|
|
ערך מחפש מקורות
|
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
|
|
| ערך מחפש מקורות
|
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
|
דִּיקְטָטוּרָה (בעברית: רוֹדָנוּת) היא שיטת ממשל של מדינה שההנהגה השולטת בה מחזיקה בסמכויות כמעט או לחלוטין בלתי־מוגבלות. ההנהגה מורכבת ממנהיג יחיד (דיקטטור, רודן) או קבוצת מנהיגים החולשים על תחומי הפעילות של שלוש הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת.
דיקטטורות הן בלתי־דמוקרטיות. ריכוז הכוח בהן הוא סמכותני או טוטליטרי (לוֹפְתָנִי), ואופיו תלוי בגורמי ההנהגה ומניעיהם. הוא עשוי להיות נתון בידי דיקטטור יחיד, משטר חד-מפלגתי, משטר צבאי, וצורות נוספות של אוטוקרטיה (מֻחְלְטָנּות; שלטון יחיד) ואוליגרכיה (שלטון מעטים). דיקטטורה טוטליטרית שכמעט ואינה נתמכת על ידי אזרחיה היא סוג של עריצות.
במונרכיה (מלוכה), בניגוד לדיקטטורה אוטוקרטית, השלטון טוען ללגיטימיות, למשל מכוח ירושה או מסורת חוקתית; וזאת לרבות מונרכיה אבסולוטית (מוחלטת), בה מרכז המונרך את כל סמכויות השלטון בדומה לדיקטטור. ברפובליקה, בניגוד לדיקטטורה אוליגרכית, השלטון מצוי אצל חלק ניכר מהאזרחים, גם אם הוא קבוצת מיעוט.
המקור למילה "דיקטטורה" הוא מוסד הדיקטטור הרומי (מלטינית: dictator, "מכתיב"), שהסנאט הרומי היה בוחר במצבי חירום, ומעניק לו סמכויות רחבות במיוחד.
הגדרה
מאפיינים
בדיקטטורה, השליטה הסמכותניות של ההנהגה מלווה לרוב בדיכוי זכויות האדם ובפגיעה בחופש המחשבה, הדעה, הביטוי והעיתונות. ההנהגה אוסרת על כל ביטוי של התנגדות או מחשבה שונה משלה. בדיקטטורה טוטליטרית, משטרה נוקשה שומרת על השליטה באמצעות הפחדה, מעקבים, האזנות, הלשנות וטרור.
דיקטטורים אינם כפופים לחוק, ולעיתים מחזיקים במשמר אישי או משטרה חשאית, הנפרדים משאר כוחות הביטחון ונתונים לשליטתם הבלעדית, כגון משמרות המהפכה באיראן או משמר הרפובליקה בעיראק. לעיתים אף לא בוחלים משטרים דיקטטוריים בשימוש בטיהורים ורציחות המוניות של מתנגדי המשטר, על מנת לוודא את התבססות השלטון. בנוסף מעודדים דיקטטורים פעמים רבות פולחן אישיות לדמותם כדי לחזק את התמיכה בהם ולהחליש את ההתנגדות אליהם.
בחירות דמוקרטיות אינן מתקיימות בדיקטטורה. השלטון קובע מתי, או בכלל האם, הבחירות יתקיימו; מגביל את היותן כלליות, חופשיות ושוויוניות; ופוגע בהוגנות התנהלותן. בדיקטטורות מודרניות השלטון הוא לרוב חד מפלגתי (או שאין בו מפלגות בכלל), כשבידי מפלגת השליט מרוכזים כל מוקדי הכוח, ומפלגות אחרות מוצאות אל מחוץ לחוק, או לחלופין מתפקדות כמפלגות לווין ואינן יכולות לשמש כאופוזיציה. אף אם ניתנת הזכות העקרונית להשתתף בבחירות לאותן מפלגות שדעת השליט אינה נוחה מהן, מופעלים עליהן בדרך כלל אמצעי דיכוי הכוללים תעמולה בהיקף רחב כנגדן (הממומנת לרוב על ידי המדינה), שימוש בכלים משפטיים על מנת להקשות על פעולתן, דיכוי והפחדה של מנהיגיהן והתומכים בהן ועוד. אם אין די באמצעים אלו מבוטלות לעיתים הבחירות כליל, נדחה מועדן, או שהתוצאות בהן מזויפות, בהתאם לעיקרון המנחה בדיקטטורה המצריך תמיד את ניצחונו הידוע מראש של השליט.
