המרד ההונגרי (בהונגרית: Az 1956-os forradalom; באנגלית: Hungarian Revolution of 1956) שנקרא בהונגרית המהפיכה של 1956 היה מרידה עממית נגד השפעתה של ברית המועצות ושליטתה בהונגריה, שאירעה בחודשים אוקטובר ונובמבר בשנת 1956. המרד דוכא באופן ברוטאלי על ידי כוחות הצבא האדום. כ־2,500 הונגרים וכ-700 חיילים סובייטים נהרגו, אלפים נוספים נפצעו, וכ-250,000 הונגרים עזבו את המדינה כפליטים. המרד היווה קו פרשת מים ביחסם של קומוניסטים במערב אל המשטר הסובייטי, וכן נקודת מפנה ביחסיה של ברית המועצות עם מדינות החסות שלה בגוש המזרחי.
רקע היסטורי
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הייתה הונגריה ארץ חרבה, הכבושה על ידי הצבא האדום אשר התייחס אליה כאל ארץ אויב, בשל היותה בברית עם גרמניה הנאצית במהלך המלחמה. בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שלאחר המלחמה, בשנת 1945 קיבלה מפלגת האיכרים הזעירים בראשותו של זולטאן טילדי רוב של 57%, אך הסובייטים לא אפשרו את פעולתה של ממשלה המורכבת מאנשי המפלגה, וכפו על טילדי ממשלת קואליציה בהשתתפות הקומוניסטים. הקומוניסטים ניצלו את עמדות המפתח שניתנו להם בממשלה, ובתהליך שנמשך כשנתיים השתלטו על המדינה, הכריזו עליה בשנת 1949 כ"רפובליקה עממית", והפכו אותה לגרורה סובייטית מן המניין.
המנהיג הקומוניסטי מתיאש ראקושי ניסה לכפות על הכלכלה ההונגרית קולקטיביזציה, אשר הורידה את רמת החיים, וגרמה להתמרמרות כללית. "טיהורים" שנערכו במפלגה ומחוצה לה גרמו לרציחתם של אלפים, ולמעצרם של עשרות אלפים.
לאחר מותו של סטלין בשנת 1953 התערער משטרו של ראקושי, והוא פינה את תפקיד ראש הממשלה לרפורמיסט אימרה נאג'. זה החל בהליכים של דמוקרטיזציה ומתן חופש מדיני וכלכלי, שהיו בניגוד למדיניות ראקושי. ראקושי ונאג' נאבקו במשך כשנתיים, עד אשר לאחר נאומו של חרושצ'וב בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית, בו הוקע משטרו של סטלין, ואף משטרו של ראקושי, איבד ראקושי את היכולת לתפקד ופרש.
באוקטובר 1956 הייתה הונגריה נתונה במשבר כלכלי עמוק, בירידה חריפה של רמת החיים, ובהתמרמרות של כל המעמדות במדינה, שהתבטאה אף במהומות פועלים במשחקי כדורגל. החקלאים היו ממורמרים על כי רפורמה אגררית בה החל משטרו של טילדי הוקפאה. הסטודנטים לא היו מרוצים מתנאי הלימוד והקימו ארגונים עצמאיים. המפלגה הקומוניסטית הייתה נתונה במאבק בין האגף הסטליניסטי והאגף הרפורמיסטי, ולמעשה איבדה את השליטה על הנעשה במדינה.
האירועים שהובילו להתפרצות המרד
פולין אף היא הייתה נתונה בכבלי המשטר הקומוניסטי. בחודש יוני 1956 התרחשה שורה של שביתות בעיר פוזנן בדרישה לרפורמה כלכלית וחברתית. אחרי מותו של המנהיג הסטליניסטי בולסלב ביירוט עברה הנהגת המפלגה השלטת לידי אדווארד אוכאב ואחר כך לידי ולדיסלב גומולקה ששובו לשלטון סימן אי תלות בברית המועצות והבטחה לרפורמות. אירועים אלו זכו לתשומת לב רבה בהונגריה.
