צוללת דולפין AIP אח"י רהב, מרץ 2016. על פי פרסומים זרים צוללות דולפין AIP מותאמות לשיגור טילים גרעיניים לטווח של 1,500 ק"מ, ובכך מעניקות לישראל יכולת מכה שנייה גרעינית והשמדה הדדית מובטחת.
השמדה הדדית מובטחת (MAD - Mutually Assured Destruction) היא דוקטרינה צבאית שבמסגרתה שימוש מלא בנשק גרעיני על ידי שני צדדים יריבים יביא לחורבנם הן של התוקף והן של המגן[1]. הדבר מבוסס על הרתעה לפיה השימוש בנשק חזק חיוני כדי להרתיע את האויב מלהשתמש בנשק כזה בעצמו. השמדה הדדית מובטחת היא התגלמות של שיווי משקל נאש, בו שני הצדדים מנסים להימנע מהתוצאה הגרועה ביותר האפשרית מבחינתם.
תאוריה
הדוקטרינה מניחה שלכל צד בעימות יש מספיק נשק גרעיני על מנת להשמיד את הצד היריב. כל צד, אם יותקף בצורה מוגבלת, יגיב בכוח שווה או גדול יותר. התוצאה עשויה להיות הידרדרות שתגרור השמדה הדדית מובטחת של כל הצדדים לעימות. במקרה של תקיפה ראשונית בכוח מלא, קרי מכה ראשונה, במצב של השמדה הדדית מובטחת ההנחה היא שהצד המותקף יבצע מכה בהתרעה קצרה, או באמצעות כוחות שניוניים יבצע מכה שנייה שתוביל לחורבן התוקף, אף כאשר המותקף הראשוני הושמד. במצב של השמדה הדדית מובטחת, בהנחה של שחקנים רציונליים, אין לצד כלשהו אינטרס רציונלי לתקוף ועל כן התוצאה היא שלום מתוח אך יציב.
במצב של חילוף גרעיני בין מעצמות עולמיות (אך לאו דווקא באירוע אזורי), יש סכנה מעבר להשמדת הצדדים לסכסוך, והיא שהנשורת הגרעינית שתיווצר עקב מלחמה גרעינית רחבת היקף והחורף גרעיני שעשוי להתפתח בשנים שלאחר מכן יובילו להשמדת התרבות האנושית.
היישום העיקרי של הדוקטרינה החל במלחמה הקרה. בתקופה זו מנעה התאוריה עימותים מלאים בין ארצות הברית לבין ברית המועצות בעודן עסוקות במלחמות פרוקסי סביב העולם. הדוקטרינה גם הובילה למרוץ חימוש. אומנם המלחמה הקרה הסתיימה בשנות ה-90 המוקדמות של המאה ה-20, אך הדוקטרינה עדיין תקפה.
מצדדיה של הדוקטרינה האמינו שהשיטה הטובה ביותר למנוע מלחמה גרעינית היא לגרום לצד השני להבין שמדינתו תחדל להתקיים כישות מתפקדת. מאחר שהאיום חייב להיות אמין, על כל צד להשקיע הון רב בארסנלים הגרעיניים אפילו אם הם לא נועדו לשימוש. בנוסף, לא ניתן לצפות שאף צד יוכל להגן על עצמו היטב מפני הנשק הגרעיני של היריב. הדוקטרינה הובילה להקשחה וריבוי של מערכות השילוח הגרעיניות וכן לייסוד האמנה נגד טילים אנטי-בליסטיים.
התרחיש שתואר לעיל מוגדר לרוב כ"הרתעה גרעינית". המונח "הרתעה" קיבל את ההקשר הזה לראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה.
יחד עם זאת, האמריקאי-יהודי הרמן קהאן (אנ') בספרו על מלחמה תרמו-גרעינית מפרט את אסטרטגיית הלוחמה הגרעינית לגבי נשק יום הדין. קהאן פיתח את האסטרטגיה במסגרת עבודתו במכון ראנד. קהאן מראה בספר כיצד נשק יום הדין מגביל את עקרון השמדה הדדית מובטחת.
