PROFILBARU.COM

מקארתיזם (באנגלית: McCarthyism) הוא ”האשמת אנשים ללא סיבה או על סמך עדויות מפוקפקות בהשתייכות לקבוצות שנדחו וגונו על ידי החברה.”^[1] ההאשמה גורמת לתיוגו של המואשם, יחד עם משפחתו וחוג ידידיו, כחלק מאותה קבוצה שהוחרמה, ולפגיעה בו ובקרובים אליו – הרחקה ממקומות עבודה, ממעגלי השפעה, ופגיעה בזכויות האדם ובזכויות האזרח שלו, ובעיקר בזכויות הקשורות לחופש הביטוי. ההאשמות המובעות הן בעיקר האשמות של חוסר נאמנות, חתרנות או בגידה, והן מבוססות על שיטות חקירה בלתי הוגנות, שמועות, ראיות בלתי מספיקות ועדויות מפוקפקות. בדרך כלל האשמות אלו נועדו כדי להגביל או למנוע דעות פוליטיות שונות.

מקור המונח הוא בתקופה הנקראת בארצות הברית "הבהלה האדומה השנייה", בין השנים 1950–1956. תקופה זו אופיינה בחשש העמוק שהיה בארצות הברית מפני עליית הקומוניזם ובמסע ציבורי נרחב שעורר פחד מפני השפעה קומוניסטית ומפני מרגלים סובייטיים. המונח "מקארתיזם" במקור נטבע כמונח ביקורתי המתייחס ספציפית לפעולותיו של הסנאטור ג'וזף מקארתי, שהנהיג מסע אנטי-קומוניסטי נמרץ משנת 1948 ועד אמצע שנות החמישים ובמסגרתו נחשדו אנשים בתקשורת, בתעשיית הקולנוע, בממשל, בצבא ובעיסוקים אחרים, כבעלי נטיות קומוניסטיות. ואולם, תוך זמן קצר התרחב השימוש במונח לתיאור של מערכות ציבוריות דומות שחרגו מעבר ל"כללי המשחק" בחברה דמוקרטית. כיום נעשה שימוש במושג כדי לתאר האשמות חסרות ביסוס שנועדו להגביל התבטאויות פוליטיות שונות, וכן מתקפות דמגוגיות כנגד אישיותם של יריבים פוליטיים, או נגד מידת הפטריוטיות שלהם.

במהלך תקופת מקארתי הואשמו אלפים מאזרחי ארצות הברית בחברות במפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית או באהדה כלפיה, והיו מטרה לחקירות נמרצות שנערכו על ידי גופים ממשלתיים או ועדות וסוכנויות אזרחיות. מושאי החקירות היו בעיקר עובדי ממשלת ארצות הברית, אנשים שהיו קשורים לתעשיית הבידור, מורים ופעילים בארגוני עובדים. לחשדות ניתנה אמינות, אף על פי שהעדויות שעל פיהן הועלו אותם חשדות היו לעיתים קרובות לא חד-משמעיות ואף מפוקפקות, הוערכה רמת מסוכנותו של הנאשם בקשריו עם ארגונים קומוניסטיים וארגוני שמאל באופן מוגזם מאוד. רבים מהמואשמים איבדו את מקום עבודתם והקריירה שלהם נהרסה; כמה אף נכלאו. רוב תקופות המאסר ניתנו בפסקי דין שבוטלו מאוחר יותר על ידי ערכאות גבוהות יותר; תקופות המאסר ניתנו על פי חוקים שבוטלו מאוחר יותר, לאחר שהוכרזו כמנוגדים לחוקת ארצות הברית. בדומה, גם פיטורי עובדים בעקבות האשמות דומות בוטלו והוכרזו לא חוקיים או בעייתיים מבחינה משפטית. הליכים לא משפטיים שהתקיימו בעקבות האשמות מקארתיסטיות היו נתונים מאוחר לביקורת ציבורית ונודעו לגנאי.

הדוגמאות המפורסמות ביותר למקארתיזם כוללות את נאומיו של הסנאטור מקארתי עצמו, את החקירות שניהל בתת-ועדת הסנאט לחקירות שעמד בראשה ואת השימועים שנערכו ב"ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית" (House Un-American Activities Committee) - לעיתים מייחסים את ראשות הוועדה הזאת למקארתי, אך הוא כלל לא היה חבר בה שכן היא של בית הנבחרים ולא של הסנאט. אחת הפעילויות של הוועדה לפעילות אנטי-אמריקנית שנודעו לשמצה במיוחד הייתה ההאשמות שהוטחו בדמויות מובילות בתעשיית הבידור של הוליווד, וכללה "רשימה שחורה" של אישים שכביכול היו קשורים לפעילות קומוניסטית. רשימה זו נודעה כ"רשימה השחורה של הוליווד". גם ה-FBI, בראשות ג'ון אדגר הובר יזם שורה של פעולות אנטי-קומוניסטיות.

ככלל, המקארתיזם הייתה תופעה חברתית ותרבותית נרחבת, שהשפיעה רבות על כל שכבות הציבור בארצות הברית, והיוותה מקור לוויכוח ציבורי נרחב וחריף. עם זאת, ישנם פרשנים הסבורים כי המונח אינו ראוי, וכי חלק גדול מן המושג מוגזם ומלא במיתוסים מופרכים.

קיימת מחלוקת בקרב היסטוריונים בנוגע לשאלה אם הייתה חדירה משמעותית של סוכנים סובייטיים לשירות המדינה האמריקני ולצבא האמריקני, אך אין מחלוקת כי כמעט כל האנשים שהואשמו ונרדפו על ידי מקארתי לא היוו סיכון ביטחוני.^[2]

מקורות המקארתיזם

התקופה ההיסטורית המכונה כיום "מקארתיזם" החלה זמן רב לפני מעורבותו של ג'וזף מקארתי. גורמים רבים קשורים לתהליך זה, כמה מהם עוד מהתקופה שנקראה בארצות הברית "הבהלה האדומה הראשונה" (First Red Scare), בין השנים 1917–1920. תחושה ציבורית זו התעוררה לאחר הצלחת המהפכה הקומוניסטית ועליית הקומוניזם ככוח פוליטי מוכר ומוחשי.

המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית הוקמה עוד ב-1919, ובשנות ה-20 של המאה ה-20 הסתמנה בה מגמה רדיקלית, שגרם לצמצום כוחה של המפלגה. ואולם, עם בחירת פרנקלין דלאנו רוזוולט לנשיאות ארצות הברית ב-1933 החל שינוי: מדיניות הניו דיל שהנהיג רוזוולט זכתה לברכתה של המפלגה הקומוניסטית האמריקאית, ובעקבות כך התנתק ראש המפלגה החדש, ארל ראסל ברודר (Earl Russell Browder), מהדוֹגמה הסובייטית הקשוחה ושיתף פעולה עם כוחות סוציאליסטים מתונים בקרב איגודי העובדים. במקביל, עלייתם של משטרים פאשיסטיים באירופה הביאה לגיבוש התנגדות בארצות הברית, והמפלגה הקומוניסטית הייתה בין מובילות ההתנגדות. חברים במפלגה הקומוניסטית התנדבו לשרת במסגרת הבריגדות הבינלאומיות, חיל המשלוח לסיוע לרפובליקאים במלחמת האזרחים בספרד. חיל המשלוח, שמומן ונתמך על ידי המפלגה הקומוניסטית, כלל גם חברים לא-קומוניסטים כמו הסופר ארנסט המינגוויי והוגת הדעות האנרכיסטית אמה גולדמן, ושירתו בו זה לצד זה לוחמים לבנים ושחורים. בעקבות זאת עלתה התמיכה במפלגה והגיעה לשיא של 75,000 חברים ב-1938.^[3]

בארצות הברית נוצרה "חזית עממית" אנטי-פשיסטית בה היו שותפים אינטלקטואלים רבים, בהם יהודים רבים ואמנים. הבכיר בהם היה הנרי ואלאס, לימים סגן הנשיא ה־33 של ארצות הברית. פעילות החזית הייתה תהלוכות והפגנות נגד הפשיזם בכלל והנאציזם בפרט. החזית העממית הייתה חלק משיתוף פעולה בינלאומי שנדחף על ידי טרוצקי ולא הייתה חלק מהמפלגה הקומוניסטית האמריקאית; אדרבא, המפלגה תמכה בגלוי ברדיפת הטרוצקיזם ובמשפטי הראווה שליוו את הטיהורים הגדולים. אולם, עבור הקהל הרחב בארצות הברית, שלא היה מצוי בנבכי הפוליטיקה הפנים-מפלגתית נחשבו כל תומכי "החזית" לקומוניסטים.

במהלך מלחמת העולם השנייה שיתפו ארצות הברית וברית המועצות פעולה במלחמה נגד גרמניה הנאצית, וההתנגדות לקומוניזם נדחקה לפינה והושתקה. ואולם, עם סיום המלחמה ותחילת המלחמה הקרה, החל המתח בין שתי המעצמות לעלות: ברית המועצות הקימה שורה של משטרי חסות במדינות מזרח ומרכז אירופה, ואילו ארצות הברית תמכה במשטרים אנטי קומוניסטיים ביוון ובסין.