ב-6 באוקטובר1956 נקבר מחדש בטקס ממלכתי המנהיג הקומוניסטי לאסלו רייק שהוצא להורג על ידי משטרו של ראקושי בשנת 1949. מאות אלפים השתתפו בהלוויה. אחד ממנהיגי הקומוניסטים שנכח בטקס אמר כי ההמון לא הגיע כדי לחלוק כבוד אחרון לרייק, אלא כדי לקבור את העידן הקודם. הייתה זאת הפגנת עוצמה של רגשות אנטי משטריים כמוה עוד לא הייתה בהונגריה.
הראשונים שצעדו ברחובות לאחר הלווית רייק היו הסטודנטים, אשר צעקו סיסמאות נגד המשטר. מחאת הסטודנטים נתקלה בקיר אטום. ראשי המשטר המשיכו במנהגיהם. בימים שלפני פרוץ המהומות האלימות, היו ראשי המדינה ההונגרית עסוקים בניסיונות ליצור פיוס עם נשיא יוגוסלביהטיטו, זאת בעוד בערי הונגריה קמות מועצות סטודנטים, ללא הפיקוח המפלגתי כפי שהיה נהוג עד אז, ומבלי לאפשר למפלגת העובדים ההונגרית (היא מפלגת השלטון הקומוניסטית) להעמיד מועמדים מטעמה.
במועצת הסטודנטים במכון הטכני בבודפשט שהתקיימה ב-22 באוקטובר 1956, העלו הסטודנטים דרישות, והפגינו סולידריות עם האירועים בפולין. בלילה שבין 22 ו-23 באוקטובר שוכפלו דרישות הסטודנטים לכרוז שהופץ ידנית, נתלה על קירות ועל עמודי חשמל, ונשלח על ידי נציגי הסטודנטים לפועלים במפעלים.
המרד
ב-23 באוקטובר1956 צעדו הסטודנטים ברחובות בודפשט. אל הסטודנטים הצטרפו מספר פועלים, ואזרחים מן השורה. מספר הצועדים הגיע לכ-100,000. החיילים ההונגרים המוצבים ברחובות העיר לא גילו התנגדות, אלא הצטרפו לצועדים, תוך שהם קורעים מעל מדיהם את סמל השלטון הקומוניסטי, הכוכב האדום, ומשליכים אותם אל ההמון.
באותו יום לפנות ערב, מפגינים הגיעו אל כיכר המצעדים של בודפשט, בו היה מוצב פסל ענק של סטלין מעל בימת המצעדים. לאחר עבודה רבה והסתייעות בכלי ריתוך וכלים מכניים הנדסיים כבדים, הצליחו המוחים להפיל ולנתץ את הפסל[1], שהיה מהסמלים הבולטים ביותר של השלטון הקומוניסטי.
דרישותיהם של המפגינים היו בתחילה מתונות, אך נקודת המפנה אירעה כאשר אנשי המשטרה החשאית ההונגרית (AVO) פתחו באש על המפגינים והרגו רבים מהם. כל העמדת הפנים של מתינות משני הצדדים פסקה. מכוניות משטרה נהפכו והועלו באש, ורובים חולקו להמונים על ידי פועלי המפעלים.
הנחת העבודה של אנשי המפלגה הקומוניסטית הייתה כי המרד ידוכא בתוך מספר שעות על ידי הכוחות הרוסיים שיגיעו לבודפשט ללא התנגדות של ממש. הממשלה הורתה על עוצר ועל איסור על התקהלות, וחיכתה להגעת הכוחות הרוסיים. המזכיר הראשון של המפלגה ארנו גרו קרא להתערבותם של הסובייטים (פעולה שיוחסה בטעות על ידי ההמונים לנאג') והיה ברור כי במהלך הלילה יגיעו הכוחות הרוסיים לבודפשט. על מנת לפייס את הציבור ערכה ההנהגה שינויים פרסונליים. הרפורמיסט הפופולרי אימרה נאג' מונה לראש הממשלה, ועל אף שאנשי הממשל הישן שמרו על כוחם, הצליח נאג' לקבל מינויים של אנשיו למספר משרות מפתח.
במהלך הלילה הוקמו מתרסים, מפעלי תחמושת הותקפו, והעיר נערכה להגעתם של הטנקים. למורדים לא היה אמון בממשלתו של נאג', שהיה אמנם רפורמיסט, אך זוהה עם המשטר הקומוניסטי, אשר מטעמו היה ראש ממשלה כשנתיים בין 1953 ל-1955.
