דאלס למד באוניברסיטת פרינסטון וסיים כמצטיין במחזור שלו. בשלב זה תכנן ללכת בדרכי אביו ולהצטרף לכנסייה. על כן התרכז בלימודי פילוסופיה. אולם הזמנתו של סבו המפורסם להשתתף בוועידת השלום השנייה בהאג בקיץ1907 שינתה את תוכניותיו. דאלס בן ה-19 שימש כמזכיר במשלחת הסינית לוועידה, ובעקבותיה החל להראות עניין מוגבר בדיפלומטיה.
לאחר שנה בסורבון שבפריז, החליט לזנוח את התאולוגיה וללמוד משפטים. אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון נבחרה כמקום הלימודים בשל רצונו לחיות בבירה ובקרבתו של הסב. לאחר שנתיים בלבד סיים את חוק הלימודים בן שלוש השנים אולם נתקל בסירוב מצד האוניברסיטה להעניק לו את התואר, על אף שהשיג את הציונים הטובים ביותר בתולדות המוסד. במקום להמתין ניגש לבחינות לשכת עורכי הדין של מדינתניו יורק, אותן עבר בהצלחה והעתיק את מגוריו לעיר ניו יורק, כדי לעסוק שם בעריכת דין. לאחר שהתקשה למצוא עבודה, בשל התעודה החסרה ובשל המוניטין הירוד של בית הספר למשפטים בו למד (בהשוואה לאלו של אוניברסיטת הרווארד ואוניברסיטת קולומביה), נעזר במכתב המלצה מסבו כדי להתקבל לעבודה במשרד עורכי הדין סאליבן את קרומוול. את תוארו קיבל לבסוף באיחור של עשרים וחמש שנים.
ב-1912 נשא לאישה את ג'נט אייברי. הזוג הצעיר חי בנוחות הודות להון המשפחתי ודאלס התקדם במקצועו והתמחה במשפט בינלאומי. לאחר שנפסל לשירות צבאי (בשל ראייתו הלקויה) במלחמת העולם הראשונה, גויס לקראת סוף המלחמה כקצין בדרגת סרן במועצת התעשיות המלחמתיות (War Industries Board). במסגרת תפקידו זה נשלח על ידי הנשיא וודרו וילסון לשיחות השלום בוורסאי, על תקן של יועץ משפטי למשלחת האמריקאית. בראש המשלחת עמד דודו - מזכיר המדינה רוברט לנסינג. במהלך השיחות לא היסס דאלס בן ה-31 להביע את דעתו ולהתנגד בתקיפות לקנס הכספי הכבד שהושת על גרמניה. לאחר השיחות צורף לבקשת הנשיא וילסון לוועדה שפיקחה על פיצויי המלחמה.
התפקיד ששיחק בזירה הדיפלומטית סייע להעלאת קרנו בתחום המקצועי. דאלס התמנה לשותף במשרד עורכי הדין שבו עבד ונשלח למשימות שונות ברחבי העולם. ביקוריו בארצות כנורווגיה, דנמרק, פולין, אורוגוואי וצ'ילה אפשרו למי שעתיד היה להיות מזכיר המדינה לצבור ניסיון בינלאומי יקר ערך.
ב-1937 ניסה דאלס לגייס תובע צעיר בשם תומאס דיואי למשרדו. דיואי הסכים אך חזר בו והחליט להתמודד במקום על משרת התובע המחוזי. שנתיים לאחר מכן, כאשר ניסה דיואי לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, הצטרף דאלס לצוות יועציו. הם לא הצליחו לזכות במועמדות לשנת 1940 אך ניסו שוב ב-1944. הפעם זכה דיואי במועמדות ודאלס היה ליועצו בענייני מדיניות חוץ.
דיואי הפסיד אמנם בבחירות לנשיא המכהן פרנקלין דלאנו רוזוולט אך דאלס, כמי שהיה מועמד טבעי לתפקיד מזכיר המדינה שלו לוּ זכה, הוזמן על ידי קורדל הול להשתתף בייסוד האומות המאוחדות כמאמץ לאומי על-מפלגתי. בוועידה המכוננת של האו"ם בסן פרנסיסקו באפריל 1945 היה דאלס בין נציגיה הבכירים של ארצות הברית וסייע לנסח את אמנת האו"ם. מעורבותו בגוף הבינלאומי שזה עתה הוקם נמשכה והוא היה חבר המשלחת האמריקאית מספר פעמים בשנותיו הראשונות של הארגון.