בדמוקרטיות עממיות אף מוחלפות הבחירות לעיתים ב"אסיפות עם" (כגון הסובייטים בברית המועצות), בהן אין ייצוג לאידאולוגיה המנוגדת למצע המפלגה השלטת.
בין ממשל דיקטטורי למשטר טוטליטרי
ניתן להגיד שדיקטטורה מתייחסת לצורת השלטון עצמה, כממשלה בעלת הכוח לשלוט ללא הצורך בהסכמת נתיניה, בעוד שטוטליטריזם מתאר מדינה המפקחת כמעט על כל היבט פרטי או ציבורי של התנהגות אזרחיה. כלומר, בעוד שהגדרת הדיקטטורה מתייחסת למקור הסמכות לשלוט, ומהווה למעשה ניגוד לדמוקרטיה, הרי שטוטליטריזם מתייחס לעוצמת הדיכוי שמפעיל השלטון על האוכלוסייה, ומהווה ניגוד לליברליזם.
ואכן, באופן תאורטי דיקטטורה אינה מצריכה בהכרח שימוש באמצעים כוחניים ודיכוי זכויות האדם, ואפלטון ובעקבותיו הרמב"ם אף חזו מלך-פילוסוף המשמש כדיקטטור נאור ופועל לרווחת העם. ואולם, ניסיון השנים מלמד כי השניים שלובים בדרך כלל זה בזה, ובעולם המודרני הדיקטטורה אופיינית למשטר טוטליטרי או רודני, והדיקטטור אינו מתחשב בזכויות המיעוט והפרט כנהוג בדמוקרטיה.
בין ממשל דיקטטורי למשטר חד-מפלגתי
דיקטטורה מתארת כאמור מדינה הנשלטת על ידי אדם יחיד באופן מוחלט. ואולם, בפועל משטרים רודניים רבים מורכבים משלטון חד-מפלגתי בו המנהיג תלוי בתמיכתו של מארג הכוחות הקיים בצמרת המפלגה, ובמקרים קיצוניים אף משמש כשליט בובה בידי כוחות אחרים הנותרים מאחורי הקלעים.
עקב היותו של סבך היחסים בצמרת השלטון חשאי בהיעדרה של עיתונות חופשית, גמיש בשל העובדה שתארים רשמיים אינם משקפים בהכרח את מעמדו של הנושא בהם, ונתון לשינויים מהירים עם עלייה או ירידה בכוחו של אדם מסוים, או של מערך בריתות כלשהו, קשה לעיתים להבחין במדויק בין שלטון דיקטטורי לשלטון חד מפלגתי. ככלל ניתן לקבוע כי ככל שהמנהיג מרכז יותר סמכויות באופן בלעדי בידיו שלו, וככל שהוא תלוי פחות בתמיכתם של ראשי המפלגה והצבא, כך נושא השלטון גוון דיקטטורי יותר.
לעיתים דווקא הדיקטטורות המובהקות ביותר הופכות לאחר מות השליט למשטר חד מפלגתי, בהיעדר אדם יחיד בעל היכולת לתפוס לבדו את מושכות השלטון, לאחר שכל מוקדי הכוח חוסלו על ידי השליט הקודם (זאת אם לא טופח מבעוד מועד יורש מוסכם). כך לדוגמה לאחר מותו של יוסיף סטלין, שהיה דיקטטור כמעט מוחלט, הפך השלטון בברית המועצות לחד מפלגתי, והמזכירים הכלליים הבאים של המפלגה הקומוניסטית נשאו בכוח קטן בהרבה והיו תלויים בתמיכתה של צמרת המפלגה (הפוליטביורו). מזכ"ל המפלגה ניקיטה חרושצ'וב אף הודח מתפקידו בידי עמיתיו להנהגה, משום שסר חינו בעיניהם.