גורם משמעותי בהתעוררות תחושת הבהלה מפני הקומוניזם היו מקרי הריגול שהתגלו בארצות הברית לאחר המלחמה. ב-1945 ערק למערב איגור גוזנקו, שהיה פקיד צופן בשגרירות ברית המועצות בקנדה. בעריקתו חשף רשת של סוכנים סובייטיים בארצות הברית ובקנדה. גם אליזבת בנטלי, שהייתה מרגלת סובייטית בארצות הברית, התוודתה בפני ה-FBI על פעילותה וחשפה עשרות סוכנים של ברית המועצות. ואולם, מקרים אלה היו רק ההתחלה. ברית המועצות ערכה ניסוי בפצצה גרעינית ב-1949, מוקדם בהרבה מהערכותיהם של המומחים במערב, ובאותה שנה הביס צבאו הקומוניסטי של מאו דזה-דונג את הקואומינטנג בפיקוד צ'יאנג קאי שק, שבו תמכה ארצות הברית ובו השקיעה מיליונים רבים של דולרים. ב-1950 פרצה מלחמת קוריאה, בה נלחמו צבא ארצות הברית, צבא קוריאה הדרומית וכוחות של האומות המאוחדות נגד צבאות קומוניסטיים של צפון קוריאה וסין.

במקביל לזעזועים הגאופוליטיים, נחשפו עוד פרשות ריגול. בינואר 1950 הורשע אלג'ר היס, פקיד רם דרג במחלקת המדינה של ארצות הברית, כי שיקר בעדותו בפני ועדת הסנאט לפעילות אנטי אמריקנית כאשר טען שלא היה מרגל קומוניסטי (לא ניתן היה להאשימו ישירות בריגול, משום שחלה התיישנות על המעשים לכאורה עצמם). באותה שנה, בבריטניה, הודה קלאוס פוקס כי ריגל לטובת ברית המועצות והעביר לה מידע על המחקרים במעבדות לוס אלמוס, במסגרת פרויקט מנהטן לפיתוח פצצה גרעינית, וכהמשך לשערוריות אלה נעצרו בני הזוג ג'וליוס ואתל רוזנברג בארצות הברית בחשד שהעבירו סודות הקשורים לתוכנית הגרעין של ארצות הברית והעבירו אותם לברית המועצות. שניהם הוצאו להורג ב-1953. גל פרשיות הריגול לא הסתיים, והועצם עוד ב-1951 כאשר נחשפו שניים מחברי רשת קיימברידג', גאי ברג'ס ודונלד מקלין, קציני מודיעין ובכירים בשירות החוץ הבריטי, ערקו לברית המועצות כאשר הסתבר להם כי נחשפו כמרגלים.

מעבר לפרשיות הריגול המסעירות, היו כוחות נוספים, פחות דרמטיים וגלויים אך משפיעים לא פחות, שיצרו את האווירה המתאימה לעליית המקארתיזם. פוליטיקאים שמרנים בארצות הברית נהגו במשך תקופה ארוכה לכנות רפורמות כלכליות וחברתיות, כמו חוקי הסדרה לעבודת ילדים ומתן זכות הצבעה לנשים חוקים "קומוניסטיים" או "מזימות אדומות". נטייה זו התגברה בשנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר הנשיא רוזוולט הוביל רפורמות רבות במסגרת ה"ניו דיל": רבים מהשמרנים ראו בניו דיל סוג של סוציאליזם או קומוניזם, וטענו שהמדיניות שמוביל הנשיא מושפעת מאוד מקובעי מדיניות קומוניסטיים שהיו בממשלו של רוזוולט. המונח הלא מוגדר "השפעה קומוניסטית" רווח ברטוריקה של פוליטיקאים אנטי-קומוניסטים הרבה יותר מהאשמה בריגול או בפעילות מוגדרת אחרת.

טביעת המונח

המונח מקארתיזם נטבע על יד הקריקטוריסט הרבלוק באיור זה
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

ג'וזף מקארתי, ששמו הונצח בתיאור התופעה, נקשר לראשונה לאווירת האיום והפחד מפני הקומוניזם בנאום שנשא לפני מועדון נשים של המפלגה הרפובליקנית, ב-9 בפברואר 1950. במהלך הנאום הוציא מקארתי פיסת נייר, שעליה הופיעה, לטענתו, רשימה של עובדי מחלקת המדינה של ארצות הברית, שהם קומוניסטים ידועים. מקארתי מצוטט כמי שאמר: ”יש לי כאן בידי רשימה של 205 – רשימת שמות שהובאה לידיעת מזכיר המדינה שהם חברי המפלגה הקומוניסטית, ואף על פי כן הם עדיין עובדים וקובעים מדיניות במחלקת המדינה.” נאום זה הביא להתעניינות עצומה של התקשורת והכשיר את הדרך להפיכתו של מקארתי לאחד מהפוליטיקאים המוכרים ביותר בארצות הברית.

השימוש המתועד הראשון במונח "מקארתיזם" היה בקריקטורה פוליטית שהתפרסמה בעיתון וושינגטון פוסט. הקריקטורה צוירה על ידי הרברט בלוק (הרבלוק), והתפרסמה ב-29 במרץ 1950. הקריקטורה מציגה ארבעה מנהיגים רפובליקאיים מנסים לדחוף פיל (סמלה המסורתי של המפלגה הרפובליקנית) ולהביא אותו לעמוד על ערמה מתנודדת של עשרה דליי זפת, שהעליון שבהם נושא את הכתובת "מקארתיזם". בלוק אמר מאוחר יותר שלא ראה ביצירת המונח משהו גאוני, אלא תיאור של סבל לאומי שקשה לתאר בדרך אחרת".

מוסדות

מספר רב של גופים עסקו בחקירות, עבור חברות קטנות וגדולות, שנועדו לגלות עובדים קומוניסטיים בכוח העבודה של חברה. גופים אלה כללו ועדות, פנלים ו"וועדות לסקירת נאמנות". הן הוקמו על ידי ממשלים פדרליים, מדינתיים ומקומיים, וגם על ידי גופי פרטיים. הגופים העיקריים שעסקו בנושא בקונגרס היו ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית, תת ועדת הסנאט לביטחון פנימי, וועדת הסנאט הקבועה לחקירות. ועדות אלה ערכו בסך הכול 109 חקירות בשנים 1949–1954, גם בשיתוף ועדות אחרות.

ממשלת ארצות הברית

מבחני נאמנות וביטחון

ב-1947 פרסם נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, את הצו הנשיאותי 9835, שהורה על הפעלת תוכנית לביצוע ביקורת בקרב עובדי הממשל הפדרלי, לבדיקת נאמנותם. עובד ממשל היה צפוי לפיטורים אם היה יסוד סביר להאמין שאינו נאמן לממשלת ארצות הברית. טרומן, איש המפלגה הדמוקרטית, הונע כנראה לפרסום הצו בשל ניצחונם הסוחף של הרפובליקנים בבחירות לקונגרס שהתקיימו ב-1946, וחש צורך לתת מענה לביקורת הגוברת מצד גורמים שמרנים ואנטי-קומוניסטים.

כאשר נבחר דווייט אייזנהאואר לנשיאות ב-1953 חוזקו מבחני הנאמנות, ומאידך צומצמו אפשרויות הערעור של עובדים מפוטרים. היירם בינגהאם השלישי, שכיהן כיושב ראש ועדת ביקורת הנאמנות של השירות האזרחי, התייחס אל החוקים החדשים, אותם היה מחויב לאכוף, בטענה ש"זו פשוט אינה הדרך האמריקנית שבה עושים דברים" (Just not the American way of doing things). בשנה שלאחר מכן נשלל הסיווג הביטחוני של רוברט אופנהיימר, המנהל המדעי של פרויקט מנהטן ובאותו זמן יועץ לוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית. סיווגו של אופנהיימר נקבע ל"סודי ביותר" ב-1947, אך נשלל לאחר שימוע שנמשך ארבעה שבועות באקלים הפוליטי הקשה של 1954.

מבחני ביקורת נאמנות דומים נערכו בגופי שלטון רבים אחרים, בממשלי המדינות ובשלטון המקומי. גם גופים עסקיים פרטיים ערכו מבחנים כאלה. ההערכה היא שעד 1958 בערך כל עובד חמישי בארצות הברית נדרש לעבור בחינת נאמנות מסוג כלשהו. אדם שאיבד את משרתו עקב תוצאות לא טובות בהערכה כזו מצא עצמו במצב בעייתי מאוד, וסיכוייו למצוא עבודה אחרת היו נמוכים.

מחלקת המשפטים של ארצות הברית החלה בניהול רשימה של ארגונים שהוגדרו "חתרניים" בתחילת 1942. ב-1948 הפכה הרשימה לפומבית, ואז היו בה 78 פריטים. בשיאה מנתה הרשימה 154 ארגונים, ש-110 מתוכם זוהו כארגונים קומוניסטיים. בהקשר של מבחני הנאמנות, חברות באחד מתוך הארגונים הללו נועדה להעלות שאלה, אך לא להוות הוכחה לחוסר נאמנות.

ה-FBI וג'יי אדגר הובר

בספרה "רבים הם הפשעים: מקארתיזם באמריקה" (Many Are the Crimes: McCarthyism in America) מכנה ההיסטוריונית אלן שרקר את ה-FBI "המרכיב החשוב ביותר במסע הצלב האנטי-קומוניסטי". עוד היא כותבת, שלאור המידע מתיקי ה-FBI שנחשף בשנות ה-70 של המאה ה-20 (מתוקף חוק חופש המידע בארצות הברית), מן הראוי היה לקרוא לתקופה "הובריזם" ולא "מקארתיזם". זאת, מכיוון שראש ה-FBI ג'יי אדגר הובר, היה אחד מן האנטי-קומוניסטיים הקנאים ביותר ובעלי העוצמה הרבה ביותר.

