השם פורטוגל נגזר מהשם הלטיני-רומאי "פורטוס-קאלה" (Portus Cale). "קאלה" היה שמו של יישוב פרימיטיבי, מקום בו העיר וילה נובה דה גאיה נמצאת כיום, השוכן בשפך נהרדורו, שנשפך לאוקיינוס האטלנטי בצפון פורטוגל. במהלך המלחמה הפונית השנייה (בסוף המאה השלישית לפנה"ס), פלשו הרומאים לחצי האי האיברי, כדי להתעמת עם צבא קרתגו, וכבשו את אזור קאלה (נמל שהוקם על ידי יורדי ים יווניים, באתר בו נמצאת העיר אופורטו המודרנית). מעתה, כינו הרומאים את היישוב בשם "פורטוס-קאלה" (Portus – "נמל", בלטינית). במהלך ימי הביניים החלו הוויזיגותים לכנות את הסביבה של קאלה בשם פורטוקלה. בין המאה השביעית למאה השמינית נגזר שם חדש – פורטוגלה. המינוח שימש להתייחסות לאזור התחום בין הנהר דורו לנהר מיניו, שהפך לגבול בין פורטוגל לספרד.
יש הגורסים[דרוש מקור] כי המילה "קאלה" נגזרת מהמילה היוונית קאלס שפירושה "יפה", בהתייחס ליופיו של עמק הדורו, שבו החליטו היוונים להקים מושבות בעבר הרחוק. בעקבות היוונים באו הפיניקים, ואלה ביטאו את המילה כקאלה, וכך גם, מאוחר יותר, הרומאים. אחרים גורסים[דרוש מקור] כי קאלה נגזרת משפתם של העמים הגלאיקים, ששכנו גם כן באזור.
פירוש המילה פורטו (Portu) – נמל. שמה של העיר המודרנית אופורטו (Oporto), שנמצאת באותו האזור, לחופי האוקיינוס האטלנטי, נגזר ממילה זו.
בשנת 1249 כבש המלך אפונסו השלישי את פארו בדרום, ובכך הייתה פורטוגל לממלכה הנוצרית הראשונה בחצי האי האיברי אשר נשלם בה תהליך הרקונקיסטה, גבולות פורטוגל של המאה ה-13 נותרו עד ימינו.
המאה ה-19 אופיינה בליברליזם. המחלוקת בין קיסר ברזיל פדרו הראשון הליברל לבין אחיו מלך פורטוגלמיגל השמרן שהדיח את מריה הראשונה, בתו של קיסר ברזיל מכס המלוכה של פורטוגל, הובילה למלחמת אזרחים בין השנים 1832–1834 ולחוקה חדשה ב-1836.
בפוליטיקה ובחברה בפורטוגל של המאה ה-19 שרר חוסר יציבות.
פורטוגל הצטרפה לברית נאט"ו בשנת 1949, והדגישה את מעמדה כבסיס נגד הקומוניזם, אך נותרה מדינה מסתגרת וחשדנית, שלא אפשרה השפעה חיצונית. ב-14 בדצמבר1955הצטרפה פורטוגל לאו"ם. ב-1968 לקה סלזאר במוחו, דבר שהכריח את הנשיא אמריקו טומאש לפטר אותו מתפקידו. ממשיכו בתפקיד היה מרסלו קייטנו, שהמשיך בקו של דיקטטורה שמרנית שבו נקט סלזאר.
1974 והלאה
בשנת 1974 הובילו קציני צבא צעירים שקצו בשלטון הארכישמרני, במלחמות הקולוניאליות, ובסגירותה של פורטוגל לעולם, מהפכה ללא שפיכות דמים שכונתה מהפכת הציפורנים (שכן החיילים שביצעו את המהפכה הכניסו פרחי ציפורן לקני רוביהם על מנת להדגיש כי מדובר במהפכה שקטה). המהפכה הובילה להדחתו של קייטנו ולרפורמות דמוקרטיות נרחבות, שהביאו את הדיקטטורה הסלזארית לסיומה, והובילו לשחרור המושבות אנגולה ומוזמביק.
בבחירות הדמוקרטיות שנערכו באפריל 1976 זכתה המפלגה הסוציאליסטית במספר מושבים מספיק בפרלמנט על מנת להקים ממשלת מיעוט בראשותו של מריו סוארש. לממשלה זו התנגדו הקומוניסטים משמאל והשמרנים מימין, וסוארש נאלץ להתפטר מתפקידו בשנת 1978. האווירה השמאלית שהביאה עמה המהפכה התפוגגה, וממשלות השמאל פינו את מקומן לסדרת ממשלות שמרניות עד 1983, עת שוב זכה סוארש בבחירות, ושוב כיהן כראש ממשלה עד 1985. הישגו העיקרי בתקופה זו היה כניסת פורטוגל לאיחוד האירופי ב-1986. ב-1999 העבירה פורטוגל לסין את מקאו, השריד האחרון לאימפריה הפורטוגלית.
פורטוגל היא אחת המדינות הפחות עשירות במערב אירופה. בין ענפי הכלכלה בה בולטת החקלאות, בין השאר בגידול ירקות, פירות (בעיקר גפנים ליין ולצימוקים), זיתים ואלוני שעם, וכן דיג. ענפי התעשייה העיקריים הם עיבוד תוצרת חקלאית, יצור סרדינים, צימוקים, יין ושמן זית. משנות ה-60 חלה התפתחות ניכרת גם בענפי תעשייה שאינם מבוססים על חקלאות.