היסטוריה
לפני 1945
ההתייחסות המוקדמת ביותר לרעיון היא של הסופר וילקי קולינס, אשר כתב בתקופת מלחמת צרפת–פרוסיה " אני מתחיל להאמין שקיים רק גורם מפייס אחד - הגילוי בעתיד של כוח הרסני כה איום שההשלכות של מלחמה יובילו בהכרח להיכחדות ואז האדם יהיה חייב לשמור על השלום".
הד לדוקטרינה קיים במסמך הראשון אשר תיעד כיצד פצצת אטום היא הצעה מעשית. בשנת 1940, תזכיר פריש פיירלס חזה כי ההרתעה תהיה האמצעי הראשי להתמודדות עם אויב המחזיק בנשק גרעיני.
השלבים המוקדמים של המלחמה הקרה
לאחר שבשנות ה-40 של המאה ה-20 הצליחו ארצות הברית וברית המועצות להפגין יכולות בתחום הנשק הגרעיני, החלו שני הצדדים לפתח יכולות משופרות לשיגור נשק גרעיני האחד כנגד האחר. המדיניות הגרעינית הרשמית של ארצות הברית הייתה "תגובה מוחצת". המדיניות דגלה בהתקפה נחרצת נגד ברית המועצות אם זו תפלוש לאירופה בין אם על ידי שימוש בגרעין ובין אם לאו.
במהלך משבר הטילים בקובה, פיתחה ברית המועצות הבנה אמיתית לגבי יעילות כוח הצוללות האמריקני לשיגור טילים בליסטיים. עד מהרה החלו גם הסובייטים לפתח צוללות דומות.
ה-MIRV הייתה מערכת נשק נוספת שסייעה לנהל את דוקטרינת ההרתעה. באמצעות ה-MIRV יכול היה טיל בליסטי בין-יבשתי יחיד להכיל מספר ראשי קרב. טילי ה-MIRV היו הראשונים אשר נוצרו על ידי ארצות הברית כמענה למערכות נגד טילים הסובייטיות סביב מוסקבה. מאחר שכל טיל מגן יכול היה להשמיד רק טיל תוקף אחד, הסיקו שאם טיל תוקף יכיל מספר ראשי קרב יתקשו הטילים המגנים לבצע את תפקידם ביעילות. אחד ה-MIRV הגדולים ביותר של ארצות הברית הוא השומר שלום LGM-118A, אשר יכול היה להחזיק עד כ-10 ראשי קרב. כל ראש קרב סיפק בערך 300 קילוטון.
מאחר שהגנה מפני ראשי קרב רבים הייתה לא מעשית באותה תקופה, ההגנה היעילה ביותר הייתה התקפת הנגד. נשק ה-MIRV נאסר לשימוש באמנת START II משום שהוא מוגדר כמערער יציבות ונותן יתרון מוחלט להתקפה ראשונה.
נאט"ו התכוונה להשתמש בנשק גרעיני טקטי אם הסובייטים יפלשו למערב אירופה. הסובייטים ענו לאיום על ידי מתן הצהרה שכל שימוש בנשק גרעיני נגד כוחותיהם יענה במהלומה סובייטית בהיקף מלא. ההנחה הרווחת הייתה שכל קרב, אם יתפתח, יסתיים באפוקליפסה.
יכולת "מכה שנייה"
החל מ-1959 היו ברשות ארצות הברית צוללות לשיגור טילים בליסטיים אשר הבטיחו יכולת לייצר מכה גרעינית שנייה, במידה וארצות הברית הותקפה באמצעות נשק גרעיני. לברית המועצות הייתה יכולת מכה שנייה באמצעות ממגורות טילים שפוזרו ברחבי סיביר הגדולה, בתקופה בה לא היו לוויינים שיכלו לגלות אותם.
על פי שר ההגנה האמריקאי בממשל קנדי רוברט מקנמארה, אשר תיאר את הדוקטרינה של השמדה הדדית מובטחת, המשמעות של הדוקטרינה הייתה שלמדינות יש יכולת התקפה ראשונה או יכולת התקפה שניונית. מדינה שתוקפת ראשונה עשויה להשמיד את הטילים הגרעיניים של יריבתה ובכך למנוע תגובת נגד גרעינית. יכולת התקפה שניונית מספקת למדינה שעשויה להיות מותקפת את היכולת להגיב למתקפה גרעינית בכוח מספיק כדי שאויב יחשוש מלתקוף מלכתחילה.