הובר היה זה שעיצב את תוכנית הנאמנות והביטחון של הנשיא טרומן, ובדיקות הרקע של עובדי הממשלה בוצעו בידי סוכני ה-FBI. זו הייתה אחת המטלות המרכזיות של הארגון, והדבר הוביל להגדלת מספר הסוכנים מ-3,559 ב-1946 ל-7,029 ב-1952. תחושת האיום הקיצונית מפני הקומוניזם שחש הובר, וההתייחסות השמרנית פוליטית לעדויות שנגבו על ידי סוכניו הביאה לפיטוריהם של אלפי עובדי ממשלה. הובר עמד על כך שזהותם של המודיעים (שמסרו ידיעות על מי שנחשדו בקומוניזם) תישמר בסוד, ובשל כך רוב הנחקרים לא היו יכולים לחקור את מאשימיהם בחקירה נגדית ואף לא ידעו את זהותם. במקרים רבים לא נאמר להם כלל במה הם מואשמים.

השפעתו של הובר התרחבה גם מעבר לתוכנית נאמנות-ביטחון. השימועים שנערכו לעובדי הממשלה כדי לבחון את נאמנותם היו אמורים להיות חסויים, אך הובר הדליף מהם לוועדות הקונגרס. מ-1951 עד 1955 ניהל ה-FBI "תוכנית אחריות", ובמסגרתה הופצו דיווחים אנונימיים מתיקי הארגון, על השתייכות של מורים, עורכי דין ובעלי מקצועות אחרים לארגונים קומוניסטיים. עובדים רבים שהוצגו נגדם האשמות בדרך זו (שנקראו "מזכרים עיוורים", blind memoranda), פוטרו מיד וללא הליכים נוספים. ה-FBI השיג ראיות לכאורה נגד חשודים גם בדרכים לא חוקיות, שכללו פריצה, פתיחת דואר והאזנות סתר. אחת המטרות המועדפות על הובר הייתה אגודת עורכי הדין הלאומית (National Lawyers Guild, ‏NLG), שחבריה היו אנשי שמאל והיו בין הבודדים שהיו מוכנים להגן על חשודים בתיקים הקשורים לקומוניזם. משרדי הארגון נפרצו לפחות 14 פעמים בין 1947 ל-1951. המידע שהושג בפריצות אלה הועבר לפרקליטי התביעה, כדי שיידעו על אסטרטגיית ההגנה המתוכננת על ידי עורכי הדין של החשודים.

ה-FBI ניהל גם מבצעי הסתננות לא חוקיים, שבהם חדרו סוכנים סמויים לארגונים קומוניסטיים וארגונים בדלניים אחרים. ב-1956 חש הובר תסכול גדל והולך מהחלטות בית המשפט העליון של ארצות הברית, שהטילו מגבלות על יכולתו של משרד המשפטים להעמיד לדין חשודים בקומוניזם. הובר החל בתוכנית סודית שקיבלה את שם הקוד COINTELPRO, ובמסגרתה הושתלו מסמכים מזויפים שיצרו רושם כאילו איש מפתח בארגון הנחקר הוא מודיע של ה-FBI, הופצו שמועות באמצעות מכתבים אנונימיים, הודלף מידע מוטה לעיתונות, הוזמנו חקירות של רשות המיסים בארצות הברית (IRS), ועוד. התוכנית המשיכה לפעול עד 1971.

ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית

ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית (House Committee on Un-American Activities, או House Un-American Activities Committee, בקיצור – HUAC) הייתה הוועדה הבולטת והפעילה בין ועדות הקונגרס בחקירות אנטי-קומוניסטיות. הוועדה הוקמה ב-1938 ונקראה בתחילה "ועדת דייס" (Dies) על שם יושב הראש שלה, מרטין דייס. דייס היה יו"ר הוועדה עד 1944, ובאותן שנים עסקה הוועדה בחקירת מגוון של "פעילות", כולל אלו של גרמנים אמריקנים שהיו תומכי הנאציזם במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, תוך זמן קצר העמידה הוועדה את הקומוניזם כאחד ממוקדי החקירה העיקריים, חקירות שהחלו כבר ב-1938. צעד חשוב לוועדה היה חקירתו של אלג'ר היס ב-1948, חקירה שהובילה למשפטו ולהרשעתו בעוון שבועת שקר. חקירה זו שכנעה רבים בדבר היעילות של הוועדה בחשיפת חתרנות קומוניסטית.

לשיא תהילתה ופרסומה לשמצה הגיעה הוועדה כאשר חקרה את תעשיית הסרטים של הוליווד. החל מאוקטובר 1947 החלה הוועדה לזמן להופעה בפניה תסריטאים, במאיים, מנהלים ובעלי תפקידים אחרים בתחום, כדי שיעידו על השתייכותם למפלגה הקומוניסטית, על קשריהם עם חברים אחרים במפלגה, או על תמיכתם בעקרונות הקומוניזם. אחת השאלות בשימועים אלה התפרסמה כ"שאלת $64" (על שם תוכנית הרדיו המפורסמת מאותה תקופה, שמאוחר יותר הפכה לתוכנית טלוויזיה): "האם אתה כיום, או היית פעם, חבר במפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית"? בין העדים שזומנו על ידי הוועדה היו עשרה שהחליטו לא לשתף פעולה. הם נקראו "עשיריית הוליווד", ובחקירותיהם ציטטו את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית המבטיח את חופש הביטוי וחופש ההתארגנות, שלדעתם מגן עליהם חוקית מפני הצורך לענות על שאלות הוועדה. וועדת הקונגרס לא קיבלה את דעתם, והם נידונו לעונשי מאסר על בזיון הקונגרס. שניים נידונו לחצי שנת מאסר, והאחרים לשנה.

בהמשך, נחקרים אחרים שלא רצו לשתף פעולה עם הוועדה בחרו להישען על התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית, המגן על זכות השתיקה ומונע הפללה עצמית. התנהלות זו מנעה האשמה בביזיון הקונגרס, אך נחשבה עילה לפיטורים על ידי מעסיקים ממשלתיים ופרטיים. ההגנה על ידי התיקון החמישי הייתה כזו שאדם לא יכול היה להעיד על קשריו עם המפלגה הקומוניסטית, אך לא יכול היה לסרב בהמשך למסור שמות של עמיתים בעלי קשרים כאלה. כך נאלצו הנחקרים לבחור בין "זחילה בבוץ כדי להיות מלשין", כפי שהגדיר זאת השחקן לארי פארקס, או להיות "קומוניסט של התיקון החמישי", כפי שכינה אותם הסנאטור מקארתי.

ועדות הסנאט

הוועדה העיקרית בסנאט שעסקה בחקירת קומוניסטים הייתה תת-הוועדה לביטחון פנימי (Senate Internal Security Subcommittee, ובקיצור SISS). הוועדה הוקמה ב-1950 ותפקידה היה לאכוף את החוקים הנוגעים לריגול, סבוטז', והגנה על ביטחון הפנים של ארצות הברית. יושב ראש הוועדה היה חבר הסנאט פט מקארן (Pat McCarran), והוועדה בראשותו זכתה למוניטין של ועדה הנוהגת בחקירותיה בזהירות וביסודיות. הוועדה חקרה במשך שנה את פעולותיו של גוף שנקרא "המכון ליחסים באוקיינוס השקט", ארגון חוץ-ממשלתי שהיה מורכב מחוקרים ודיפלומטים שעסקו במערכת יחסי החוץ של המדינות לחופו של האוקיינוס השקט, במטרה לקדם שיתוף פעולה כלכלי ומדיני ביניהן. לאחר מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים הסינית הפכה סין למדינה קומוניסטית, וזאת למרות ההשקעות העצומות של ארצות הברית במפלגה הלאומית הסינית. חברי הפורום היו בין אלה שהואשמו ב"איבוד סין", כלומר באחריות לנפילתה בידי הקומוניסטים. נטען, כי נמצאו עדויות לעמדות פרו-קומוניסטיות. תשומת לב מיוחדת הופנתה לאחד מחברי הפורום, אוון לטימור (Owen Lattimore), שהיה עורך כתב העת של הפורום, והוא הואשם בידי מקארן שהיה "כלי שרת מודע ורהוט בידי קונספירציות סובייטיות". אף על פי שהיה בסיס מסוים להאשמות על עמדות פרו-קומוניסטיות בפורום, לא נמצאו ראיות כנגד לטימור. עם זאת, הוא הואשם בעדות שקר בפני הוועדה ב-1952, אך לאחר שבית משפט פדרלי ביטל את רוב ההאשמות ואחד מן העדים נגדו הודה בעדות שקר, הסתיים ב-1955 המשפט בלא כלום.

מקארתי עצמו היה יושב הראש של תת-הוועדה הקבועה לחקירות של הסנאט ב-1953 וב-1954. במהלך כהונתו הפעיל את הוועדה לכמה משימות חקירה כנגד קומוניסטים. תחילה בחן מקארתי טענות להשפעה קומוניסטית בקול אמריקה, ולאחר מכן עבר לבחון האשמות דומות בשירות הספריות מעבר לים של מחלקת המדינה של ארצות הברית. קטלוגים של ספריות אלה נסרקו במגמה למצוא יצירות של סופרים שנראו למקארתי כלא ראויים. לאחר מכן מנה מקארתי בפני תת-הוועדה והתקשורת רשימה של סופרים פרו קומוניסטים, כביכול. מחלקת המדינה נכנעה ללחץ שנוצר, והורתה לספרנים בספריות אלה להסיר מן המדפים, "חומרים שנכתבו בידי אנשים שנויים במחלוקת, קומוניסטים, תומכי ואוהדי הקומוניזם, וכדומה". כמה מן הספריות שרפו את הספרים האסורים.

