מבצע מוסקטר נערך בנובמבר 1956 על ידי כוחות משותפים מצבאות בריטניה וצרפת, כשמטרתו הייתה כיבוש והשתלטות על תעלת סואץ תוך השבת השליטה בתעלה לידי מדינות אלה, אחרי הלאמתה על ידי מצרים זמן קצר לפני כן.
המבצע התנהל בתיאום ובמקביל למבצע קדש של צה"ל באותה עת. שיתוף הפעולה בין שלוש המדינות נעשה בהתאם להסכם בין ישראל, צרפת ובריטניה, ונחתם בווילה בפרוור סוור (Sevres) שליד פריז[1]. המטרות האסטרטגיות של המבצע לא הושגו מבחינתן של בריטניה וצרפת, ובעקבות המשבר - קיבל האו"ם החלטה המעבירה את תעלת סואץ לבעלותה של מצרים.
החל מפתיחת תעלת סואץ ב-1869 ועד למשבר ב-1956 היא נתפסה כנכס חשוב לכלכלה הבריטית. עשרות אלפי חיילים מבריטניה, אוסטרליה וניו זילנד לחמו למען התעלה בשתי מלחמות העולם. במשך כל אותן שנים מילאה התעלה תפקיד מרכזי בסחר שבין בריטניה לשאר העולם. כך למשל, הודו כבר לא הייתה רחוקה כמו בעבר, ועתה - הודות לתעלה - נתפסה כחלק אינטגרלי מהאימפריה הבריטית.
החל מ־1930 הפך הנפט לפריט הגדול ביותר בתנועת הסחורות שנעה צפונה, כשבריטניה המשתמשת העיקרית בתעלה ובנפט זה. לאחר מלחמת העולם השנייה הוכפלה צריכת הנפט של בריטניה. בשנות החמישים והשישים גדלה התלות של בריטניה בפרט, ומערב אירופה בכלל, בנפט המזרח תיכוני.
המשמעות המיידית של הלאמת "חברת תעלת סואץ" בידי ממשלת מצרים, בראשות גמאל עבד אל נאצר, הייתה נישול צרפת ובריטניה מזכויותיהן בתעלת סואץ. החברה הפעילה את התעלה כחברת מניות הרשומה במצרים, שרוב בעלי המניות שלה היו זרים: בבעלות ממשלת בריטניה היו 44% מהמניות, והשאר הוחזקו ברובן על ידי אזרחים צרפתיים.
מראשית שנות החמישים הייתה המדיניות הבריטית כלפי מצרים בכלל, ולגבי תעלת סואץ בפרט, הססנית ביותר נוכח השינויים המשמעותיים שחלו במעמדה של מעצמה זו במצרים באותן שנים. ברקע היחסים בין שתי המדינות ערב משבר סואץ עמדו השיחות על עתיד התעלה, שהחלו בראשית שנות החמישים, לדרישת המצרים. המצרים ביקשו לתקן את החוזה מ-1936, כיוון שלדעתם חסרה בו הדדיות, שכן הוא עסק - ברובו - בזכויותיה של בריטניה בתעלה, ובהמשך קיומם של בסיסי צבא בריטיים באזור התעלה, שנהנו ממעמד אקס-טריטוריאלי. המשא ומתן על הסכם חדש נמשך למעלה משנתיים ונחתם ב־19 באוקטובר1954.
מהדורת חדשות באנגלית מ-30 ביולי 1956 על הלאמת התעלה
למרות כל ניסיונותיו של ראש ממשלת בריטניהאנתוני אידן לרצות את נאצר, החליט זה האחרון על הלאמה של תעלת סואץ ביולי 1956, אירוע שגרם לתחילתו של משבר סואץ.
כישלון המגעים הדיפלומטיים
ב־18 באוגוסט 1956 כונסה בלונדון "ועידת המשתמשים", כל אותן מדינות שאמורות היו להיפגע מהלאמת התעלה. לכנס היו שתי מטרות: הקמת פורום בינלאומי של המדינות המשתמשות בתעלה לתיאום עמדותיהן; ויצירת לחץ בינלאומי על נאצר כדי שיחזור בו מההלאמה. הוועידה הסתיימה בהחלטה הקובעת כי תוקם סוכנות בינלאומית חדשה לניהול ענייני התעלה, אשר תדאג לאינטרסים של המדינות המשתמשות בה.