סוגים של דיקטטורה
- אוטוקרטיה - שליט יחיד השולט באמצעות כוח ופחד. למשל: גנרל צבאי השולט באמצעות הצבא.
- מונרכיה - שלטון מלוכני, המדינה נשלטת על ידי מלך והתואר עובר בירושה מאב לבנו.
- רפובליקה עממית - שלטון דיקטטורי על ידי מפלגה אחת, לרוב קומוניסטית.
- תיאוקרטיה - מדינה הנשלטת על ידי כהני-דת.
היסטוריה
בין שתי מלחמות העולם תוארו ארבעה סוגים של דיקטטורות: חוקתיות, קומוניסטיות ("דיקטטורה של הפרולטריון"), אנטי-מהפכניות ופשיסטיות.
רבים הטילו ספק בהבדלים בין טיפוסים אלה של דיקטטורות. מאז מלחמת העולם השנייה סיווג הדיקטטורות התרחב וכלל סוגים נוספים: דיקטטורות של העולם השלישי, דיקטטורות תאוקרטיות או דתיות ודיקטטורות שושלתיות או משפחתיות.[1]
הרפובליקה הרומית
ערך מורחב – דיקטטור (רומא העתיקה)
מקורה של המילה דיקטטורה הוא במשרת הדיקטטור ברומא העתיקה בתקופת הרפובליקה הרומית, שהיה פקיד שמונה על ידי הקונסולים לצורך מילוי משימה כלשהי, כגון ניהול משפטים או שיפוץ מבנים. במיוחד ידוע תפקיד ה"דיקטטור לצורכי ניהול מלחמה", לו ניתנה סמכות ניהולית על פני הסנאט והצבא לתקופה של שישה חודשים, או עד לסיומו של מצב החירום.
אמריקה הלטינית במאה ה-19
לאחר קריסת השלטון הקולוניאלי הספרדי, מספר דיקטטורים שונים עלו לשלטון בארצות המשוחררות החדשות. מנהיגים פוליטיים-צבאיים אלה, שבדרך כלל הובילו צבא פרטי, תקפו ממשלות לאומיות חלשות לאחר שהשתלטו על הכוחות הפוליטיים והכלכליים של האזור. דוגמאות למנהיגים כאלו הן אנטוניו לופס דה סנטה אנה במקסיקו וחואן מנואל דה רוסאס בארגנטינה. לדיקטטורים כאלה התייחסו בשם "פרסונליסמוס".
גל הדיקטטורות הצבאיות בדרום אמריקה במחצית השנייה של המאה העשרים הותיר סימן מיוחד בתרבות הלטינית, והם מופיעים בספרות הלטינו - אמריקאית ובסרטים רבים, אשר מתארים את פעילותם והתנהלותם של המנהיגים האוטורטריים האלו.
דיקטטורות פשיסטיות וקומוניסטיות במאה ה-20
במחצית הראשונה של המאה ה -20 הופיעו מספר דיקטטורות סטליניסטיות ופשיסטיות במגוון מדינות מתקדמות מבחינה מדעית וטכנולוגית, אשר נבדלות מדיקטטורות באמריקה הלטינית ודיקטטורות פוסט-קולוניאליות באפריקה ובאסיה שהיו ברובן במדינות עולם שני ושלישי.
דוגמאות מובילות לדיקטטורות הטוטליטאריות המודרניות כוללות:
דיקטטורות באפריקה ובאסיה לאחר מלחמת העולם השנייה
לאחר מלחמת העולם השנייה, דיקטטורים עלו לשלטון בכמה מדינות חדשות באפריקה ואסיה, לעיתים קרובות על חשבון החוקות שירשו מהמעצמות הקולוניאליות. חוקות אלו נכשלו לעיתים קרובות ללא מעמד בינוני חזק העומד נגד השלטון האוטוקרטי הקיים. נשיאים נבחרים וראשי ממשלות כבשו את השלטון על ידי דיכוי האופוזיציה וכינון שלטון של מפלגה אחת, אחרים הקימו דיקטטורות צבאיות באמצעות צבאותיהם. תהא צורתן אשר תהיה, דיקטטורות אלו השפיעו לרעה על הצמיחה הכלכלית ועל איכות המוסדות הפוליטיים. דיקטטורים אשר נשארו בתפקידם במשך תקופה ארוכה, התקשו יותר ויותר לבצע מדיניות כלכלית יציבה.