בשנת 1953 החלה הוועדה של מקארתי לחקור את צבא ארצות הברית. החקירה החלה במעבדת חיל הקשר של הצבא, בפורט מונמות. מקארתי הצליח לזכות בכמה כותרות כאשר טען שישנה רשת ריגול מסוכנת הפועלת בתוך מכוני המחקר של הצבא, אך בסופו של דבר לא הביאה החקירה לשום תוצאה. מקארתי הפנה את תשומת לבו למקרה שבו קודם רופא שיניים צבאי לדרגת מייג'ור, אף על פי שסירב לענות על שאלות במבחן נאמנות של הצבא. ניהול החקירה על ידי מקארתי, שהיה כרוך גם בהטחת עלבונות בקצין בכיר בדרגת בריגדיר גנרל, הביא לסדרת שימועים שנקראו "שימועי מקארתי-צבא" (Army-McCarthy hearings). שימועים אלה נמשכו 36 יום ובהם הטיחו מקארתי ונציגי הצבא זה בזה האשמות והאשמות נגד, בפני צופי טלוויזיה בכל רחבי ארצות הברית. לא הייתה הכרעה ברורה בשימועים אלה, אך חשיפתו של מקארתי בפני הציבור בארצות הברית הביאה לירידה תלולה בפופולריות שלו. בתוך פחות משנה ספג מקארתי ביקורת של הסנאט, ומעמדו ככוח בולט ומוביל במאבק האנטי קומוניסטי חוסל למעשה.

רשימות שחורות

ב-24 בנובמבר 1947 אישר בית הנבחרים זימון ל"עשיריית הוליווד" לשימוע לקראת האשמתם בביזיון הקונגרס. יום לאחר מכן הודיע אריק ג'ונסטון, נשיא איחוד הקולנוע של ארצות הברית (Motion Picture Association of America), כי חברי "עשיריית הוליווד" יפוטרו, וכי האולפנים ”לא יעסיקו במודע קומוניסט או חבר של כל מפלגה או קבוצה המצדדת בהפלת ממשלת ארצות הברית...” הודעה זו נמסרה כהודעה לעיתונות, בשם ראשי האולפנים הגדולים, וכונתה מאוחר יותר "הצהרת וולדורף", על שם המלון שבו נמסרה. אירוע זה מסמל את תחילתה של הרשימה השחורה של הוליווד. עם זאת, למרות העובדה שמאות פוטרו או נמנעה מהם עבודה בהוליווד, האולפנים לא הודו שקיימת רשימה שחורה כזו.

בשלב זה הפכו מבחני נאמנות וחקירות אנטי-קומוניסטיות לצורך גדל והולך בתחומים שונים, בהם רצו המעסיקים להוכיח שעובדיהם נקיים מחשד. חברות שחששו שעסקיהן רגישים מדי, או שחששו שהן פגיעות מדי לדעת הקהל (כמו תעשיית הבידור בהוליווד), עשו שימוש בחקירות אלה, שנוהלו על ידי גופים פרטיים. גופים אלה, שנשכרו על ידי החברות הגדולות, חקרו מועמדים לעבודה על דעותיהם הפוליטיות והשתייכותם לארגונים שונים. בחקירות של גופים מעין אלה לא הייתה לנחקר זכות לנוכחות של עורך דין מטעמו, ולעיתים התבקש הנחקר להגיב להאשמות מבלי שניתנה לו הזכות לחקור בעצמו את המאשים. ארגונים אלה גיבשו רשימות של ארגונים, פרסומים, אסיפות, ארגוני צדקה וכדומה שהיו קשורים או בעלי דעה בשמאל המפה הפוליטית, ובצידם רשימות של אנשים שהיו או נחשדו כקומוניסטים. פורסמו ספרים ועיתונים שעקבו אחרי ארגונים ויחידים קומוניסטים או נוטים לשמאל.

חוקים ומאסרים

במאמץ להגן על ארצות הברית ממה שנדמה כאיום של חתרנות סובייטית, נחקקו מספר חוקים פדרליים. "חוק רישום הזרים" (Alien Registration Act), או "חוק סמית'" שנחקק ב-1940, קבע כי אדם ש"יעודד, יתמוך, ייעץ או ילמד שהפלת ממשלת ארצות הברית או אחת מממשלות המדינות בכוח היא מעשה רצוי או ראוי", עובר עבירה פלילית; כך גם מי ש"יקים ארגון שילמד, ייעץ או יעודד ביצוע מעשה כזה, או יהיה חבר או קשור לארגון שכזה". מאות קומוניסטים ואחרים נתבעו לדין על סמך חוק זה בין 1941 ל-1957. אחד עשר ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית הורשעו על סמך חוק סמית' ב-1949, במה שנקרא משפטי כיכר פולי; עשרה מהם נידונו לעונשי מאסר של חמש שנים, ואחד נידון לשלוש שנות מאסר. עורכי הדין שהגנו עליהם במשפט נידונו לעונשי מאסר על בזיון בית המשפט. ב-1951 הועמדו לדין עשרים ושלושה מנהיגים אחרים של המפלגה, בהם אליזבת גורלי פלין, אחת ממייסדות האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות. רבים מהם הורשעו על סמך עדות, שמאוחר יותר התבררה כשקרית. עד 1957 הועמדו לדין 140 מנהיגים ופעילים במפלגה מכוח חוק סמית', ו-93 מתוכם הורשעו.

חוק ביטחון הפנים, או "חוק מקארן", שנחקק ב-1950, הטיל חובה על כל ארגון קומוניסטי להירשם אצל התובע הכללי של ארצות הברית. החוק יזם את הקמת "הועדה לבקרת פעילויות חתרניות" (Subversive Activities Control Board) שנועדה לחקור חשודים בפעילויות חתרניות, או המנסים לקדם הקמת דיקטטורה טוטליטרית, פאשיסטית או קומוניסטית. מחברים בארגונים כאלה נמנעה האפשרות לקבל אזרחות, ובמקרים מסוימים נמנעה מהם כניסה או יציאה מארצות הברית. אזרחים שנמצא כי עברו על החוק היו עלולים לאבד את אזרחותם. החוק קבע גם תקנות מעצר לשעת חירום, ונתן בידי הנשיא את הסמכות ללכוד ולעצור "כל אדם שלגביו יש יסוד סביר להאמין שאותו אדם בוודאי יעסוק או יקשור קשר עם אחרים לעסוק במעשים של ריגול או חבלה". החוק גם הביא להידוק הסייגים על כניסת זרים וגירוש, ואיפשר לעצור אנשים חתרנים, לא נאמנים או מסוכנים בזמני מלחמה או מצבי חירום לאומיים. עוד קבע החוק כי הפגנה מול בתי משפט במטרה להפריע לדיונים או להשפיע על מושבעים היא עבירה.

יש שרואים בחוק זה את "החקיקה הרצינית היחידה של עידן מקארתי", אך למעשה לחוק לא הייתה השפעה משמעותית מלבד יצירת דרך להטרדה חוקית. החוק לא נאכף מעולם בשל המספר הרב של השימועים שנדרשו, דחיות וערעורים. החוק לא נאכף אפילו לגבי המפלגה הקומוניסטית עצמה. ב-1965 וב-1967 קבעו בתי משפט כי חלקים מהחוק מנוגדים לחוקה.

ב-1952 קבע חוק ההגירה והלאומיות (Immigration and Nationality), או חוק מקארן-וולטר, כי הממשלה תוכל לגרש מהגרים או אזרחים העוסקים בפעילות חתרנית, ולמנוע מחשודים בחתרנות להיכנס למדינה. רוב סעיפי החוק עוסקים בהסדרת ההגירה לארצות הברית ובקביעת כללים שיסדירו מי רשאי להגר למדינה. הנשיא הארי טרומן הטיל תחילה וטו על החוק, בטענה שזהו חוק "לא אמריקאי" (Un-American), בשל ההגבלות המוטלות על הגירה ממזרח אירופה דווקא כאשר האוכלוסייה שם זקוקה לעזרה, אך הקונגרס שב וקיבל אותו ברוב של שני שלישים המבטל את הוטו.

ב-1954 נחקק חוק נוסף, חוק השליטה (על) קומוניסטים (Communist Control Act). החוק עבר ברוב מוחץ בשני בתי הקונגרס, לאחר דיון קצר מאוד. החוק נוסח על ידי ג'ון מרשל בטלר הרפובליקני ויוברט האמפרי הדמוקרטי, והיה למעשה הרחבתו של חוק ביטחון הפנים מ-1950. מטרתם הייתה להפוך את המפלגה הקומוניסטית ללא חוקית, וכך גם ארגונים אחרים שהוגדרו כ"ארגונים שאליהם הסתננו קומוניסטים". על פי החוק, ארגונים אלה "אינם ראויים לאף אחת מהזכויות, זכויות היתר והחסינויות המשרתות גופים חוקיים". לחוק זה לא הייתה השפעה משמעותית, והוא יצר שיתוף הפעולה המוזר בין ליברלים לשמרנים שהיו בין תומכיו. החוק הופעל בהצלחה רק פעמיים: ב-1954 נעשה שימוש בחוק כדי למנוע מחברי המפלגה הקומוניסטית להשתתף במשאל בניו ג'רזי, וב-1960 צוטט החוק כנימוק על פיו נמנע מהמפלגה הקומוניסטית להיות מוכרת כמעסיקה במערכת הפיצויים למובטלים של מדינת ניו יורק. העיתון ניו יורק פוסט קרא לחוק "מפלצתיות", "התכחשות שפלה לעקרונות הדמוקרטיה", ואילו העיתון "ניישן" (The Nation) האשים את הליברלים הדמוקרטיים ב"חרדה נוירוטית של שנת בחירות, שנועדה לחמוק מההאשמה כאילו הם 'רכים מדי עם הקומוניסטים', גם במחיר הקרבת זכויות חוקתיות".