הוועידה שלחה לקהיר משלחת, בראשה עמד ראש ממשלת אוסטרליהרוברט מנזיס, כדי לשכנע את נאצר לקבל את ההצעה להקמת סוכנות בינלאומית להפעלת התעלה. נאצר התחייב לחופש מעבר בתעלה ולהכרה בסוכנות הבינלאומית כגוף מייעץ. הוא גם לא שלל את זכויות המעבר מהאניות הבריטיות והצרפתיות. עם זאת, הוא תבע הכרה בריבונות מצרים על התעלה ובזכותה לנהל את ענייני החברה, ואת התעבורה בה, ולהיות המוטבת הבלעדית להכנסותיה. על אף רצונו של נאצר לנהל משא ומתן, מנזיס הוסמך להסכים למענה מצרי שיש בו רק חזרה מההלאמה. נאצר סירב ושליחות מנזיס – נכשלה.
בתגובה, הכריז אנתוני אידן ב־13 בספטמבר על הקמת "איגוד המשתמשות בתעלת סואץ". ועידת המשתמשות שכונסה בשנית, אישרה את הקמתו של האיגוד.
מהלכי המבצע
חיילי צה"ל מנופפים לשלום למטוס קל צרפתי
ה"מטריה האווירית"
עוד קודם למבצע, הגיעו צוותי אוויר צרפתיים לישראל, ואיישו את מטוסי המיסטר 4A החדישים שמכרה צרפת לישראל, ושעדיין לא הוכשרו צוותים ישראליים להפעילם. הצוותים הצרפתיים הוצבו בבסיס חיל האוויר ברמת דוד, והקימו בפועל טייסת חדשה, טייסת 201, שכללה 18 מטוסי מיסטר 4A, שהגיעו לישראל במבצע יונה. למחרת הוקמה טייסת נוספת, מספר 199, ובה 18 מטוסים נוספים. טייסת שלישית, שקיבלה את המספר 200[2], ובה 18 מטוסי F-84 ת'אנדרג'ט, הייתה בדרכה מצרפת לשדה התעופה בלוד. כוח אווירי זה נועד להוות משקל נגד למטוסים החדישים שסופקו למצרים בעסקה הצ'כית, ולספק הגנה אווירית על העורף בישראל[3].
מהלך הפתיחה של מלחמת סיני
על פי ההסכם המוקדם והסודי (שלימים קיבל את השם "הקנוניה"[4]) ואשר נחתם בין בריטניה, צרפת וישראל, היה על ישראל לבצע מהלך פתיחה צבאי כפרובוקציה, שאליו תגבנה המעצמות, כביכול, באולטימטום לישראל ולמצרים להפסיק את מעשי האיבה, ולסגת למרחק קבוע משני צידי התעלה בתוך 12 שעות. מאחר שצפוי היה שמצרים לא תסכים לכך, המעצמות תממשנה את איומן כדי לכבוש את אזור התעלה מידי מצרים. מטרה סמויה נוספת של המבצע הייתה להפיל את משטרו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר.
ישראל בחרה לפתוח את המערכה בהצנחה של גדוד חי"ר בפתחו של מעבר המיתלה ב-29 באוקטובר. למחרת הגישו שתי המעצמות את האולטימטום, לשני הצדדים כביכול, לסגת למרחק של 10 מיילים (כ-16 ק"מ) משני צידי התעלה.
המלחמה באוויר
תמונה של תוצאות תקיפה בשדה אינשאס של מטוסי סי הוק של טייסת 810 של חיל האוויר המלכותי הבריטי. ניתן לראות עמודי עשן עולים ממטוסי מיג בוערים.
המבצע במשמעותו הרחבה החל ב-1 בנובמבר, בעת שחילות האוויר של בריטניה וצרפת הצטרפו לחיל האוויר הישראלי הקטן בקרבות נגד המצרים. עד אז נאבקו המטוסים הישראליים לבד כנגד המצרים בשמי סיני, יכלו להם בחלק מהמקרים - אך גם ספגו אבדות: מטוס מיסטר שהוטס בידי בני פלד הופל מאש נ"מ[5], ומטוס קל מסוג פייפר הופל מעל מעבר המיתלה. משהצטרפו בריטניה וצרפת למערכה האווירית, שותק למעשה חיל האוויר המצרי.
הקרב על התעלה
מבצע ההשתלטות על תעלת סואץ, יעדה האמיתי של מלחמת סיני מבחינת בריטניה וצרפת, היה אמור להתחיל מיד לאחר מהלך הפתיחה של ישראל במעבר המיתלה; אולם המבצע נדחה ביממה, לאחר שנודע שהמצרים מעבירים כוחות צבא גדולים לתוך סיני, והפיקוד המשותף הבריטי-צרפתי החליט לאפשר לכוחות הישראליים והמצריים להתכתש ביניהם במדבר סיני, ולהקל בכך על תקיפת התעלה[6]; בסופו של דבר לא יצא "מבצע מוסקטר" לדרך לפני 5 בנובמבר, כשצה"ל כבר השתלט על כל חצי האי סיני. הכוחות הבריטיים והצרפתים השתלטו על ערי התעלה הצפוניות פורט סעיד ופורט פואד, והחלו לנוע דרומה לאורך התעלה, כדי לתפוס בה את השליטה.