בין 23 באוקטובר ל־3 בנובמבר1956 לחמו מורדים בכל רחבי הארץ נגד הכוחות הרוסיים המתערבים. כאשר ממשלתו של נאג' נמצאת בין הפטיש והסדן. הרוסים התעמתו תחילה עם ההמון, אך עד ל-31 באוקטובר הוציאו את כוחותיהם מן העיר בודפשט, ויצרו טבעת כיתור מסביב לה, כשהם מזרימים כוחות נוספים.
מועצות פועלים קמו באופן עצמאי ברחבי הארץ, על פי הדוגמה הסובייטית משנת 1905 ו-1917. מפלגות שראשיהן נאסרו ופעילותן נאסרה קמו מחדש, ואסירים פוליטיים, וביניהם ראשי הכנסייה שוחררו על ידי ההמון.
ב-27 באוקטובר הציג נאג' ממשלה חדשה, שבה כיהן כשר המדינהיאנוש קאדאר, קומוניסט ש"טוהר" בעבר על ידי משטרו של ראקושי, ונכנס לפני ימים אחדים לתפקיד המזכיר הראשון של מפלגת העובדים במקום גרו. קאדאר הציג תוכנית שסוכמה לכאורה עם הסובייטים לפתרון המשבר - המורדים יוכרו כתנועה לאומית, הכוחות הסובייטים ייסוגו מגבולות הונגריה, ארגוני הביטחון יאורגנו מחדש. בנאום שנשא נאג' ברדיו באותו יום, הכריז כי הסובייטים נסוגים, והכריז על פירוק המשטרה החשאית, מתן חנינה כללית, והכרזה על 15 במרץ הוא יום המרידה ההונגרית בשנת 1848 כיום חג לאומי.
ממשלתו של נאג' עמדה בלחץ מבחוץ, מן הרוסים והיוגוסלבים ומבפנים, מן הכוחות המהפכניים שהלכו וצברו תאוצה. נאג' הכיר בגופים המהפכניים שנוצרו בעת המהפכה. ב-30 באוקטובר הצהיר על סיום העידן החד מפלגתי והקים קואליציה בה שותפו זולטאן טילדי, והקרדינליוז'ף מינדסנטי, שני סמלים אנטי קומוניסטיים, אשר ישבו שנים במעצר בית ובתאי הכלא. המפלגות הישנות - הסוציאל-דמוקרטים, מפלגת החקלאים הזעירים, ומפלגת החקלאים, הוקמו מחדש. אנשי הקו הנוקשה במפלגה הקומוניסטית כארנו גרו ואנדראש הגדיש נמלטו למוסקבה. אף קאדאר, שעמד בקשר עם השגרירות הסובייטית, נמלט מבעוד מועד.
ב-1 בנובמבר הכריז נאג' על פרישת הונגריה מברית ורשה ועל נייטרליות של המדינה. הוא פנה אל האו"ם כי ייתן למדינה עזרה והגנה. בניגוד לסברה מקובלת לפיה פעולה זו היא אשר שכנעה לבסוף את חרושצ'וב להתערב במלוא הכוח ולדכא את המרידה, ההחלטה על התערבות מזוינת נתקבלה על ידי חרושצ'וב, בעצה אחת עם הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, כעשרים וארבע שעות לפני הכרזתו של נאג'. חרושצ'וב ראה כיצד מדינה סטליניסטית, קומוניסטית ודוגמטית הופכת בתוך כמה ימים לדמוקרטיה רב מפלגתית, וזה היה דבר שבאווירה של אותם הימים לא ניתן היה לשאת בתוך שטח ההשפעה הסובייטי. אף ארצות הברית הבינה כי המדובר במעין עניין סובייטי פנימי, שכן הייתה זו הסכמתה של ארצות הברית בועידת יאלטה וועידת פוטסדאם אשר יצרה את מרחב ההשפעה של ברית המועצות במזרח אירופה. שר החוץ האמריקני, ג'ון פוסטר דאלס הכריז כי אינו רואה בהונגריה בעלת ברית. הייתה זו אמירה שבקריצה אל הרוסים כי אינם צריכים לחשוש מהתערבות של מדינות נאט"ו לטובת הונגריה.