תמיכה ציבורית

מדיניות המקארתיזם נתמכה על ידי מגוון רחב של קבוצות בציבוריות האמריקנית, בהן קבוצות ימין כמו הלגיון האמריקאי וארגונים אנטי-קומוניסטיים שונים. אחת מעמודי התווך של התמיכה במקארתיזם היו מגוון ארגוני נשים אנטי-קומוניסטיים, כמו הפורום ליחסי ציבור אמריקאיים (American Public Relations Forum) ו"'נשות הדקה' של ארצות הברית" (Minute Women of the U.S.A, על שם "אנשי הדקה", Minutemen, שהתפרסמו במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית). ארגונים אלה היו ארגוני נשים, ברובן עקרות בית, שהגיבו במיליטנטיות כלפי כל מה שנראה להן כגילוי של נטייה שמאלה. הן ארגנו קבוצות לימוד, רשתות חברתיות שכתבו מכתבי מחאה לגופי ממשל שונים, ומועדונים פטריוטיים שתיאמו את המאמצים לזהות ולהשמיד כל מה שנראה להן כחתרנות.

קבוצות ימין אלה היו אמנם התשתית למקארתיזם, אך הן לא פעלו לבדן. מנעד רחב של קבוצות, שכונו "הקואליציה של העשוקים" מצאה את המקארתיזם מושך, ולפחות שימושי פוליטית. לקבוצות אלו היו כמה נושאים משותפים: ההתנגדות למדיניות של שותפות בינלאומית, ובמיוחד לארגון האומות המאוחדות; התנגדות לתוכניות רווחה שונות, במיוחד לתוכניות שנוסדו במהלך הניו דיל; והתנגדות לתוכניות שנועדו להגביר את השוויון החברתי בארצות הברית. אלה נתפסו כפוגעות בעקרון החירות, בשם השוויון.

אחד המוקדים של המקארתיזם הפופוליסטי היה אספקת שירותי בריאות ציבורית, במיוחד חיסונים, שירותי בריאות נפשיים, ופלואוריזציה. כל אלה נתפסו כמזימות קומוניסטיות להרעיל או לבצע שטיפת מוח לציבור בארצות הברית. בשלבים שונים לבשה ההתנגדות המקארתיסטית לשיתוף פעולה בינלאומי אופי אנטישמי. גישות אלה הביאו להתנגשות בין קבוצות מקארתיסטיות קיצוניות ובין תומכים בתוכניות בריאות ציבורית. אחד המקרים הבולטים היה סביב "חוק שירותי בריאות נפשיים באלסקה", שהועבר בקונגרס ב-1956. מתנגדי החוק קראו לו "חוק סיביר" והאשימו שהחוק הוא חלק ממזימה קומוניסטית שנועדה לאשפז אמריקאיים ולשטוף את מוחם. בשיא הוויכוח טענה התעמולה נגד החוק כי הוא מהווה חלק ממזימה יהודית, קתולית או פסיכיאטרית להקים מחנות ריכוז על אדמת ארצות הברית, שינוהלו על ידי האו"ם.

תומכי המקארתיזם ראו בו "תנועה שסביבה יוכלו אנשים בעלי רצון טוב ומוסריות איתנה לאחד את שורותיהם". גם הציבור האמריקאי הרחב חש ש"אין עשן בלי אש", ותמך בתנועה. סקר דעת קהל שנערך על ידי מכון גאלופ בינואר 1954 מצא ש-50% מהאמריקאים תמכו במקארתיזם, לעומת 29% ראו בעין לא אוהדת את הסנאטור. ארל וורן, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, העיר שלו היו מעלים את מגילת הזכויות של ארצות הברית להצבעה, היא לא הייתה מתקבלת.

תדמית הקומוניזם

תומכי המקארתיזם הצדיקו את דרכם בהסתמך על תפיסתם את הקומוניזם, ובמיוחד את המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית. תדמיתה של המפלגה, כפי שהצטיירה בארצות הברית, הייתה של גוף שנשלט לחלוטין על ידי ברית המועצות, כך שלמעשה כל קומוניסט בארצות הברית נשלט ישירות על ידי שירותי המודיעין הסובייטיים. ג'יי אדגר הובר העיר בנאום ב-1950 ש"חברי המפלגה הקומוניסטית, ברוחם ובגופם, הם רכוש המפלגה". דעה זו לא הייתה נחלת שמרנים אדוקים בלבד; ב-1940 דחה האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (American Civil Liberties Union) את בקשתה של אליזבת גורלי פלין להצטרף לשורותיו, בטענה שעצם החברות במפלגה הקומוניסטית די בה כדי לפסול אותה מלהיות חברה בגוף העוסק בחירויות אזרחיות. בתביעות שהגישה הממשלה כנגד חברי המפלגה הקומוניסטית, מתוקף "חוק סמית'" (ראו לעיל), לא נשענה התביעה על מעשים מסוימים או אמירות של הנתבעים, אלא על הנחת היסוד שעצם קבלת עקרונות המרקסיזם-לניניזם יש בה קבלה של מחויבות להפלת השלטון באלימות, והיא חלק אינהרנטי של דוקטרינה זו. משפטים מתוך חוקתה של המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית הדוחים במפורש אלימות נדחו כתרמית מכוונת. טענה נוספת הייתה שהמפלגה לא אפשרה לחבריה לפרוש ממנה, ולפיכך גם מי שהיה חבר המפלגה הקומוניסטית לזמן קצר, גם בעבר הרחוק, עדיין מחשידה אותו בהיותו חבר עכשווי.

תיעוד שנחשף לאחר התפרקות ברית המועצות ופתיחת הארכיונים של ה-KGB, כמו גם חשיפת מסמכי וינונה, מסמכים סובייטיים מוצפנים שיורטו מתקשורת מסווגת על ידי המודיעין הבריטי והאמריקני במהלך מלחמת העולם השנייה והשנים לאחריה, ופוענחו במשך העשורים שלאחר מכן, מצביעים על כך שחלק מתדמית זו של המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית אכן הייתה נכונה, וזו נשלטה לגמרי על ידי מוסקבה^[^{דרוש מקור]}.

קרבנות המקארתיזם

קשה להעריך את מספרם של האנשים שנפגעו כתוצאה ממדיניות המקארתיזם. מספר האנשים שנאסרו עומד על מאות, וההערכה היא שבין 10,000 ל-12,000 איש איבדו את מקום עבודתם. עצם ההזמנה לשימוע בפני אחת הוועדות שעסקו בנושא הייתה לעיתים עילה מספיקה לפיטורים. רבים מבין אלה שנאסרו, הוזמנו לשימוע או פוטרו היו אמנם בעלי קשר כלשהו למפלגה הקומוניסטית, בעבר או באותה עת, עם זאת לרובם המוחלט היה קשר קלוש ופוטנציאל הנזק שהיו יכולים לגרום היה קטן, אם בכלל.

גם אנשים שנחשדו בהומוסקסואליות היו מטרות למקארתיזם. המצוד אחר "סוטי מין", שההנחה לגביהם הייתה שהם חתרניים בטבעם, הביא לכך שאלפים הוטרדו, פוטרו מעבודתם או שנמנעה מהם קבלה לעבודה. היו רבים שהגדירו היבט זה של המקארתיזם כ"בהלת הלבנדר". בשנות ה-50 של המאה ה-20 הוגדרה הומוסקסואליות כהפרעה נפשית. באווירת האיומים ששררה במהלך המלחמה הקרה, שהועצמה עוד יותר על ידי גורמים פוליטיים שונים, נתפסה ההומוסקסואליות כמגפה חברתית, המציבה סכנה פוטנציאלית לביטחון המדינה. החברה בארצות הברית באותה תקופה ראתה במשפחה את אבן הפינה לחוזק ולשלמות החברה, ולכן הומוסקסואלים שנתפסו כסוטי מין נחשבו כמי שאינם יכולים לתפקד במסגרת משפחתית וכמי שמאיימים להרעיל את החברה. גם ה-FBI הפעיל מעקבים נרחבים כדי לזהות עובדי ממשלה הומוסקסואלים.

השימועים של מקארתי והחקירות כנגד הומוסקסואלים נראו כמונעים על ידי הרצון לזהות יחידים שיכולתם לתפקד כאזרחים נאמנים נפגעה. ג'וזף מקארתי החל את מסעו האנטי-קומוניסטי במיצוב עצמו כמי שמגלם את הערכים האמריקאיים המסורתיים, כדי להפוך לנושא דגל (ממונה מטעם עצמו) של המוסריות החברתית. באורח פרדוקסלי, האשמות על התנהגות הומוסקסואלית לכאורה היו אלה שבישרו על סופה של הקריירה הפוליטית של מקארתי.

כאמור, הרשימה השחורה של תעשיית הקולנוע כללה יותר מ-300 שחקנים, תסריטאים, במאים ועובדים אחרים. הרשימה השחורה אמנם לא הייתה רשמית, אך אלו שהופיעו בה לא היו יכולים לעבוד בתחום בארצות הברית. בכל תעשיית הבידור התקיימו רשימות שחורות, וכך גם באוניברסיטאות, בבתי ספר בכל רמות הגיל, בתחום המשפטים, ובתחומים רבים נוספים. גם בנמלי הים איבדו רבים את משרותיהם: תוכנית לביטחון בנמלים שיזם משמר החופים של ארצות הברית זמן קצר לאחר תחילת מלחמת קוריאה, ומטרתה הייתה למנוע חדירה של סוכנים זרים דרך הים, דרשה שכל עובד שהטעין או פרק סחורה מאונייה אמריקאית, או עבד על סיפונה, יעבור שימוע לבדיקת נאמנותו. השימוע נדרש מכל עובד בכל אונייה, ללא קשר למטען שנשאה או ליעדה. גם בסדרת שימועים אלה הוסתרה זהות המאשימים, ולחשודים לא הייתה דרך לחקור אותם ולעיתים אף לא לדעת את תוכן עדותם. כ-3,000 ספנים וסוורים איבדו את עבודתם בשל תוכנית זו.