ב-1948 שוב נכזבו תקוותיו להתמנות למזכיר המדינה, כאשר פטרונו דיואי הפסיד שוב, הפעם להארי טרומן. אולם דאלס הוסיף לייצג את ארצות הברית באו"ם ובנובמבר 1948 אף מונה בפועל על ידי טרומן לראש המשלחת האמריקאית לאספה הכללית בפריז, כאשר ג'ורג' מרשל נאלץ לשוב לארצות הברית כדי לעבור ניתוח. לאחר מכן התלווה למזכיר המדינה דין אצ'יסון לוועידת שרי החוץ שנערכה בפריז ב-1949.
ב-7 ביולי1949 מינה אותו דיואי, בתוקף תפקידו כמושל מדינת ניו יורק, לסנאטור, במקום רוברט פ. וגנר האב שהתפטר. כארבעה חודשים שירת כסנאטור במינוי זמני ולאחר מכן הפסיד למושל המדינה לשעבר הרברט ליהמן בבחירות המיוחדות שנערכו לתפקיד.
ב-1950 פרסם ספר בשם "מלחמה או שלום" ובו ביקר את מדיניות החוץ של ממשל טרומן והטיף לניסיון פעיל יותר למנוע את התפשטות הקומוניזם לארצות נוספות ולשחרר את אלה שכבר נפלו תחתיו. עם זאת, נשלח דאלס ליפן ב-1951 על ידי טרומן וביצע במזרח הרחוק את מדיניות הנשיא, לה התנגד כאמור. דאלס שכנע את אצ'יסון שכדי להשיג הסכם שלום עם יפן יש למנות איש אחד שייקדם את הנושא בטוקיו במשך שנה. אצ'יסון וטרומן השתכנעו ומינו לתפקיד את דאלס עצמו. לאחר שנה של טיסות הלוך ושוב בין טוקיו לוושינגטון נחתם ההסכם המיוחל ב-8 בספטמבר 1951. אנשי הממשל הדמוקרטים ציינו בהערכה את התפקיד ששיחק דאלס הרפובליקני כאדריכל ההסכם.
בבחירות הנשיאותיות של 1952 שבו הרפובליקנים לבית הלבן, לאחר שני עשורים של שלטון דמוקרטי. דאלס היה שותף לניסוח המצע המפלגתי, אשר כלל התקפה רבתי על מדיניות החוץ שהוא עצמו היה שותף ליישומה, אם גם לא לעיצובה. מינויו למזכיר המדינה היה אחד מהמינויים הראשונים עליהם הכריז הנשיא הטרי אייזנהאואר ב-1953.
מזכיר המדינה
דאלס (בימין התמונה) עם הנשיא אייזנהאואר
מעטים הטילו ספק בכישוריו של דאלס, אשר ניסיונו בענייני חוץ השתרע על פני כחצי מאה. דאלס עצמו ניגש למלאכה והחל לפעול ליישום המדיניות הנצית שהטיף לה לפני שהתמנה. בין פעולותיו המוקדמות ניתן למנות את חיזוק ותיגבור נאט"ו כחלק מאסטרטגיה כוללת של מניעת ההתפשטות הסובייטית.
דאלס צידד ב"תאוריית הדומינו" ותיאר את מדיניותו כ"הליכה על הסף" (brinkmanship). ביסוד מדיניותו זאת, כפי שתארה במאמר שכתב במגזין LIFE, עמדה ההכרה כי "היכולת לעמוד על הסף בלא להיכנס למלחמה, היא האמנות ההכרחית". משום שללא האיום המתמיד במלחמה לא ניתן היה, לשיטתו, למנוע התפשטות סובייטית. דאלס ואייזנהאואר איימו כי פלישה סובייטית נוספת באירופה תגרור "תגובה מסיבית" (massive retaliation) מצד ארצות הברית - שם קוד לשימוש בנשק גרעיני. דאלס אף הרחיק לכת ואמר, ככל הנראה שלא על דעת אייזנהאואר, שהתערבות סינית ישירה בהודו-סין תגרור אף היא את אותה תגובה מסיבית. פן נוסף של מאבקו נגד סין העממית היה תמיכתו הצבאית והמדינית בצ'יאנג קאי שק וברפובליקה הסינית שלו.