דיקטטורה עושקת לדוגמה היא המשטר של מובוטו ססה סקו, שליט זאיר, אשר גזל בין השנים 1965–1997 למעלה מחמישה מיליארד דולר מאזרחיו.
היווצרות הדיקטטורה
דיקטטור יכול לעלות לשלטון ולהפוך לראש מדינה במספר דרכים. הוא יכול להיבחר כמועמד מטעם מפלגת השלטון, לאחר שהתקדם בהיררכיה שקיימת בה או להשתלט בכוח על המדינה באמצעות הפיכה צבאית או התקוממות עממית. דיקטטור אף יכול לנצל את השיטה הדמוקרטית כדי לצבור כוח פוליטי שיאפשר לו להשתלט על הממשל, ובשלב זה להביא לביטול אותם המוסדות שאפשרו את בחירתו מלכתחילה. דוגמה מפורסמת לכך היא השתלטותה של המפלגה הנאצית בראשות אדולף היטלר על גרמניה וכינון המשטר הנאצי. אפשרות נוספת היא קבלת השלטון מקרוב משפחה שנפטר, המתבצעת בעיקר במונרכיה אך מתרחשת גם באוטוקרטיה או רפובליקה עממית, כפי שקרה למשל בסוריה ובקובה לאחר מותו של חאפז אל-אסד ופרישתו של פידל קסטרו.
בדמוקרטיה נשיאותית הכוח הרב המרוכז בידיו של הנשיא המכהן עשוי להיות מנוצל לרעה על מנת למוסס את אופיו הדמוקרטי של המשטר, ולהופכו בהדרגה למשטר דיקטטורי באצטלה דמוקרטית. על כן נהוגה במרבית המדינות בהן שורר משטר זה הגבלה על תקופת הכהונה האפשרית של השליט, ולרוב הוא לא רשאי להישאר בתפקידו למעלה משתי קדנציות רצופות.
המאה ה-20 בישרה על עלייתה של האידאולוגיה המרקסיסטית, כמו-כן במהלכה התחזקה הלאומיות באירופה, וגם נמשכה הירידה בכוחם של המשטרים המלוכניים המסורתיים. על רקע גורמים אלה צמחו דיקטטורות רבות. גם העובדה כי השפעתה של המהפכה הליברלית הייתה מוגבלת ברובה לאירופה, בד בבד עם הכישלון לכונן משטרים דמוקרטיים יציבים במרבית הארצות בהן התקיים קולוניאליזם, יצרו במקרים רבים את התנאים הדרושים לכינון דיקטטורה באותן ארצות.
דוגמאות בולטות לעליית משטרים דיקטטוריים לשלטון באירופה במאה ה-20 היו איטליה הפשיסטית, גרמניה הנאצית, וברית המועצות. ככלל צמחה הדיקטטורה במדינות אלו עקב ייאוש התושבים מהמשטר הקיים (בין אם הדמוקרטיה שהכזיבה בימי רפובליקת ויימאר בגרמניה, או השלטון המלוכני באימפריה הרוסית), מצבה הכלכלי הקשה של האוכלוסייה, וזוועות מלחמת העולם הראשונה. כנגד כל אלו התייצבו מנהיגיהן הכריזמטיים של תנועות השוליים באותן מדינות, שנחשבו כמי שאינם נגועים בשחיתות השלטון, וסיפקו לאוכלוסייה שעיר לעזאזל בהצביעם על האשמים "האמיתיים" במצבה הקשה (הבורגנים ברוסיה, או היהודים בגרמניה). בנוסף להטחת האשמות, ידעו אותן התנועות להצביע על הנפלאות הטמונות בשיטה החדשה, תהיה זו הדוקטרינה הקומוניסטית ברוסיה, הנאצית בגרמניה, או הפשיסטית באיטליה, שתגאל את המדינה ממצבה הקשה.