רשימה חלקית של נפגעי המקארתיזם

להלן רשימה של כמה מהאישים הידועים ששמותיהם נכללו ברשימה שחורה או שסבלו מרדיפה כלשהי במהלך תקופת המקארתיזם:

ג'ורג' א. אדי, כלכלן, מומחה למדיניות מוניטרית במשרד האוצר של ארצות הברית
לארי אדלר, נגן מפוחית פה
רוברט אופנהיימר, פיזיקאי, המנהל המדעי של פרויקט מנהטן
הנס אייזלר, מלחין
אלברט איינשטיין, פיזיקאי, מתמטיקאי, זוכה פרס נובל לפיזיקה
נלסון אלגרן, סופר
דייוויד בוהם, פיזיקאי ופילוסוף
לואיס בוניואל, במאי ומפיק
אלווה בסי, סופר ועיתונאי, לוחם בבריגדת אברהם לינקולן, אחד מעשיריית הוליווד
ברטולט ברכט, משורר, מחזאי ותסריטאי
אלמר ברנשטיין, מלחין ומנצח
ליאונרד ברנשטיין, פסנתרן, מלחין ומנצח
סאם ג'אפה, שחקן
רות גורדון, שחקנית
ג'ק גילפורד, שחקן
אלן גינסברג, משורר הומוסקסואל, מהדמויות הבולטות של "דור הביט"
לי גרנט, שחקנית
ג'ון גרפילד, שחקן
הווארד דה סילבה, שחקן וזמר
ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז, סוציולוג, סופר ומשורר אפרו-אמריקאי, פעיל זכויות אדם
דולורס דל ריו, שחקנית
אדוארד דמיטריק, במאי, אחד מעשיריית הוליווד
ג'ולס דסין, במאי
אליזבת האוז, מעצבת אופנה
דשיאל האמט, סופר
מרשה האנט, שחקנית
לנה הורן, זמרת
לנגסטון היוז, סופר, משורר, מחזאי
ליליאן הלמן, מחזאית
יפ הרבורג, פזמונאי
ג'ין וולטפיש, אנתרופולוג
אורסון ולס, סופר, שחקן ובמאי
דלטון טרמבו, תסריטאי, עשיריית הוליווד
ארתור לאורנץ, מחזאי
רינג לארדנר ג'וניור, מחזאי, עשיריית הוליווד
פיליפ לואב, שחקן
ג'וזף לוסי, במאי
קורנליוס לנצ'וס, מתמטיקאי ופיזיקאי
אלברט מאלץ, מחזאי, עשיריית הוליווד
היינריך מאן, סופר
קלאוס מאן, סופר
תומאס מאן, סופר, זוכה פרס נובל לספרות
זירו מוסטל, שחקן
ג'סיקה מיטפורד, סופרת
דימיטרי מיטרופולוס, פסנתרן, מלחין, מנצח
ארתור מילר, מחזאי ומסאי
ברג'ס מרדית', שחקן
ג'וזף נידהם, ביוכימאי, סינולוג, פילוסוף של המדע
וולדו סאלט, תסריטאי
פול סוויזי, מתמטיקאי מרקסיסט
טסיאן סו-שן, פיזיקאי
ג'ין סיברג, שחקנית
פיט סיגר, זמר פולק, פזמונאי
ליונל סטנדר, שחקן
דירק יאן סטרויק, מתמטיקאי
לינוס פאולינג, זוכה פרס נובל לכימיה וללשלום
הווארד פאסט, סופר
ליון פויכטוונגר, סופר ומחזאי
קארל פורמן, סופר
מלבה פיליפס, פיזיקאית
דורותי פארקר, סופרת
צ'רלי צ'אפלין, שחקן ובמאי
תיאודור קאגאן, דיפלומט
גארסון קאנין, מחזאי ובמאי
אהרן קופלנד, מלחין
דני קיי, שחקן וזמר
אוטו קלמפרר, מנצח ומלחין
ג'יפסי רוז לי, שחקנית בורלסקה
בארטלי קראם, עורך דין
סמואל רבר, דיפלומט
פול רובסון, שחקן, אתלט, זמר קונצרטים, סופר, ופעיל זכויות אדם
אדוארד ג'י רובינסון, שחקן
מרטין ריט, שחקן ובמאי
ארטי שו, נגן קלרינט ג'אז, מלחין, ומנהיג להקה
אירווין שו, סופר
ויליאם שיירר, עיתונאי וסופר
צ'ארלס ת'אייר, דיפלומט

ביקורת והתנגדות

דעת הקהל בארצות הברית לא הייתה מאוחדת בתמיכתה במקארתיזם, ונשמעו לא מעט התנגדויות וביקורת כלפי המדיניות. בכלל המבקרים היו גם אישים שלא נודעו בהכרח בדעותיהם הליברליות. הנשיא הארי טרומן הטיל וטו על "חוק ביטחון הפנים" של מקארן ב-1950, וטו שבוטל מאוחר יותר על ידי הקונגרס. בדברים שבהם נימק את הטלת הוטו כתב טרומן, ש"במדינה חופשית מענישים בני אדם בשל פשעים שביצעו, אך לעולם לא בשל דעותיהם". עוד לפני חוק זה, ב-1947, הטיל טרומן וטו (שגם הוא בוטל על ידי הקונגרס) על חוק לניהול יחסי העבודה במשק (Labor Management Relations). החוק נועד לכאורה להסדיר את התנהלותם של ארגוני העובדים בארצות הברית, אך בפועל הטיל הגבלות רבות על פעילותם. בין השאר תבע החוק מראשי ארגוני העובדים לחתום על תצהירים בשבועה המעידים כי אינם ומעולם לא היו קומוניסטים. טרומן כתב נגד החוק כי יש בו "הפרעה מסוכנת לחופש הדיבור" וכי החוק "יתנגש עם עקרונות חשובים של חברתנו הדמוקרטית". לאחר שסיים את תפקידו היה טרומן למבקר של מדיניות מחליפו, דווייט אייזנהאואר. בין השאר אמר,

ברור כעת כי כדי להשיג יתרון פוליטי אימץ הממשל הנוכחי אל ליבו את המקארתיזם. אינני מתכוון לסנאטור מוויסקונסין; חשיבותו היחידה היא ששמו הפך לתיאור המילוני [של המדיניות]. זוהי השחתה של האמת, ונטישת ההליך ההוגן הראוי. זהו השימוש בשקר הגדול וההאשמה הבלתי מבוססת כלפי כל אזרח, בשם האמריקניות או הביטחון. זוהי עלייתו לשלטון של הדמגוג, המתקיים על אי-אמת; זוהי הפצת הפחד והרס האמונה בכל רמה של החברה.

ב-1 ביוני 1950 תקפה הסנאטורית הרפובליקנית מרגרט צ'ייס סמית (ממדינת מיין) את המקארתיזם. את נאומה לסנאט הכתירה בכותרת "הכרזת המצפון", וקראה לשים סוף ל"רצח אופי". היא ציינה ”כמה מעקרונות היסוד של האמריקניות: הזכות להביע ביקורת; הזכות להאמין באמונות לא מקובלות; הזכות להפגין; הזכות לחשיבה עצמאית”. היא אמרה עוד, ש”חופש הדיבור [כיום] הוא כבר לא מה שהיה בעבר”, ויצאה כנגד ”זרועות התמנון המסרטנות של 'אל תדע דבר, חשוד בכל דבר'”. שישה סנאטורים רפובליקניים אחרים הצטרפו אליה לגנות את הטקטיקות של המקארתיזם.

אלמר דייוויס, אחד מן הפרשנים והכתבים המוערכים ביותר בשנות ה-40 ושנות ה-50 של המאה ה-20 התבטא לעיתים קרובות כנגד מה שראה כהגזמה של מדיניות המקארתיזם. הוא הזהיר כי תנועות אנטי-קומוניסטיות מקומיות רבות מהוות ”התקפה כוללת לא רק על בתי ספר וקולג'ים וספריות, על מורים וספרי לימוד, אלא על כל בני האדם שחושבים וכותבים... בקיצור, על חופש הדעת”.

ב-1952 דחה בית המשפט העליון של ארצות הברית ערעור על החלטה של ערכאה נמוכה יותר, ואישר חוק שאיפשר למועצת החינוך של העיר ניו יורק לפטר מורים "חתרנים" שלא עמדו במבחני נאמנות שנערכו להם. השופט ויליאם או דאגלס כתב בדעת מיעוט כי ”החוק הנוכחי ממשיך [על בסיס] עיקרון, שהוא מעורר סלידה בחברה שלנו – אשמה על פי התחברות... מה שקורה על פי חוק זה אופייני למה שמתרחש במדינת משטרה. מורים נמצאים תחת מעקב מתמיד; עברם נסרק כדי למצוא סימנים של חוסר נאמנות; מוצא פיהם נצפה כדי למצוא בו רמזים למחשבות מסוכנות”.