הנשיא, כמו גם מזכיר המדינה, שמו את יהבם על מה שלימים נודע כ"השמדה הדדית מובטחת" (Mutually Assured Destruction, או MAD), התאוריה הגורסת כי היכולת של כל אחת מהמעצמות להשמיד את השנייה היא שתאפשר להן לחיות בשלום אחת עם השנייה, בלית ברירה. דאלס נחשב לאחד מהקיצוניים שבמדינאים האמריקאיים של המלחמה הקרה: ב-1955 יצא חוצץ נגד המדיניות הבלתי מזוהות באומרו ש"הנייטרליות הפכה להיות יותר ויותר מיושנת ובהיעדר נסיבות מיוחדות מאוד, היא תפישה לא מוסרית וקצרת רואי". מנהיגים אמריקנים אחרים קיבלו בהבנה יתרה מזו את המדינות שסירבו לבחור צד בסכסוך. בשל השפעתו הרבה על מדיניות החוץ של ארצות הברית נבחר לאיש השנה של המגזין טיים לשנת 1954.
ארצות הברית התנגדה למלחמת סיני, במידה רבה בהשפעתו. אולם לאחר המלחמה לא השכילה להמיר, כפי שקיוותה, את הכרת הטובה של מדינות ערב לתמיכה ממשית שלהן בה. ב-1957 עברה בקונגרס דוקטרינת אייזנהאואר, למעשה דוקטרינת דאלס, שהסמיכה את הנשיא לשלוח כוחות מזוינים לעזרתה של כל מדינה במזרח התיכון שתבקש את עזרת ארצות הברית כנגד הקומוניסטים. ב-1958 הנחיתה ארצות הברית כוחות בלבנון בתגובה למהפכה בעיראק ולהתערבותו של נאצר בנעשה בלבנון, התערבות שאותה כינה דאלס "תוקפנות עקיפה". מדיניותו של דאלס במזרח התיכון נכשלה: במונעו ממצרים מלרכוש נשק מארצות הברית הוא כפה על נאצר לפנות לברית המועצות. באותו אופן גרמה מדיניותו גם לעיראק ולמעשה לעולם הערבי בכללותו, לפנות לצד הסובייטים.
החוט המשותף העובר דרך מדיניותו של דאלס ברחבי העולם היה התנגדות בלתי פושרת לכל התפשטות של הקומוניזם. למען מטרה זו היה מוכן להשקיע משאבים ניכרים ולהסתכן לעיתים בעימות כולל עם ברית המועצות או סין. מבקרים כברברה טוכמן טענו שפחד מוגזם מנפילתן של מדינות דרום-מזרח אסיה בידי הקומוניזם הניע אותו לסבך את ארצות הברית באזור, הסתבכות שהגיעה לשיאה במלחמת וייטנאם. לינדון ג'ונסון אכן ראה בהסכם SEATO, שאותו יזם דאלס, כגורם המחייב את ארצות הברית למעורבות שהלכה וגברה בדרום-מזרח אסיה. לעומת זאת, יש הטוענים שעמדתו הבלתי מתפשרת ונכונותו לאיים במלחמה גרעינית הן שהרתיעו את ברית המועצות וסין, מנעו התפשטות נוספת של הקומוניזם ובטווח הארוך איפשרו ניצחון אמריקאי במלחמה הקרה.
דאלס לא נקט במדיניות אוהדת כלפי מדינת ישראל הצעירה, שנאבקה כנגד מצרים הנאצריסטית, כנגד חדירות הפדאיון, וניסתה לפרוץ את מצב הבידוד הבינלאומי ולמצוא בני ברית במדינות העולם ובין המעצמות. קבוצה של אנשי משרד החוץ, בני טיפוחיו, כדוגמת הנרי ביירוד, עוזרו של דאלס לענייני המזרח התיכון, דרום אסיה ואמריקה, שכונו "הערביסטים" השמיעה מעת לעת קולות פומביים בגנות ישראל, דבר שאותו דאלס, כאישיות פוליטית, לא הרשה לעצמו לעשות. במידה רבה היה זה קולו של דאלס, אשר התרכז, בראש ובראשונה, במאבק הבין גושי, וראה לעיתים את ישראל כמכשול להשגת בני ברית במזרח התיכון אל מול האיום הסובייטי. כאמור, התוצאה הסופית של המדיניות הזו הייתה כישלון, ודאלס לא הצליח למנוע את חדירתה המאסיבית של ברית המועצות אל המזרח התיכון בשנים אלו, ואת ביסוס היחסים האסטרטגיים של ברית המועצות עם מדינות ערב ובראשן מצרים הנאצריסטית.