גם שימוש באיום חיצוני או פנימי, המצריך לכאורה דיכוי זכויות הפרט, ומאפשר אפיון של מתנגדי המשטר כמאיימים על ביטחון המדינה, הוא דרך נפוצה ליצירתה ושימורה של דיקטטורה. בדרך כלל גם נעשה שימוש בעידוד רגשות לאומניים בקרב האוכלוסייה, וניסיון ליצור זהות בין המדינה למנהיג. כך לדוגמה בתקופת המלחמה הקרה ההתנגדות לקפיטליזם או לחלופין לקומוניזם שימשה פעמים רבות, במיוחד באפריקה אסיה ודרום אמריקה, כהצדקה למעשי הפיכה, מלחמות אזרחים, וקיום משטרים רודניים. משטרים אלו אף נהנו לעיתים מתמיכתן של המעצמות, שניסו לרכוש לעצמן אזורי השפעה רחבים ככל הניתן. גם במדינות ערב נעשה שימוש באיום האורב לכאורה מצידה של ישראל, ומאוחר יותר בסכנה הטמונה באסלאם הרדיקלי, על מנת להצדיק את אופיו הלא דמוקרטי של המשטר. גם העובדה כי זכויות כגון חופש הדיבור, חופש דת, ושחרור האישה הנחשבות במערב לחלק מהותי משלטון דמוקרטי, נתפסות פעמים רבות באזור המזרח התיכון כמייצגות חילוניות שמנוגדת לערכיה המסורתיים של החברה, אפשרה את צמיחת הדיקטטורות במדינות אלו.
התמוטטות הדיקטטורה
בשל אופייה של השיטה, ויתור מרצון של השליט על אחיזתו במושכות השלטון כמעט ואינו קיים, והמשטר מתמוטט בדרך כלל בשל אילוצים חיצוניים או פנימיים.
גורמים שעשויים להביא להתמוטטות משטר דיקטטורי הם משבר כלכלי, כפי שאירע בברית המועצות, הפסד במלחמה, בדומה לגורלם של המשטרים בגרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית, והאימפריה היפנית בעקבות מלחמת העולם השנייה ובמידה מסוימת גם לחונטה הצבאית בארגנטינה לאחר מלחמת פוקלנד, או התקוממות האוכלוסייה, כפי שאירע בגרמניה המזרחית וברבות ממדינות הגוש המזרחי בסיום המלחמה הקרה, וגם במדינות ערב באביב הערבי.
ראו גם
לקריאה נוספת
- מילן קונדרה, הבדיחה, תרגום: דב קווסטלר, עם עובד, 1972
- רפאל גרסייה מרקס, סתו של פטריאך, תרגום: ריטה מלצר, אמציה פורת, הוצאת עם עובד, 1979
- אנדרה בראיק, עונת יובש לבנה, תרגום: ג' אריוך, ספריית מעריב, 1984
- אנטולי ריבקוב, ילדי ארבט, תרגום: צבי ארד (משורר), הוצאת זמורה ביתן, 1989
- אריאל דורפמן, העלמה והמוות, תרגום: דורון תבורי, הוצאת תיאטרון הבימה, 1994
- מריו ורגס יוסה, חגיגת התיש, תרגום: יורם מלצר, הוצאת כתר, 2005
- נתן אנגלנדר, המשרד למקרים מיוחדים, תרגום: כרמית גיא, הוצאת כתר, 2008
- הרטה מילר, חיית הלב, הוצאת מודן, 2011
- אלברטו מורביה, הקונפורמיסט, תרגום: עתליה זילבר, הוצאת פז, 2016
- דויד גרוסמן, איתי החיים משחקים הרבה, הוצאת הספריה החדשה, 2019
- טימותי סניידר, על הרודנות, 20 לקחים מהמאה ה-20, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