אחד המתנגדים המשפיעים ביותר למקארתיזם היה השדרן והפרשן המפורסם אדוארד מורו, ששידר ברשת CBS. ב-20 באוקטובר 1953 שידר מורו תחקיר על פיטוריו של מילו רדולוביץ', קצין מילואים בחיל האוויר של ארצות הברית, שהואשם ביצירת קשר עם קומוניסטים. התוכנית מתחה ביקורת חריפה על שיטות החקירה של חיל האוויר, שכללו הצגת עדויות במעטפה סגורה, שלא הוצגו לפני הנאשם ועורך דינו. ב-9 במרץ 1954 עסקה תוכנית אחרת במקארתיזם, והפעם תקפה ישירות את הסנאטור מקארתי. כותרת התוכנית הייתה "דיווח על הסנאטור ג'וזף ר. מקארתי", ובה נעשה שימוש בהקלטות נאומים שלו כדי להציגו כאדם לא-ישר, חסר זהירות ופוגעני כלפי עדים ואזרחים. בדברי הסיכום לתוכנית אמר מורו:

אסור לנו לבלבל בין מחלוקת לבין חוסר נאמנות. עלינו לזכור תמיד שהאשמה אינה הוכחה ושהרשעה תלויה בעדויות ובשמירת הזכות להליך הוגן. אנו לא נצעד בפחד זה מזה. לא ניסחף בפחד אל עידן של היעדר תבונה אם נחקור עמוק אל תוככי ההיסטוריה שלנו והשיטה שלנו, ונזכור שמוצאנו אינו מאנשים מלאי פחד.

תשדיר זה מוזכר כנקודה משמעותית בהבאת סיומו של המקארתיזם.

באפריל 1954 הותקף מקארתי גם בשימועים מול הצבא (כאמור לעיל). השימועים שודרו בשידור חי בטלוויזיה, ברשת ABC, וכך היו הצופים יכולים לראות את שיטות החקירה הבוטות והאגרסיביות של מקארתי. באחד מחילופי הדברים המפורסמים במהלך השימועים הטיח מקארתי בפרקליט שייצג את הצבא, ג'וזף ולץ', כי אחד מעורכי הדין במשרדו בשם פרדריק פישר, היה חבר באגודת סטודנטים שמאלית בעת לימודיו בהארוורד. ולץ' דחה את ההאשמה וטען שמדובר בחוסר זהירות שנבע מגילו הצעיר של פישר, ותקף את מקארתי על כך שבחר לחשוף את העובדה הזו בשידור חי ללא הסכמה מוקדמת או אזהרה. כאשר המשיך מקארתי במתקפתו של פישר, אמר ולץ':

סנאטור, אני סבור שעד רגע זה לא הערכתי נכונה את אכזריותך או את פזיזותך... האם לא עדיף שנניח לעניין? אנו יודעים שהוא [פישר] השתייך לגילדת עורכי הדין [הארגון השמאלי עליו דיבר מקארתי]. הבה לא נתנקש בנער זה יותר מכך. עשית די, האם אין לך כל חוש של הגינות? אחרי כל זה, האם אין לך כל חוש של הגינות?

ולץ' סירב לענות לשאלות נוספות של מקארתי, ואמר עוד: ”...אם יש אלוהים בשמים, הדבר [המשך החקירה] לא יסייע לך או למטרתך. אני לא אדון בכך עוד.” לשמע הדברים פרצו השומעים ביציע הקהל במחיאות כפיים.

דעיכה

הסנאטור ג'וזף מקארתי (מימין) ועורך הדין שייצג את צבא ארצות הברית, ג'וזף ולץ', בעת שימועי מקארתי מול הצבא

המקארתיזם הגיע לשיאו, כאמור, בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20. במחצית השנייה של העשור החל המקארתיזם לדעוך ולהיחלש. אחת הסיבות המרכזיות לכך הייתה דעת הקהל בארצות הברית שהשתנתה והביאה לירידת התמיכה הציבורית במקארתיזם; אירוע חשוב בשינוי זה היו שימועי מקארתי מול הצבא, שהוזכרו בפיסקה הקודמת. בנוסף, באמצע שנות ה-50 המפלגה הקומוניסטית כמעט וחדלה להתקיים: מספר חברי המפלגה צנח באמצע שנות ה-50 לכ-5,000 איש בלבד, כ-1,500 מהם סוכני FBI.^[4]) לאחר שנת 1956, בה התפרסם נאומו הסודי של ניקיטה חרושצ'וב בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית (פברואר 1956), בו הוקיע את סטלין וחשף את ההתנהלות הנפשעת של הקומוניזם תחת הנהגתו בברית המועצות, ירדה מאוד התמיכה בקומוניזם, והלחץ הציבורי בארצות הברית התפוגג לאיטו.

גורם נוסף להיחלשות המקארתיזם היה שורה של פסיקות משפטיות. פסק דין חשוב בנושא היה בתביעתו של ג'ון הנרי פאוק (Faulk), שהיה מגיש של תוכנית קומדיה ברדיו. פאוק היה פעיל שמאל בארגון העובדים שבו היה חבר, ארגון אמני הרדיו והטלוויזיה. פאוק נחקר על ידי ארגון פרטי בשם AWARE, אחד מן הארגונים הפרטיים שבחן עובדים כדי למצוא סימנים ל"חוסר לויאליות" קומוניסטית. AWARE מצא שפאוק אינו מתאים, והוא פוטר על ידי מעסיקיו ב-CBS. בניגוד לרובם המוחלט של מי שפוטרו בדרך זו, פאוק החליט לא לוותר וב-1957 תבע את חברת AWARE. המשפט הוכרע לטובתו ב-1962, בפסיקה שקבעה למעשה שכל מי שיוצר ומנהל "רשימה שחורה" ומי שעשה בה שימוש חשוף לתביעה בגין הנזק התעסוקתי והכלכלי שגרם. בתוך זמן קצר נעלמו הגופים הפרטיים שעסקו בתחקור ובחינת נאמנות (אם כי רשימות שחורות לא פורמליות המשיכו להתקיים במידת מה). זמן קצר לפי הפסיקה לטובת פאוק, ב-1960, החליטו רבים בתעשיית הקולנוע בהוליווד להפסיק את השימוש ברשימות שחורות: דלטון טרמבו, שהיה אחד מהבולטים ב"עשיריית הוליווד", הוחרם למעשה במהלך שנות החמישים, ותרומותיו לסרטים הופיעו ברשימת הקרדיטים בשם בדוי. ב-1960 השתנה היחס אליו, ושמו האמיתי הופיע ברשימת הקרדיטים של סרטים שכתב, "אקסודוס" ו"ספרטקוס".

פסיקות של בית המשפט העליון של ארצות הברית היו מרכיב חשוב בהחלשת המקארתיזם. שניים מן השופטים שמינה הנשיא דווייט אייזנהאואר, ארל וורן (שהתמנה לנשיא בית המשפט העליון) וויליאם ברנן התבררו כליברלים יותר ממה שחשבו הנשיא ואנשי ממשלו. אייזנהאואר אמר מאוחר יותר שמינויו של וורן היה "הטעות הגדולה ביותר" שעשה. מקארתי עצמו התנגד למינוי ברנן, והיה היחיד שהצביע נגד בשימוע שערך הסנאט לקראת מינויו.

ב-1956 הגיעה לדיון בבית המשפט העליון תביעתו של הארי סלוצ'אואר (Harry Slochower) כנגד ועדת החינוך של העיר ניו יורק. סלוצ'אואר היה מרצה בקולג' בברוקלין, שפוטר לאחר שסירב לענות על שאלה שנגעה להיותו חבר בעבר במפלגה הקומוניסטית. סלוצ'אואר הסתמך על התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית, המגן על אדם מפני הפללה עצמית, ובשל כך פוטר. בית המשפט העליון פסק שפיטורים כאלה אסורים, וכתב ש”...מחובתנו לגנות את הנוהג לייחס כוונה זדונית למימוש זכותו החוקתית של אדם על פי התיקון החמישי... זכותו של אדם להימנע מהפללה עצמית תהפוך ללעג חלול אם מימושו ייתפס כמקביל להודאה באשמה או הוכחה לעדות שקר.”

פסיקה חשובה נוספת הייתה בפסק דין ייטס נגד ארצות הברית. בית המשפט העליון ביטל את הרשעתם של ארבעה עשר איש, שהורשעו בערכאות נמוכות יותר על פי "חוק סמית" (ראו לעיל). השופט הוגו בלאק כתב לגבי "חוק סמית" המקורי: ”עדותם של העדים היא למעשה חסרת משמעות. אשמה או חפות יוכרעו על פי מה שכתבו מרקס או אנגלס לפני יותר ממאה שנים... כאשר הלימותה של השקפה דוחה או לא מוכרת כלפי הממשלה הופכת במציאות להיות הנושא הקריטי... דעות קדומות גורמות להרשעה להיות בלתי נמנעת, למעט בנסיבות נדירות מאד.” כפי שהוזכר לעיל, "חוק רישום הזרים" (Alien Registration Act), או "חוק סמית'" שנחקק ב-1940, קבע כי אדם ש"יעודד, יתמוך, ייעץ או ילמד שהפלת ממשלת ארצות הברית או אחת מממשלות המדינות בכוח היא מעשה רצוי או ראוי", עובר עבירה פלילית; כך גם מי ש"יקים ארגון שילמד, ייעץ או יעודד ביצוע מעשה כזה, או יהיה חבר או קשור לארגון שכזה". בית המשפט העליון פסק כי יש לפרש את החוק בדרך מצמצמת מאד: ראשית, כי החוק מתייחס רק לארגונים שיוקמו מעת חקיקתו והלאה, ולפיכך אינו חל על המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית שהייתה קיימת לפני החוק. שנית, בית המשפט קבע כי יש להבדיל בין דיון אבסטרקטי על הפלת הממשל לבין דיון מעשי; בית המשפט פירש שהחוק מתייחס רק לדיון מעשי, ומכיוון שהמפלגה הקומוניסטית עסקה בנושא באופן תאורטי בלבד לא ניתן להחיל עליה את החוק.

