בתחילה היו עוד תקוות לאיחוד בין שתי המדינות הגרמניות, אולם עם דחיית תוכנית סטלין על ידי גרמניה המערבית, השתלבותה של גרמניה המזרחית בגוש המזרחי והשתלבות גרמניה המערבית בגוש המערבי, חודדו ההבדלים בין שתי המדינות.
היחסים בין שתי המדינות
שתי המדינות גרמניה אחזו בגישות שונות לשאלת האיחוד האפשרי בין המדינות. גרמניה המערבית טענה שהיא היורשת הבלעדית של הרייך הגרמני, ורק לה הזכות לייצג את העם הגרמני. כפועל יוצא מגישה זאת הוטל חרם על גרמניה המזרחית, שהוגדרה בידי שכנתה המערבית כמדינה בלתי לגיטימית תוך מאמץ לבודד אותה בזירה הבינלאומית. אף על פי שגישה זו רוככה בשנות השבעים כתוצאת ממדיניות האוסטפוליטיק, היא מעולם לא ננטשה.
גרמניה המזרחית ניסתה לנתק את עצמה מההיסטוריה הגרמנית. טענתה הייתה שעם כיבוש הרייך הגרמני בידי בעלות הברית בשנת 1945 הוא חדל מלהתקיים, ושתי המדינות שהוקמו על חורבות הרייך הן מדינות חדשות בלי שום מחויבות וזיקה למדינות הגרמניות של העבר.
עם עלייתו לשלטון של מיכאיל גורבצ'וב בברית המועצות החלה רוח חדשה של רפורמות לנשב בגוש המזרחי, והמטרה של איחוד גרמניה שקודם נראתה בלתי אפשרית החלה להיראות מציאותית. הרפורמות בגוש המזרחי לא פסחו על גרמניה המזרחית. ב-9 בנובמבר1989 נפלה חומת ברלין. הממשלה אולצה להתפטר בעקבות גלי מחאה ציבורית והיחלשות התמיכה הסובייטית בה. במזרח גרמניה נערכו, לראשונה, בחירותדמוקרטיות במרץ 1990, שהובילו להקמת ממשלה לא-קומוניסטית.
עם נפילת הקומוניזם נשללה ההצדקה לקיומה של גרמניה המזרחית כישות נפרדת. משא ומתן בנוגע לאיחוד נפתח בין ארבע המעצמות הכובשות ושתי הגרמניות.
בהסכם שהושג, אמנת השתיים פלוס ארבע, ויתרו הכוחות הכובשים על כל טענות טריטוריאליות לגבי גרמניה והסכימו לאיחוד בין שתי המדינות הגרמניות. גרמניה, מצידה, הכירה בסיפוחם של השטחים המזרחיים של הרייך הגרמני על ידי ברית המועצות ופולין, והסכימה להטיל על עצמה הגבלות צבאיות.
אמנת איחוד גרמניה
שני העותקים המקוריים של אמנת האיחוד שנחתמו ב-31 באוגוסט 1990. שר הפנים של מערב גרמניה וולפגנג שייבל חתם עבור מערב גרמניה, ומזכיר המדינה, גינתר קראוזה, חתם עבור מזרח גרמניה
הפרלמנט של גרמניה המזרחית, קיבל החלטה ב-23 באוגוסט1990 המצהירה על הצטרפותה של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית לרפובליקה הפדרלית של גרמניה, והרחבת תחום יישומו של חוק יסוד הרפובליקה הפדרלית על שטח מזרח גרמניה, כפי שמותר בסעיף 23 לחוק היסוד של גרמניה המערבית, שתהיה בתוקף מ-3 באוקטובר1990.
הכרזת ההצטרפות המזרח גרמנית לרפובליקה הפדרלית, כפי שנקבע בסעיף 23 לחוק היסוד של גרמניה המערבית, אושרה על ידי וולקסקאמר ב-23 באוגוסט, והוצגה רשמית על ידי נשיאתה, סבין ברגמן-פוהל, לנשיא המדינה. של הבונדסטאג המערב-גרמני, ריטה סוסמוט, באמצעות מכתב ב-25 באוגוסט 1990. כך, באופן רשמי, הליך האיחוד מחדש החל עם הצטרפותה של גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית, וקבלת גרמניה המזרחית את חוק היסוד שכבר היה תקף במערב גרמניה. המהלך החל למעשה כהחלטה ריבונית חד-צדדית של מזרח גרמניה, כפי שמותר על פי הוראות סעיף 23 לחוק יסוד מערב גרמניה כפי שהיה קיים אז.
בעקבות החלטת ההצטרפות של מזרח גרמניה, נחתם "הסכם האיחוד מחדש של גרמניה", הידוע בשפה הגרמנית בשם "Einigungsvertrag" (אמנת האיחוד) או "Wiedervereinigungsvertrag" (הסכם איחוד מחדש), שעבר בתהליך משא ומתן בין שתי הגרמניות מאז 2 ביולי1990. ההסכם נחתם על ידי נציגי שתי הממשלות ב-31 באוגוסט 1990[1].
האיחוד
גרמניה אוחדה רשמית ב-3 באוקטובר1990, בהתאם להסכם על ההסדר הסופי ביחס לגרמניה, ושטחה של מה שהיה עד אז גרמניה המזרחית, חולק לחמש מדינות (ברנדנבורג, סקסוניה, תורינגיה, סקסוניה-אנהלט ומקלנבורג-פורפומרן), לפי השיטה הפדרלית של גרמניה. החוקה הגרמנית הוחלה גם על 5 מדינות המחוז החדשות.
החוקה הגרמנית תוקנה כדי להרגיע את שכנותיה של גרמניה, ולפי התיקון אין שום חלקים מגרמניה שלא הצטרפו לפדרציה.
האיחוד גבה מחיר כבד מכלכלתה של גרמניה, והגביר את המיתון בו הייתה נתונה הכלכלה הגרמנית מזה שנים מספר. אחת הסיבות למחיר הייתה ההחלטה ששער ההמרה של המארק המזרחי ייקבע, מסיבות פוליטיות, כשווה לזה של המארק הגרמני, וגרמניה אולצה להזרים השקעות לכלכלה המזרחית החלשה.
רוב העסקים המזרח גרמנים לא יכלו לעמוד בתחרות עם המערב, ונסגרו. התעשייה המזרח גרמנית, שבעבר נתמכה על ידי ממשלת מזרח גרמניה, הופרטה ופורקה. כתוצאה מכך נסקה האבטלה במזרח גרמניה לשיעור גבוה בהרבה מזו שבמערב, וחלק גדול מכוח העבודה המזרח גרמני, במיוחד העובדים המיומנים ביותר, היגרו למערב.
העובדה שהאיחוד נעשה על ידי הצטרפות של מדינות מזרח גרמניה ולא של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית כיחידה שלמה, הביאה לרגשות התמרמרות במזרח ולראייה של תהליך האיחוד כ"סיפוח" או "כיבוש".