ב-13 במאי1953 הגיע דאלס לישראל, במסגרת מסע בן 20 יום שערך במדינות האזור. דאלס התקבל בכבוד רב, ובמבצע צבאי, שכונה "מבצע כי תבוא", במסגרתו קיבלו את מטוסו, שהגיע מקהיר דרך אילת לשדה התעופה בלוד, מטוסי חיל האוויר, ועם נחיתתו סקר משמר כבוד של אנשי חטיבת הצנחנים. התגובה העממית לביקור הייתה אוהדת פחות, ואת קירות הבתים כיסו כתובות גרפיטי בנוסח "דאלס, עמלק, מארצנו הסתלק". דוד בן-גוריון ומשה שרת קיוו להעלות בשיחות את נושא הסיוע הצבאי של ארצות הברית לישראל, אספקת הנשק למדינות ערב, השתלבותה של ישראל בברית הגנתית אזורית פרו מערבית, שהייתה אז על הפרק, השלום של ישראל עם שכנותיה, ובעיות המים. אך פגישתו של דאלס עם מנהיגי ישראל הייתה מתוחה, ובה רמז האורח על דרישה לוויתורים טריטוריאליים מצד ישראל ול"בינאום פונקציונלי" של ירושלים, עם חלוקת סמכויות בה לישראל ולממלכת ירדן. בשובו לארצות הברית מסר דאלס על רשמי סיורו באזור בשידור טלוויזיה ובו חזר במפורש על שתי דרישותיו אלה. שידור זה עורר דאגה בישראל.
סדרת נאומים שנשא עוזרו של דאלס, ביירוד, בשנת 1954, ובהם נימה אנטי ישראלית בוטה, הביאו אף הם לדאגה מעמדתה של ארצות הברית. המחאה הישראלית לא הניעה את ממשלת ארצות הברית להסתייג מן הנאומים, ובישראל נוצר הרושם שנאומי ביירוד ביטאו את המדיניות האמריקאית הרשמית כלפי ישראל ושכנותיה, כפי שגובשה על ידי דאלס.
תמיכתה של ארצות הברית בישראל עמדה במבחן, במהלך מלחמת סיני ולאחריה. ארצות הברית התנגדה למלחמת סיני, במידה רבה בהשפעתו של דאלס, ולחץ אמריקני הוא שהביא בסופו של דבר לנסיגת ישראל מסיני, לאחר שבן-גוריון הכריז כי לא תיסוג. עם זאת, כאשר בסוף שנות ה-50 התגברה הסכנה הנאצריסטית והקומוניסטית במזרח התיכון דאלס הבין את הערך של ישראל עבור ארצות הברית וסייע לישראל באמצעי לחימה. לאחר מותו נקרא "ידיד" על ידי בן-גוריון.
בשנת 1958 השתתף דאלס בפגישה של מועצת הביטחון הלאומית (NSC), והתייחס לסכסוך הישראלי-ערבי: הממשל הזה הלך יותר רחוק מכל ממשל אמריקני קודם בניסיון למתן את מדיניותה של ישראל, ולהראות יותר סימפתיה לערבים. כשמדינת ישראל הוקמה, גם מחלקת המדינה וגם מחלקת ההגנה הסכימו שהקמת ישראל, באותן נסיבות, תוביל באופן בלתי נמנע לסיטואציה במזרח הקרוב שעמה אנו מתמודדים כעת. אזהרותינו ועצותינו נתקלו בהתעלמות'. לאחר מכן התייחס ליהודים ולכוחם מול ברית המועצות במה שניתן לכנות התבטאות אנטישמית: 'ההוכחה הטובה ביותר לפוטנציאל של היהדות הבינלאומית היא העובדה שברית המועצות, בזמן שהיא רומזת כל הזמן למדינות ערב שהיא תסכים לסייע לערבים לפרק את ישראל, בעצם מעולם לא יצאה בפומבי בהצהרת תמיכה'[1]
.svg){kind=logo}