ייתכן שתמיכה מערבית נמרצת יותר בשלב זה הייתה מביאה לחשש סובייטי מהתערבות מזוינת ומדיכוי המרד בכוח הזרוע, אך העיתוי בו אירעה המרידה היה בלתי מוצלח. ארצות הברית התקרבה אל הבחירות לנשיאות, בהן ביקש הנשיא אייזנהאואר תקופת כהונה נוספת, ואילו בריטניה וצרפת היו שקועות במשבר סואץ שכלל התערבות צבאית מסיבית הרחק מגבולותיהן, שהביאה לכלל עימות עם ארצות הברית, ופילוג בדעת הקהל בבריטניה עצמה. בנסיבות אלו, קשה היה לראות כיצד מתערב מישהו מבחוץ לטובת המורדים ההונגרים. הרוסים ידעו לנצל זאת היטב לטובתם.
דיכוי המרד
עם שחר 4 בנובמבר 1956, פלשו כוחות גדולים של צבא ברית המועצות להונגריה דרך רומניה. כעבור מספר שעות התפרקה ממשלתו של נאג', והוא וחלק מאנשי המפתח בממשלתו חיפשו מקלט מדיני בשגרירות יוגוסלביה. כעבור כמה ימים, לאחר דיכויה האלים של המרידה, יצאו משם נאג' ואנשיו מרצונם, לאחר שקיבלו הבטחה כי לא יגעו בהם לרעה. ההבטחה הופרה באופן מיידי. נאג' ואנשיו נלקחו לרומניה, על מנת להרחיקם ממוקד המרידה, ולאחר מכן הושבו להונגריה, נשפטו, והוצאו להורג.
הגופים החדשים שקמו במהלך המרידה, הונגרים פשוטים ממעמד הפועלים, סטודנטים ואיכרים, נלחמו עתה נגד הפולש הרוסי המצויד בטנקים, אך ללא כל סיכוי. הצבא הרוסי החמוש והמאומן הלם במורדים בכל כוחו, וגרם לאלפי הרוגים.
יאנוש קאדאר הובא ממוסקבה עם הכוחות הפולשים. הוא הכריז על הקמת ממשלה (לאחר שקרא, עוד ממוסקבה, בשידור רדיו ל"עזרת" הרוסים, כביכול בשם הממשלה המהפכנית של הפועלים והחקלאים ההונגרים). הייתה זו ממשלתם של אנשי הקו הנוקשה הקומוניסטי שמלפני המהפכה, הפועלת בתכתיב ממוסקבה.
עיקרה של ההתנגדות המזוינת דוכא עד אמצע חודש דצמבר, אך אירועי אלימות פזורים, התנגדות אזרחית ושביתות נמשכו עוד בשנת 1957. נקמתם של הקומוניסטים במורדים הייתה אף היא אלימה, לאור התכתיב ממוסקבה. הסי איי איי מעריך כי כ-1,200 איש הוצאו להורג.
בחודשי המרידה עזבו כרבע מיליון פליטים הונגרים את הארץ[2]. ביניהם עשרות אלפי יהודים, שרובם עלו לישראל.
תוצאות המרד
דרישות המורדים
"לוחם חופש הונגרי" כאיש השנה של השבועון טיים בשנת 1956
המרידה לא הייתה אירוע בו הייתה הנהגה מרכזית אשר כיוונה את מהלך האירועים. אנשים כנאג' או כקאדאר נסחפו אחר מהלך האירועים שיצא משליטתם. לא ניתן להשוות בין ציפיות סטודנט עירוני בן המעמד הבינוני, לבין ציפיותיו של פועל או ציפיותיו של איכר באחוזה בלב המדינה. נראה כי דרישותיהם העיקריות של המורדים היו:
האיכרים דרשו את הזכות לקבל את האדמה אשר עיבדו, ואת המשך הרפורמה האגררית בה החל זולטן טילדי בשנת 1945.
הפועלים - דרשו את הזכות לארגון עצמי של מקום העבודה, לארגוני עובדים יציגים, ולשיפור תנאי עבודתם.
