוסי, המשיכו בפעילות לטובת חיזוק התודעה הלאומית-היהודית, זאת באמצעות הקמת אוניברסיטה יהודית במערב אירופה,^[3] זאת במקביל לחיפושי טריטוריה, עובדה המעידה על המכנה המשותף התרבותי-לאומי, בינם לבין התנועה הציונית: את הרעיון להקים אוניברסיטה יהודית קידמו בברכה אישים כמו חיים נחמן ביאליק הציוני ושמעון דובנוב האוטונומיסט.^[3]

בשנת 1912 עלתה יוזמה מצידו של ו. טרלו, תושב ליסבון ממוצא יהודי-רוסי, ליישוב יהודים באנגולה, שהייתה אז קולוניה של פורטוגל. טרלו, שהיה בקשרים עם משפחת בן-סעוד, משפחה יהודית ממוצא הולנדי שחזרה להתיישב בפורטוגל, פנה לסניף התנועה הטריטוריאליסטית בציריך, ואנשיו - יוסף קרוק ביניהם - שיתפו ביוזמה את ישראל זנגוויל שישב בלונדון. הרעיון היה ליישב יהודים על שטח של כ-100 אלף מיל רבוע מתוך 1.2 מיליון מיל רבוע, שטחה של ארץ זו. כל משפחה אמורה הייתה לקבל כ-500 אקר, כלומר על השטח הנזכר אמורים היו להתיישב יותר מ-100 אלף יהודים.^[3]

לאחר מפגש ברומא עם טרלו וידיד יהודי-רוסי אחר, השופט יעקב טייטל, ביקר זנגוויל בפורטוגל והתקבל רשמית על ידי הממשלה והפרלמנט, מתוך מגמה ברורה לממש את התכנית. לצורך כך התייעצו אנשי יט"א עם מומחים בריטים להתיישבות. על בסיס חקירות ובדיקות, התכנסה בקיץ 1912 בווינה ועידת יט"א, בהשתתפותם של פעילי תנועה מרוסיה, שווייץ ובריטניה. בוועידה הוחלט לקדם את 'תוכנית אנגולה' באמצעות הקמת ארגון פיננסי, שאמור היה להשלים יוזמה שעלתה כבר ב-1910, להקים 'בנק הגירה'. ההתלהבות מתוכנית אנגולה הביאה את אנשי יט"א לקבוע כינוס נוסף לאוגוסט 1914, אך פרוץ מלחמת העולם הראשונה טרפה את הקלפים.^[3]

באותן שנים פעל ישראל זנגוויל במשותף עם איל ההון היהודי-אמריקני ג'ייקוב שיף, ליישובם של יהודים ממזרח אירופה במערב ארצות הברית, בתוכנית שנודעה בשם 'תוכנית גלווסטון', על שמו של נמל בטקסס אליו הפליגו אניות מהגרים שיצאו מאודסה. הרעיון היה שעל ידי שילוחם של המהגרים ישירות למערב ארצות הברית, יוקל לחץ ההגירה על מרכזי המהגרים היהודיים במזרח ארצות הברית. סך הכל עשו את דרכם מערבה בדרך זו כ-10 אלף יהודים, שרובם, כמה מפתיע, עלו בטקסס על הרכבת שעשתה דרכה למזרח המתועש.

הצהרת בלפור התקבלה בהתלהבות גם על ידי הטריטוריאליסטים. זנגוויל התבקש לשאת דברים בכינוס חגיגי לכבוד ההצהרה, ובמהלכו אמר את הדברים הבאים:

"כנשיא הארגון הטריטוריאליסטי היהודי ניתן לי הכבוד להופיע על במת הנואמים הזאת. כנשיא, מתחתי ביקורת על מנהיגיכם, אולם היום אני נמצא כאן לא כדי למתוח ביקורת, כי אם כדי לאחל הצלחה ולשתף אתכם פעולה. הריני מברך אתכם, בייחוד את ד"ר ויצמן ואת סוקולוב להצלחתם הדיפלומאטית ההיסטורית. חובתו של כל עם ישראל היא לדאוג, שהעניין הזה ילווה בהצלחה בתחום המעשה הקשה, וזוהי חובתה במיוחד של 'איט"א', שהרי היא נוסדה כדי להשיג טריטוריה על יסודות אוטונומיים. אילו הייתה 'איט"א' לוחמת נגד איזושהי תוכנית מעשית של טריטוריה יהודית, הייתה זו לא רק בגידה כלפי העם היהודי, כי אם גם כלפי הפרוגראמה שלה עצמה".^[4]

בהמשך הדרך, לצד ההצלחות הציוניות המוגבלות בהפיכת ארץ-ישראל לפתרון 'השאלה היהודית', למרות הרושם כי הטריטוריאליזם לא-מעשי, ולמרות שארגון יט"א התפרק ב-1925 ורוב חבריו הצטרפו לתנועה הציונית, המשיכו בעלי גישה טריטוריאליסטית לחפש פתרונות להתיישבות יהודית במקומות שונים ומשונים ברחבי העולם.^[5]

דער פריילאנד ליגע

ערך מורחב – דער פריילאנד ליגע

בשנות ה-30 של המאה ה-20 חלה עדנה לרעיון הטריטוריאליסטי, והוקמה בווילנה אגודה טריטוריאליסטית בשם היידי "דער פריילאנד ליגע" ("הליגה לארץ חופשית"). הארגון, שהרוח החיה בו היה יצחק נחמן שטיינברג, ניהל משאים ומתנים עם ממשלות שונות כמו בריטניה (על גיאנה), אוסטרליה (תוכנית קימברלי) והולנד (על סורינאם) - כולם ללא הצלחה רבה.