פסק הדין התפרסם ב-17 ביוני 1957. באותו יום התפרסם פסק דין נוסף, פסק דין ווטקינס נגד ארצות הברית, שגם לו הייתה השלכה חשובה על החקירות האנטי-קומוניסטיות. ג'ון תומאס ווטקינס היה פועל בארגון פועלי הרכב, שנקרא להעיד בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית על חברותו לכאורה במפלגה הקומוניסטית. כאשר התבקש ווטקינס לתת לוועדה שמות של אנשים שהיו חברים בעבר במפלגה הקומוניסטית הוא סירב לעשות כן, וטען ששאלות כאלה חורגות מסמכותה של הוועדה, ועל כך נענש בקנס ובשנת מאסר. בית המשפט העליון קבע שלוועדה אכן אין סמכות לשאול את העד שאלות שהן מחוץ לתחום חקירתה, ובכך הטיל מגבלות משמעותיות על יכולתה של הוועדה לחקור עדים וחשודים, יכולת שעד אז נתפסה כבלתי מוגבלת.

שתי הפסיקות הללו, יחד עם פסקי דין נוספים שהתפרסמו באותו יום נתפסו כמכה למקארתיזם. אנטי-קומוניסטים שונים כינו את יום פרסום פסקי הדין "יום שני האדום", ומנהל ה-FBI, ג'יי אדגר הובר, קרא להחלטות בית המשפט ”הניצחון הגדול ביותר בו זכתה המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית.” הנשיא אייזנהאואר התחמק משאלות בנושא במסיבת עיתונאים, אך כתב מכתב לנשיא בית המשפט, ובדיווחים שונים נאמר שכעס מאוד על ההחלטות. יום מתן ההחלטות נתפס כסימן לאסרטיביות של בית המשפט בהנהגת נשיאו החדש, והעיתונאי י' פ' סטון אמר שיום זה ”ייזכר בספרי ההיסטוריה כיום שבו גרם בית המשפט העליון נזק בלתי הפיך לציד המכשפות.”

השלכות

המחלוקות הפוליטיות שיצר המקארתיזם בארצות הברית נוכחות בשיח הפוליטי והציבורי עד היום, והפולמוס סביב האנטי-קומוניזם עודו מתנהל. חלקים מהמנגנון הפוליטי-משפטי שנוצר בזמן המקארתיזם עדיין קיימים: חוקת קליפורניה דורשת גם כיום (2014) מכל עובדי ממשל המדינה שבועות נאמנות, דבר היוצר בעיה דווקא לקוויקרים ולעדי יהוה, שאמונתנם מונעת מהם להצהיר על נאמנות מלאה למדינה. חלקים מחוק מקארן, שהוזכר לעיל, עדיין בתוקף.

שימוש במושג

המקארתיזם הפך למושג בשיח הפוליטי בארצות הברית ובמדינות מערביות אחרות, כמסמל רדיפה פוליטית מוגזמת ודרישת נאמנות למדינה הבאה על חשבון זכויות אזרח בסיסיות. השימוש במושג נעשה כדי לתאר הטלת ספק בדרך אגרסיבית בנאמנותו של אדם למדינתו; העלאת האשמות שאינן מבוססות, או הנשענות על בסיס קלוש; הטחת האשמות בחוסר נאמנות כדי לכפות על אדם לדבוק בתפיסות קונפורמיסטיות או כדי להטיל ספק ולהביך מועמד מתחרה; ערעור מעמדן של זכויות אזרחיות בסיסיות בשם הביטחון הלאומי; וכן שימוש בדמגוגיה. כל אלה נקראים לעיתים קרובות "מקארתיזם". המונח הפך לנרדף גם למונח "ציד מכשפות", ושני השמות הללו מתייחסים למצבים של היסטריה המונית ופאניקה.

משקיפים שונים השוו את רדיפת הקומוניסטים והליברלים במהלך תקופת מקארתי לפעולות שננקטו כנגד חשודים בטרור, ברובם מוסלמים, לאחר הפיגוע במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001, ועם תחילת המלחמה בטרור. היו שהשוו את חוק הפטריוט שהועבר בקונגרס ונכנס לתוקף בתחילת 2002 להחייאת תפיסת העולם המקארתיסטית, ובפשטות החלפת המילה "קומוניסט" במילה "טרוריסט". מאידך, היו שהשוו בין ההתנגדות הליברלית למקארתי לבין תפיסת העולם הליברלית בעשור השני של המאה ה-21. הנוקטים השוואה זו טוענים שהליברלים בשנות ה-50 של המאה ה-20 פגעו במאבק בקומוניזם, והליברלים בתחילת מאה ה-21 פוגעים במלחמה בטרור.

מחלוקת היסטורית

המקארתיזם עומד עדיין גם במרכזו של ויכוח היסטורי. כאמור לעיל, מסמכים מסווגים שנחשפו במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 בארכיוני הקג"ב וארכיונים אחרים של ברית המועצות לשעבר, וכן חשיפת מסמכי וינונה, מסמכים סובייטיים שיורטו על ידי סוכנויות ביון של ארצות הברית ובריטניה, מראים שהחל משנות ה-40 של המאה ה-20 עסקה ברית המועצות בפעילות ריגול נרחבת בארצות הברית. כפי שהוזכר לעיל, מסמכים אלה הוכיחו שהמפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית מומנה ברובה על ידי ברית המועצות, וכי זו גם כיוונה את מהלכיה הפוליטיים. יש המאשימים גם כי חבריה גויסו לעיתים קרובות למשימות ריגול בארצות הברית. ישנם כמה פרשנים הרואים בכך הצדקה, מסוימת לפחות, למקארתיזם. אחרים חשים כי אכן היה אלמנט חתרני מסוכן בארצות הברית באותן שנים, וכי הסכנה אכן הצדיקה אמצעים קיצוניים. פרשנים נוספים טוענים כי אמנם היה צורך באמצעים חמורים, אם כי הממשל הגזים בנקיטת אמצעים אלה; ואולם, לטענתם, היסטוריונים של תקופת המקארתיזם ממעיטים בתיאור עומק פעילות הריגול הסובייטית בארצות הברית באותה תקופה, או בהבנת אופייה הבלתי דמוקרטי של המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית. גם טרוצקיסטים ומתנגדי סטלין באופן כללי מדגישים את הרדיפה שחשו מצד המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית.

מאידך, ישנם פרשנים הטוענים שלמרות הגילויים החדשים מהארכיונים ברוסיה, בסופו של דבר המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית הייתה קבוצת שוליים חסרת משמעות בשנות ה-50, וכי הנזק שנגרם לאינטרסים אמריקאיים על ידי הריגול הסובייטי היה חסר חשיבות. לטענתם, הנזק שגרם המקארתיזם לחוקת ארצות הברית הוא גדול בהרבה מזה שנגרם אי פעם על ידי המפלגה הקומוניסטית.

בתרבות ובאמנות

ב-1952 פרסם המחזאי ארתור מילר את מחזהו "ציד המכשפות", המציג את ציד המכשפות בסיילם כמטפורה למקארתיזם. הרעיון העומד מאחורי המחזה הוא שרדיפה דמוית מקארתיזם עלולה להתרחש בכל זמן, בכל מקום ובכל קהילה. במוקד המחזה עומדים הגיבורים הטרגיים של סיילם, אשר מרגע שהואשמו אינם יכולים לזכות את עצמם, בשל צורת החשיבה הלא-רציונלית של הציבור ושל בתי המשפט. מילר כתב מאוחר יותר: ”ככל שקראתי יותר על הפאניקה בסיילם עלו אצלי תמונות מקבילות של הניסיון המשותף בשנות החמישים”.

ראו גם

לקריאה נוספת

Schrecker, Ellen (2002). The Age of McCarthyism: A Brief History with Documents (2d ed.). Palgrave Macmillan. ISBN 0312294255
Buckley, William F. (1954). McCarthy and His Enemies: The Record and Its Meaning. Regnery. ISBN 0895264722
Buhle, Paul, and David Wagner (2003). Hide in Plain Sight: The Hollywood Blacklistees in Film and Television, 1950-2002. Palgrave Macmillan. ISBN 1403961441.
Cox, John Stuart, and Athan G. Theoharis (1988). The Boss: J. Edgar Hoover and the Great American Inquisition. Temple University Press. ISBN 087722532X.
Fried, Albert (1997). McCarthyism, The Great American Red Scare: A Documentary History. Oxford University Press. ISBN 0195097017.
Fried, Richard M. (1990). Nightmare in Red: The McCarthy Era in Perspective. Oxford University Press. ISBN 0195043618.
Griffith, Robert (1970). The Politics of Fear: Joseph R. McCarthy and the Senate. University of Massachusetts Press. ISBN 0870235559.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מקארתיזם בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ מילון פונטנה למחשבה מודרנית, הערך מקארתיזם.
^ http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2010/03/17/AR2010031700560.html. התפיסה המקובלת בנושא מוצגת, למשל, אצל: Schrecker, E. (1998). Many are the crimes: McCarthyism in America (Vol. 166). Princeton: Princeton University Press. ר' עוד אצל: Daniel Patrick Moynihan and Larry Combest, Secrecy: Report of the Commission on Protecting and Reducing Government Secrecy Appendix A, 1997. וכן: John Earl Haynes, Harvey Klehr, In Denial: Historians, Communism & Espionage, 2005, 81-85.
^ Soviet and American Communist Parties in Revelations from the Russian Archives, Library of Congress, January 4, 1996. Accessed online 29 August 2006.
^ Gentry, Kurt, J. Edgar Hoover: The Man and the Secrets. W. W. Norton & Company 1991. P. 442. ISBN 0393024040