הרשות המחוקקת היא הגוף שתפקידו לקבוע את הנורמות של המדינה, לרוב בדרך של חוקים: חקיקת חוקים חדשים, וכן ביטול ותיקון חוקים קיימים. לרשויות מחוקקות שונות ברחבי העולם שמות שונים, וכן שיטות החקיקה ומבנה הרשות משתנה ממדינה למדינה.
ברוב השיטות הפרלמנטריות הבית התחתון הוא החזק מבין שני בתי המחוקקים, אולם ישנן שיטות בהם לשני בתי הנבחרים מעמד שווה או מעמד דומה.
רשות מחוקקת יכולה להתקיים גם בדיקטטורות. במקרה זה מצויות סמכויות הרשות בידי אדם אחד (הדיקטטור, ולא בידי גוף נבחר).
גם במדינות דמוקרטיות מצויות סמכויות שונות של הרשות המחוקקת בידי גופים שאינם מהווים חלק מבית המחוקקים. חלק מסמכויות אלה מצויים בידי גופים השייכים לרשויות אחרות ובהם הרשות המבצעת והרשות השופטת, ולעיתים לשרי ממשלה ולגופי צבא ושיטור (השייכים לרשות המבצעת) וכן לגופים שיפוטיים (השייכים לרשות השופטת) יש סמכויות להתקין תקנות[2]. בשטחי יהודה ושומרון אשר בשליטת ישראל, נתונות סמכויות החקיקה באפן חלקי בידי המושל הצבאי, והחוקים המתקבלים בכנסת טעונים אישור מצידו על מנת שיחולו בהם[3].
היו שיטות ממשל בהן לא היווה הפרלמנט חלק מהרשות המחוקקת. כך למשל באימפריה העות'מאנית, לא היה הפרלמנט, שהתכנס לעיתים רחוקות חלק מהרשות המחוקקת. כל סמכויות החקיקה היו נתונות בידי הסולטאן, והפרלמנט נחשב גוף מייעץ בלבד.
רמות ממשל
הרשות המחוקקת קיימת בכל רמות השלטון. במדינה פדרלית תתקיים רשות מחוקקת הן ברמה הפדרלית, והן ברמה המדינתית, ובהתאם יפעלו בתי מחוקקים מדינתיים לצד הרמה הפדרלית.
ברמת השלטון המקומי יכולות סמכויות החקיקה להיות בידי גוף מבצע (שר בממשלה או ראש עיר) או בידי אספה מחוקקת (כגון מועצת עיר).
^סעיף 1 לחוק הפרשנות, התשמ"א–1981 מגדיר חיקוק – "חוק או תקנה"; כינוי משותף זה משקף את העובדה שמבחינות רבות אין הבדל בין חוק לתקנה, שהרי שניהם יוצרים נורמה כללית שיש לציית לה.
.JPG)