לפני הצוללות סופקה יכולת המכה השנייה על ידי סיורים מתמשכים של מפציצים המצוידים בנשק גרעיני. זה נעשה כאשר בכל זמן נתון היו מספר מטוסים באוויר שהיו מוגנים בפני ההתקפה הראשונה. הבעיה בטקטיקה זו הייתה הלוגיסטיקה המורכבת של שמירת המטוסים באוויר כל הזמן. לעומתם, היכולת של הצוללות לקיים פעילות במחיר זול יחסית, ובנוסף לשאת חימוש רב, וחזק יותר, הביאו לשדרוג ממשי ביכולת המכה השנייה של האמריקאים.
שלבים מאוחרים במלחמה הקרה
הנשיא ג'ימי קרטר אימץ ב-25 ביולי1980 אסטרטגיה חדשה במסגרת הדוקטרינה. על פי האסטרטגיה התגובה להתקפה סובייטית לא תהיה עוד מבוססת על הפצצת מרכזי אוכלוסייה סובייטים וערים אלא תהיה מבוססת על חיסול ההנהגה הסובייטית והתקפת יעדים צבאיים בתקווה שהרוסים ייכנעו לפני שתתרחש השמדה הדדית של ברית המועצות וארצות הברית. גרסה זו של הדוקטרינה אפשרה לנצח במלחמה גרעינית תוך שמירה על האפשרות של "השמדה מובטחת" לפחות עבור צד אחד. המדיניות הזו קודמה על ידי רונלד רייגן עם ההכרזה על יוזמת ההגנה האסטרטגית שמטרתה הייתה לפתח טכנולוגיה מבוססת חלל שתאפשר השמדת טילים סובייטים טרם יפגעו בארצות הברית.
היוזמה ספגה ביקורת שכן לא אפשר את עיקרון "השמדה מובטחת" של הדוקטרינה. אם לאמריקה תהיה ערובה נגד התקפת גרעין סובייטית, טענו המבקרים, תהיה לה אז יכולת התקפה ראשונה מוחלטת. המבקרים טענו עוד שהתוכנית עשויה לגרור מרוץ חימוש חדש שמטרתו הפעם תהיה פיתוח אמצעי נגד ליוזמת ההגנה.
לאחר המלחמה הקרה
נפילת ברית המועצות הפחיתה את המתיחות בין רוסיה וארצות הברית וכן בין ארצות הברית וסין. הממשל בראשות ג'ורג' בוש הדיר עצמו ביוני 2002 מאמנת הטילים האנטי בליסטיים (ABM TREATY). הדבר נעשה בנימוק שמערכות ההגנה מיועדות להגן מפני מדינות גרעיניות "סוררות" כמו קוריאה הצפונית ולא מפני רוסיה. יכולת טילי הקרקע-אוויר מוגבלת ביותר ולא יעילה גם כנגד טיל בליסטי בין-יבשתי (ICBM) שטסים מהר וגבוה הרבה יותר מטילים שהם קצרי טווח באופן יחסי (עד 3000 ק"מ בקירוב).
בעוד יחסי שתי המדינות השתפרו והאפשרות לעימות גרעיני נראית רחוקה, הדעיכה ביכולת הגרעינית של רוסיה לאחר המלחמה הקרה השפיעה על התוקף של דוקטרינת "השמדה הדדית מובטחת". ב-2006 הועלו טענות שביכולתה של ארצות הברית לבצע התקפה גרעינית ראשונה כלפי רוסיה ולהשמיד כל בסיס מפציצים, צוללות וטילים. הדבר נבע מירידה ברמת האחזקה של מתקני הגרעין הרוסיים. עם זאת, לרוסיה מעל ל-10,000 ראשי קרב גרעיניים ולא צריך יותר מכמה מהם כדי להסב נזק כבד לכל מדינה שהיא, כך שטענה שעידן דוקטרינת "השמדה הדדית מובטחת" בא אל קיצו ושארצות הברית נמצאת בתקופה של עליונות גרעינית[2], אינה בהכרח נכונה.