האינטלקטואלים - דרשו את חופש הביטוי והחזרת חירויות האזרח.
העם ההונגרי ככלל - דרש את נסיגת הכוחות הסובייטים, הכרה בסמליו הלאומיים, מתן חופש פולחן לדת הקתולית, וחיסולה של המשטרה החשאית.
מטרותיהם של המורדים קיבלו את התוכן והצורה שנתנו להם המסתכלים מבחוץ. יש שראו במרידה רצון להקמת משטר סוציאליסטי מוחלש נוסח יוגוסלביה של טיטו, או אפילו סוציאל-דמוקרטי נוסח שוודיה. יש שראוה כניסיון להקים אוטופיהאנרכיסטית באמצעות מועצות פועלים. האמריקאים ראו אותה כהתקוממות לאומית דמוקרטית במטרה לכונן כלכלת שוק קפיטליסטית (ואף בחרו במורד ההונגרי כאיש השנה של השבועון טיים בשנת 1956), והסובייטים טענו כי המדובר במרידה פשיסטית שבאה להשיב להונגריה את משטרו של מיקלוש הורטי ואת אנשי צלב החץ.
אין לדעת לאן היו מוליכים מנהיגי המרידה לו ניתן להם להמשיך ולהנהיג את הונגריה. דיכויה המיידי כמעט של המרידה, והעובדה כי רוב מנהיגיה הוצאו להורג, נותנת כר נרחב לאפשרויות ולספקולציות על שעתיד היה להיות לו הצליחה המרידה.
התוצאות במישור הבין-לאומי
מראית העין לפיה משטרו של חרושצ'וב אינו המשך למדיניותו המדכאת והטוטליטרית של סטלין, וכי הגוש הסובייטי יהפוך לליברלי יותר, נופצה כאשר דיכא חרושצ'וב את המרידה העממית של פועלי ואיכרי הונגריה בטנקים סובייטיים. חרושצ'וב הפך מן האיש המביא תקווה, מן האיש שנאומו המגנה את פשעי הסטליניזם הביא לרוח חדשה, לסוהר הראשי של מדינות מזרח אירופה, איש המלחמה הקרה אשר הופעותיו הפומביות (במיוחד זו בעצרת האו"ם בשנת 1960) מתאפיינות בביטויים כ"נקבור את כולכם".
המרידה ההונגרית שימשה הן כתמרור אזהרה לשאר המדינות שמצאו עצמן מאחורי מסך הברזל, והן כהשראה ומקור תקווה. אירועים דומים אירעו בצ'כוסלובקיה בשנת 1968 ולאחר מכן בפולין, בשנות השמונים. האינטלקטואלים והפועלים במדינות מזרח אירופה ניסו ללמוד את האירועים, לקבל מהם השראה מחד, וללמוד את הלקחים העולים מהם מאידך.
מעמדו של האו"ם נחלש מאוד בעקבות האירועים. העובדה היא כי לא ננקטה על ידי האו"ם כל פעולה של ממש. העניין עלה לדיונים בעצרת הכללית, וב-16 בנובמבר1956 גינתה העצרת את פעולות הצבא הסובייטי ודרשה חקירה בינלאומית, (הממשלה ההונגרית לא איפשרה את כניסת אנשי ועדת החקירה לתחומה). באופן כללי ניתן לומר שהאו"ם ראה מן הצד את ההתערבות המזוינת של ברית המועצות בענייניה הפנימיים של הונגריה מבלי לפעול. העובדה כי בה בעת התערב האו"ם באופן אקטיבי בפלישת בריטניה וצרפת (בצוותא עם ישראל) אל שטחה של מצרים, הביא להפסקת אש, והקים כוח בינלאומי אשר נטל לידיו אחריות על סיני, הראתה את דרכו של המוסד הבינלאומי בשנים הקרובות - כניעה למדינות העולם השלישי, ולמדינות הקומוניסטיות, כאשר התערבות סובייטית בענייני מדינות גרורות נחשבת ללגיטימית, ועוברת בשתיקה, בעוד שהתערבות דומה מצד מדינות המערב או מצידה של ישראל מקבלת גינוי גורף, וזוכה להתערבות אקטיבית. סטנדרט כפול זה הפך לנורמה הבינלאומית המקובלת בדיוני האו"ם למשך שנים רבות.