אוצרות הטבע של פורטוגל הם: פחם, ברזל, נחושת, טונגסטן ובדיל ששימשו יסוד להקמת תעשייה כבדה. בערים פורטו ובראירו פותחה תעשיית ברזל ופלדה. כן הוקמו בתי-זקוק לנפט ותעשייה פטרו-כימית. ענף כלכלי חשוב בפורטוגל הוא הצי הסוחר.
במשבר החוב האירופי בשנת 2009 נמנתה פורטוגל על מדינות PIIGS שנקלעו לחובות חיצוניים גבוהים ונקלעו לקשיים להחזרת חובותיהן, ובשנת 2013 עמד שיעור האבטלה בקרב הצעירים על כ-40%[8].
פורטוגל שוכנת בחצי האי האיברי ממערב לספרד, ותחומה מדרום וממערב על ידי האוקיינוס האטלנטי. ממערב ומדרום-מערב לה, במרחק רב, שוכנים האיים האזוריים ומדיירה, שהם חלק מהמדינה (חבלי פורטוגל האוטונומיים). אורכה מצפון לדרום 560 ק"מ, ורוחבה ממזרח למערב 220 ק"מ. רכס ההרים הגבוה ביותר בה הוא סרה דה אשטרלה (אנ'), וההר הגבוה בו הוא הר טור (1,993 מטר) (אנ'). שנת 1945 הייתה השנה הקרה ביותר בתולדות פורטוגל מאז החלו המדידות, ובעיר הבירה ליסבון אף ירד שלג.
האקלים בפורטוגל, לפי שיטת קפן, הוא אקלים ים-תיכוני ומשתנה במידה ניכרת מאזור אחד למשנהו ומושפע מקו הרוחב והקרבה לים.
באזור פנים הארץ, קרוב יותר לספרד, החורפים קרים יותר, אם כי הטמפרטורות עדיין מתונות בהשוואה לשאר אירופה.
הקיץ חם ויבש, במיוחד באזורים הפנימיים והטמפרטורות מעט נמוכות באזורי החוף, בגלל השפעת הים.
הטמפרטורות השנתיות הממוצעות נעות בין 8–12 מעלות צלזיוס. בחלק הפנימי, ההררי של הצפון, הטמפרטורות תלויות יותר בגובה מאשר בקו הרוחב, יגיעו הטמפרטורות השנתיות הממוצעות עד כ־20 מעלות צלזיוס.
האוכלוסייה בפורטוגל, אשר מונה כ-10.2 מיליון תושבים (2018), נחשבת אחידה למדי מבחינה אתנית, דתית ולשונית. העם הפורטוגלי נוצר מתערובת של עמים איברים (בפרט לוסיטנים) וקלטים, עם השפעות מסוימות של הרומאים, הגרמאנים, המורים, האנוסים וכן קבוצות נוספות. קיימים הבדלים תרבותיים מסוימים בין תושבי הערים הגדולות ובין העיירות והאזורים החקלאיים, אך ההבדלים בין אזורים שונים במדינה קטנים ביחס למדינות אירופיות אחרות.
פרט לתושבים שמוצאם פורטוגלי, ישנה בפורטוגל אוכלוסיית מהגרים, המונה נכון ל-2017 כ-4 אחוז מכלל האוכלוסייה[9]. ארצות המוצא עיקריות של מהגרים אלו הן המושבות הפורטוגליות לשעבר באסיה ובאפריקה, (בעיקר כף ורדה וגינאה ביסאו), ארצות מזרח אירופה, ברזיל, ובמידה פחותה סין, בריטניה (בעיקר פנסיונרים) וספרד. נוסף למהגרים, קיים גם מיעוט קטן של צוענים, המונה כ-40,000 נפש.
הדת השלטת היא נצרות קתולית, אליה השתייכו ב-2011 כ-81 אחוזים מן האוכלוסייה. 6.8% מגדירים עצמם חסרי דת.
הידיעות הראשונות על ישיבת יהודים בפורטוגל הן מהמאה ה-12 וכבר אז היו קיימים רבעים יהודיים בליסבון, בז'ה וסנטרן. ב-1492, בעת גירוש היהודים מספרד, כ-150,000 יהודים מספרד הורשו להתיישב בפורטוגל לאחר ששילמו כופר גדול לשלטון.
בלחצם של מלכי ספרד, פרננדו ואיזבלה, ושל שרים בממלכתו הוציא לבסוף המלך מנואל צו גירוש בדצמבר 1496, אך באמצעות שורה של פעולות הפך את הקערה על פיה, אסר על יהודי פורטוגל לצאת מהמדינה, וכן לעבור הטבלה קולקטיבית בניגוד גמור לרצונם בכיכרות העיר ליסבון – הטבלת יהודי פורטוגל לנצרות (1497).
יהודים אנוסים רבים (מראנוס\קריפטוס), היו בתפקידים בכירים בחצר המלוכה כשרי אוצר, יועצים כלכלים ומשפטיים, וכן היוו גרעין וציר מרכזי בגילוי העולם החדש (יבשת אמריקה וגילוי ברזיל), מערב אפריקה, הודו (גואה וקוצ'ין) והמזרח הרחוק (גואה, פיליפינים, איי התבלינים). יהודים רבים היו מדענים, רופאים, מתמטיקאים, אסטרונומים, סוחרים, כלכלנים, סופרים ונווטים ימיים.
בין השנים 1996–2006 כיהן בפורטוגל נשיא ממוצא יהודי – ז'ורז'ה סמפאיו. נכון לעשור הראשון של המאה ה-21 יש בפורטוגל כ-3,500 יהודים, רובם חיים בליסבון ופורטו.[דרוש מקור]