שקיעתו של הרעיון הטריטוריאליסטי

השואה שהביאה מצד אחד להתחזקות התנועה הציונית בעיני תומכיה היהודים, הביאה מצד שני גורמים שלמרות שהביעו תמיכה עקרונית בציונות, סברו שארץ-ישראל איננה יכולה להיות מענה מספיק לרצון של יהודים רבים באירופה למצוא לעצמם בית חדש. כזו הייתה עמדתו של ריצ'רד קרוסמן, חבר פרלמנט בריטי ששימש בין השאר כחבר 'הועדה האנגלו-אמריקנית' בשנת 1946. קרוסמן כתב בזכרונותיו כי אין ספק שמדינות אחרות בעולם, כמו ארצות הברית או אוסטרליה, חייבות לפתוח שעריהן בפני פליטי המלחמה היהודים.^[6] לאחר הקמת מדינת ישראל, הפך הרעיון הטריטוריאליסטי ללא רלוונטי גם בעיני תומכיו. עם זאת, הפריילאנד ליגע המשיכה להתקיים גם במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 וטענה שמדינת ישראל אינה מספקת את הצורך של העם היהודי, וכי עדיין ישנו צורך בטריטוריאליזם.

ביקורת הטריטוריאליסטים על הציונות

בספרו על הטריטוריאליסטים כתב אליהו בנימיני:

הטריטוריאליסטים מאשימים את רוב מנהיגי התנועה הציונית על שלא בחלו, לדעתם, בכל אמצעי כדי להוסיף מכשול ולהפריע לכל משא-ומתן שהחל בו ארגון הגירה יהודי כלשהו בין שתי מלחמות-עולם, בתקופת מלחמת העולם השניה ואף לאחריה. [הם חזרו והעלו האשמות קשות] ״כלפי ההסתדרות הציונית ומנהיגיה, על תעמולתם, הפרעותיהם והתערבויותיהם נגד העשייה הטריטוריאליסטית ועל חוסר המעש ואי-רגישות שאיפיינו, לדעתם, את המפלגות הציוניות בעומדן מול האסון הממשמש ובא על יהדות אירופה.

עם זאת, הוא הטעים כי

הטריטוריאליסטים, לא שללו, רובם, את הציונות ואת מפעל ההתיישבות בארץ-ישראל. הם פשוט לא ראו את ארץ-ישראל כמקום האחד והיחיד, שאפשר לפתור בו עד תום את בעיית היהודים הדחופה והיסודית [...] הציונים והטריטוריאליסטים היו שותפים בדיאגנוזה של בעית היהודים ובשלילת הפזורה (אי-הגלות). הם גם היו תמימי-דעים לגבי התחום הגיאוגרפי של הבעיה: יהודי מזרח-אירופה^[7].

לקריאה נוספת

• מירה קצבורג-יונגמן, זנגוויל מול פינסקר והרצל: גישות שונות ל"בעיית היהודים", הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 11, ב-2, תשנ"ד, עמ' 171-177.
• גור אלרואי, מחפשי מולדת: ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית (יט"א) ומאבקה בתנועה הציונית בשנים 1925-1905, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות והוצאת מוסד ביאליק, תשע"ג (2011).
• אליהו בנימיני, ׳מדינות ליהודים: אוגנדה, בירובידז'אן ועוד שלושים-וארבע תוכניות׳, 1991 בהוצאת ספריית הפועלים והקיבוץ המאוחד)

קישורים חיצוניים

• טריטוריאליזם, באתר תנועת העבודה הישראלית
• גור אלרואי, ארץ לעם ולא עם לארץ. עיונים בתקומת ישראל, כרך 14, 2004. עמ' 537-564.
• יצחק נחמן שטיינברג, על מקומה של ה"פריילאנד" בחיים היהודיים, מארב, 28 באפריל 2012 (פורסם במקור ביידיש בגיליון אוקטובר-נובמבר 1948 של כתב העת "אויפֿן שוועל"; תרגם מאנגלית: נווה פרומר)
• ארכיון אוסף התנועה הטריטוריאליסטית היהודית ברוסיה(יט"א), בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. ראו ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 203-175
2. מרדכי חיימוביץ, שם הייתה אמורה להיות מדינת היהודים: מסע לעבר החלופה של אוגנדה, באתר מעריב on-line, ‏13 דצמבר 2014 (ארכיון)
3. יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות, תל אביב: מחברות לספרות, 1968, עמ' 163-159
4. יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות - כרך ב', תל אביב, מחברות לספרות, 1970, עמ' 280.
5. אהוד מנור, ברל לוקר - דיפלומט ציוני וסוציאליסט אופטימי, ירושלים, הספרייה הציונית 2010, פרק 6.
6. ריצ'רד קרוסמן, שליחות ארצישראלית, תל אביב: ספרית פועלים, 1947, עמ' 244
7. אליהו בנימיני, ׳מדינות ליהודים: אוגנדה, בירובידז'אן ועוד שלושים-וארבע תוכניות׳, 1991 בהוצאת ספריית הפועלים והקיבוץ המאוחד)