הונגריה שבה והייתה לגרורה של ברית המועצות. ממשלתו של יאנוש קאדאר החלה את דרכה כממשלת המשך לממשלות הקו הנוקשה הקומוניסטי של מתיאש ראקושי ואנשיו בתחילת שנות החמישים. אלפי הרוגים, חורבן והרס נרחבים בבירה בודפשט ואובדן התקווה לשינוי היו התוצאה המיידית. כ-200 אלף איש נצלו את המצב על מנת לחצות את מסך הברזל ולברוח למערב.
בטווח הרחוק, הביאה המרידה לעצמאות מסוימת של הונגריה בתוך המסגרת של הגוש המזרחי. הכלכלה ההונגרית ראתה במהלך שנות השישים והשבעים, תחת הנהגתו של קאדאר, אלמנטים של שוק חופשי, רפורמות ליברליות מסוימות, ומתן זכויות אזרח שהיו במידת מה מתקדמות מעבר לנהוג בגוש המזרחי. כמובן שבאלה לא היה די, והקפיאה הקומוניסטית במקום במשך שלושים השנה שבין עלייתו של קאדאר לשלטון, ונפילת מסך הברזל, הביאה את הכלכלה ההונגרית אל סף פשיטת רגל כאשר הגיע המשטר הקומוניסטי אל סופו.
תוצאה נוספת של המרידה היא כי השירות החשאי השנוא, ה-AVH (בהונגרית - Államvédelmi Hatóság - הרשות להגנת המדינה), אשר הקים לאסלו רייק ככלי להשלטת השלטון הקומוניסטי בסוף שנות ה-40, ואשר היה מטרה ראשית לתקיפות המורדים, ובימים שלאחר מכן נקם בהם נקמה אכזרית, לא הצליח להמשיך בפעילותו לאחר המרידה. לאחר דיכוי המרידה הובאו להונגריה אנשי ק.ג.ב. אשר "סייעו" ב"הבאת נאג' וחבר מרעיו לדין", ולקחו לעצמם את סמכויותיה של המשטרה הפוליטית החשאית. קאדאר, אשר היה אופורטוניסט, ראה בכך משום הזדמנות לפרק את המוסד השנוא, אשר הוא עצמו היה קורבן ל"טיהורים" שבוצעו באמצעות אנשיו, בימי שלטונו של ראקושי. הוא ניהל מאבק פנימי בתוך המפלגה, אשר אף הוכתר בהצלחה בשנת 1963 כאשר התאפשר מתן חנינה כללית לכל מורדי 1956 שנותרו בחיים. במהלך יתר שנות השלטון הקומוניסטי בהונגריה, הייתה הונגריה למדינה היחידה במסגרת ברית ורשה, אשר לא הפעילה שירות מודיעין משלה.
הונגריה כיום מאמצת בחום את מורדי 1956. אנדרטאות הוקמו במקומות בהם פוזרו המפגינים בכוח הזרוע. דמותו של נאג' מועלית על נס כרפורמטור ומהפכן אשר הוצא להורג רק בשל רצונו להביא להונגריה את הדמוקרטיה. ליד בניין הפרלמנט ההונגרי, בסמוך לכיכר קושוט בה פוזרו המפגינים ביומה הראשון של המרידה באש מקלעים שהותירה כשמונים הרוגים, מצויות מספר אבני זיכרון, וכן אש תמיד, בסמוך לדגל הטריקולור ההונגרי, ממנו נגזר עיגול שבו היה סמל הפטיש והמגל הקומוניסטי, בדומה לדגלם של המהפכנים הרומנים במהפכה נגד ניקולאה צ'אושסקו. הבניין בבודפשט, בשדרות אנדרשי 60, בו שכן מרכזה של המשטרה החשאית השנואה (ובאופן אבסורדי גם מטה הגסטפו בתקופת הכיבוש הגרמני), הפך למוזיאון הנקרא "בית הטרור", בו מוצג השלטון הקומוניסטי כהמשך ישיר לשלטון הפשיזם, ודיכויה האכזרי של מרידת 1956 מוצג כפשע נגד העם ההונגרי ונגד האנושות.