בתגובה לפלישה, טיבעו המצרים אניות בתעלה וחסמו אותה, ומדינות ערב שיבשו את אספקת הנפט לארצות המערב. ארצות הברית, שעמדה על סף בחירות לנשיאות, לחצה על בריטניה לסגת ממצרים, וברית המועצות, שחששה לאבד את השפעתה באזור, איימה במלחמה אם כוחות הצבא לא ייסוגו.
ביוזמתן של ארצות הברית וברית המועצות, התקבלה החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם, הקוראת לעצור את המבצע ולהסיג את כל הכוחות. כתגובה להחלטה, נעצרו הכוחות של בריטניה וצרפת בעיר קנטרה. בכך הסתיים למעשה המבצע. במהלך החודשים נובמבר ודצמבר נבנה כוח החירום של האו"ם, בהתאם להחלטה דלעיל. פינוי הכוחות הזרים הושלם עד 22 בדצמבר. כוח החירום התפרס לאורך התעלה, והחל לאייש עמדות בתוך סיני, בתאום עם נסיגת צה"ל.
העפלה בחסות המבצע
בעת שהמבצע התנהל, נחתו בפורט פואד שלושה ישראלים, שני קצינים (לובה אליאב ואברהם דר) ואלחוטן, במדים צרפתיים, במה שנודע כמבצע תושייה. הם שכנעו רבים מאנשי הקהילה היהודית לעזוב בחשאי את מצרים, ולהגיע לישראל על סיפונה של ספינה ישראלית שנכנסה לנמל בחשאי.
סיכום
המשבר נמשך כחמישה חודשים, עד מרץ1957, עת השלימה ישראל את נסיגתה מסיני. בעקבות המשבר, קיבל ארגון האומות המאוחדות החלטה, המעבירה את תעלת סואץ לבעלות מצרים. בכך נפער הבקע החמור ביותר בתולדות נאט"ו – בין ארצות הברית לבין שתי בעלות בריתה העיקריות באירופה, ונסתם הגולל על מעמדן של בריטניה וצרפת כמעצמות מהשורה הראשונה[6]. משנחשפה ה"קנוניה", התפטר אידן מתפקידו כראש ממשלת בריטניה בינואר 1957, ואת מקומו תפס הרולד מקמילן. גם ראש ממשלת צרפת, גי מולה, נאלץ להתפטר ארבעה חדשים מאוחר יותר.
^"סוואר", פרק מספרו של יוסף עבו עברון: ביום סגריר - סואץ מאחורי הקלעים, הוצאת אות-פז 1969, עמ' 120
^אין לבלבל בין מספרי הטייסות האלו, לבין טייסות בעלות מספרים זהים כיום (בשנת 2013): 201 ("האחת"), 199 (על פי פרסומים זרים - טייסת של טילי "יריחו"), או 200 (כטב"מים) של היום.
^מרדכי בר-און, שהיה רל"ש הרמטכ"ל, כתב על הדיון שנערך באותו היום במועצת הביטחון של האו"ם: "הנציג הסובייטי נקט מהלך מחוכם, ולאחר שצרפת ובריטניה הטילו וטו על ההצעה האמריקנית, הוא חזר והגיש אותה הצעה בהשמטת הפסקה הקוראת לחברות האו"ם להימנע מאיומים או משימוש בכוח. מאחר שכל מה שנותר מן ההצעה המקורית היה מכוון רק להפסקת התוקפנות הישראלית, נחשפה ערוותן של צרפת ואנגליה, שהתחייבותן ב(ועידת) סוור אילצה אותן להטיל וטו גם על ההצעה הסובייטית. לכל היה ברור אפוא, שהשתיים מתואמות עם ישראל ושההתקפה הישראלית נעשתה על דעתן." מרדכי בר-און, במבוכי השקר: אנתוני אידן והקנוניה עם צרפת וישראל בסתיו 1956
^פלד נטש את המטוס הפגוע בעזרת כסא מפלט בדרום סיני. פלד הסתתר במדבר, ולאחר מכן חולץ בשלום באמצעות מטוס קל. הייתה זו הנטישה הראשונה בעזרת כיסא מפלט בחיל האוויר.
^ 12תקציר של הספר מלחמות ישראל: מבצע קדש מאת מאיר פעיל, הוצאת מקסם 1998
