מבצע מוקינגברד (באנגלית: Operation Mockingbird) היה כינוי לתוכנית של סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית (CIA) בתקופת המלחמה הקרה, שנועדה לגרום להטיות פוליטיות בדיווחי החדשות בכלי התקשורת לצורכי תעמולה אמריקאית. כחלק מהמבצע ה-CIA סיפק מימון לארגוני סטודנטים, ארגוני תרבות ועיתונאים.
המבצע נחשף בשנת 1967 בכתב העת Ramparts, שפרסם ידיעה בולטת על כך שאגודת הסטודנטים האמריקאית מקבלת מימון מה-CIA. לאחר מכן הוקמה ועדת חקירה של הקונגרס בראשותו של פרנק צ'רץ', שפרסמה בשנת 1976 דו"ח המפרט את הקשרים של הסוכנות עם עיתונאים וארגונים אזרחיים.
היסטוריה
בשנים הראשונות של המלחמה הקרה נעשו מאמצים מצד ממשלות ארצות הברית וברית המועצות להשתמש בכלי תקשורת המונים כדי להשפיע על דעת הקהל הבינלאומית. החל משנות החמישים ברית המועצות מימנה את "ארגון העיתונאים הבינלאומי" שבסיסו היה בפראג, ועיתונים מובילים באירופה פרסמו ידיעות שקידמו את האידאולוגיה הקומוניסטית. על פי ספר שפרסמה דבורה דייוויס, מבצע מוקינגברד נהגה על ידי ה-CIA כתגובה לפעילות סובייטית זו.
בתחקיר שפרסם קארל ברנסטיין הוא מציין כי כבר בשנת 1953 ייחס אלן דאלס, מנהל ה-CIA, חשיבות עליונה לדיווחי כלי התקשורת. הסוכנות נהגה להעביר דיווחים בעלי מידע מודיעיני לעיתונאים ששיתפו פעולה, ביודעין או שלא ביודעין. דיווחים אלה פורסמו בתחילה בעיתונים בעלי תפוצה קטנה, ולאחר מכן צוטטו וזכו לפרסום רחב יותר בכלי התקשורת המרכזיים בארצות הברית. הדיווחים כללו תעמולה חיובית אודות צבא ארצות הברית ותאגידים אמריקאיים, ומידע שלילי על ברית המועצות.
על פי ספר של אלכס קונסטנטין, מחלקת התעמולה של ה-CIA בשנות החמישים מנתה כ-3,000 איש. למנהל המחלקה הייתה סמכות לצנזר עיתונים ולמנוע דיווחים על אירועים, בהם ההפיכה באיראן (1953) וההפיכה הצבאית בגואטמלה שבה הודח הנשיא חקובו ארבנס גוסמן.
מבצע מוקינגברד מומן כחלק מהתקציב שהוקצה לתוכנית מרשל. ה-CIA נהג להעביר סכומי כסף גבוהים לעיתונאים ולבעלי עיתונים, בהם ויליאם ס. פיילי, קתרין גרהאם והנרי לוס, וכן לממן פרויקטים מיוחדים שהסוכנות ראתה בהם הזדמנות להפצת תעמולה אנטי-קומוניסטית. בין השאר גייס ה-CIA כספים למימון ההפקה הבריטית של הסרט "חוות החיות" (1954), המבוסס על ספרו של ג'ורג' אורוול. ספרו של אורוול לגלג הן על הקומוניזם (המיוצג על ידי חזירים) והן על הקפיטליזם (המיוצג על ידי בני אדם), אך לבקשת ה-CIA שונתה העלילה המקורית כך שתדגיש יותר את הפן האנטי-קומוניסטי, כחלק ממלחמת התעמולה כנגד ברית המועצות בזמן המלחמה הקרה. כמו כן שילמה הסוכנות לסופרים ידועים, בהם היינריך בל ובוריס פסטרנק, שהוציאו לאור ספרים אנטי-קומוניסטיים.
ועדת צ'רץ'
חברי הקונגרס של ארצות הברית ביקשו לחקור מקרים שנויים במחלוקת של ה-CIA, לאחר שבשנת 1974 נחשפה פרשת ווטרגייט, ובשנת 1975 פרסם סימור הרש תחקיר לפיו הסוכנות מבצעת מעקב אחר אזרחים. בהוראת הקונגרס, הוקמו מספר ועדות חקירה שבדקו את הקשרים של הסוכנות עם עיתונאים וארגוני חברה אזרחית. במאי 1976 פורסם דו"ח של ועדה בראשותו של פרנק צ'רץ' שפירט את הקשרים בין הסוכנות לגורמי תקשורת בארצות הברית ומחוצה לה.
בדו"ח נאמר שה-CIA מתחזק רשת של מאות עיתונאים, סוכנויות חדשות, תחנות רדיו וטלוויזיה, הוצאות ספרים וכלי תקשורת נוספים ברחבי העולם, המקבלים ידיעות מודיעיניות לצורכי תעמולה סמויה. פעולות דומות נעשות בתוך ארצות הברית, כאשר חלק מהעיתונאים אינם מודעים למקור המידע.
ועדת צ'רץ' פרסמה את ממצאיה בשישה כרכים, בהם נחשפו פעולות רבות השנויות במחלוקת של ארגוני קהילת המודיעין האמריקאית. כל הפעילויות שנחשפו על ידי ועדת צ'רץ' לא קיבלו אישור חוקי והוסתרו מחברי הקונגרס. בין ממצאי הוועדה, בנוסף למבצע מוקינגברד, נמנו הפרויקטים הבאים:
- פרויקט מינרט, במהלכו עקבה הסוכנות לביטחון לאומי אחר התקשורת האלקטרונית בניסיון ללקט מידע על שורה של אזרחי ארצות הברית, והעבירה את המידע לכל ארגוני המודיעין האחרים בארצות הברית. ברשימת החשודים נמנו אזרחים אמריקאים שנסעו לקובה, סוחרי סמים, פעילים נגד מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם, מנהיגי התנועה לזכויות האזרח, מספר עיתונאים ושני סנאטורים.
- פרויקט שאמרוק (אנ'), במהלכו קיבלה הסוכנות לביטחון לאומי עותק מכל מברק שנשלח לארצות הברית או יצא ממנה, והעבירה מידע מודיעיני שנמצא במברקים לגופי מודיעין אחרים.
- פרויקט נמיה (אנ'), במהלכו ביצעה סוכנות הביון המרכזית מספר רב של פיגועי טרור ומבצעי מודיעין נגד קובה, בהם שמונה ניסיונות לחסל את פידל קסטרו.
תגובת ה-CIA
בשנת 1973, עוד לפני שפורסם דו"ח ועדת צ'רץ', הוציא ויליאם קולבי הנחיה לעצור את השימוש המוסווה בעיתונאים להפצת תעמולה. בשנת 1976 הוציא ג'ורג' הרברט ווקר בוש הנחיה מחמירה יותר, האוסרת על כל התקשרות חוזית או כספית בין ה-CIA לגורמי עיתונות רשמיים. ועדת צ'רץ' ציינה שהנחיה זו אינה מספקת, כי היא מתירה התקשרות לא-רשמית עם עיתונאים, והתקשרות חוזית או כספית עם עיתונאים עצמאיים.
ראו גם
