אירועי כיכר טיין-אן-מן (1989)

"המורד האלמוני". התמונה המפורסמת ביותר מההפגנה בכיכר טיין-אן-מן. האיש הבודד בתמונה עצר את טור הטנקים לבדו.

אירועי כיכר טיין-אן-מן היו סדרה של מחאות עממיות בסין אשר התרחשו בין 15 באפריל 1989 לבין 4 ביוני באותה השנה, ואשר מרכזן היה בכיכר טיין-אן-מן, הכיכר המרכזית בבירה בייג'ינג. עיקר המחאה היה הפגנות לא אלימות בכיכר על ידי סטודנטים מרחבי סין אשר ביקשו לערוך רפורמות דמוקרטיות במדינה.

במה שנודע בתור הטבח בכיכר טיין-אן-מן, חיילים חמושים ברובי סער ומלווים בטנקים ירו במפגינים ובאלו שניסו לחסום את התקדמות הצבא לתוך כיכר טיין-אן-מן. הערכות של מניין המתים נעות בין מאות לאלפים, עם אלפי פצועים נוספים.^[1][2]

רקע

כיכר טיין אן-מן, 1988

מאז 1978, הוביל דנג שיאופינג שורה של רפורמות כלכליות ופוליטיות, אשר הביאו להחדרה הדרגתית של עקרונות כלכלת שוק למדינה ולליברליזציה מסוימת אשר הפחיתה את שליטת הממשלה בעם. רפורמות אלו גרמו להיווצרות שתי קבוצות אשר לא היו שבעות רצון מן המהלך.

הקבוצה הראשונה, שהורכבה מסטודנטים ואינטלקטואלים, האמינה שהרפורמות לא הרחיקו לכת כנדרש. אנשיה זעמו על השליטה הסוציאלית-פוליטית אשר נשארה בידי המפלגה הקומוניסטית. בנוסף הושפעה הקבוצה מהגלאסנוסט (ליברליזציה פוליטית שביצע גורבצ'וב בברית המועצות באותו זמן). הקבוצה השנייה, שכללה בעיקר פועלי תעשייה עירוניים, האמינה כי הרפורמות הרחיקו לכת מדי, מאחר שהסרת הפיקוח הממשלתי על הכלכלה גרמה ליצירת אינפלציה ואבטלה, אשר איימו על אורח חייהם של חברי הקבוצה.

התומכים העיקריים במהלך אותו הובילה הממשלה, היו איכרים באזורי הכפר אשר משכורותיהם עלו במהלך שנות ה-80 כתוצאה מהרפורמות. אך תמיכה זו כמעט ולא באה לידי ביטוי כיוון שהתומכים היו מפוזרים באזורי כפר מבודדים, לעומת שתי קבוצות ההתנגדות אשר היו מאוגדות בערים במסגרת האוניברסיטאות או יחידות עבודה.

הגורם להצתת המהומות היה מותו ממחלה של המזכיר הכללי לשעבר של המפלגה הקומוניסטית הו יאובאנג, אשר סולק מתפקידו בפברואר 1987. הו נתפס בעיני העם כליברל, אשר העברתו מתפקידו בשל מהומות הסטודנטים של 1987, שאותן לא מנע, הייתה לא הוגנת.^[3] בנוסף, מותו של הו אפשר למוחים להביע חוסר שביעות רצון מיורשיו ללא חשש מדיכוי פוליטי, כיוון שהיה זה מביך מאוד למנוע מהעם להעניק כבוד אחרון למנהיג המפלגה לשעבר.

בבייג'ינג החלו סטודנטים, בהשראת מוריהם ואינטלקטואלים שונים, להשתתף במחאות תוך שהם מקימים אגודות סטודנטים אשר התנגדו לאגודות הסטודנטים הקיימות, שהיו תחת שליטת המפלגה. הסטודנטים ראו בעצמם פטריוטים, ממשיכי דרכם של אנשי תנועת הארבעה במאי וממשיכיהם של המוחים בכיכר טיין-אן-מן ב-1976 (מחאה שהביאה לסילוקה של כנופיית הארבעה). מהבעת אבל על הו יאובאנג, שנתפס על ידי הסטודנטים כמבשר הדמוקרטיה, הפכה ההתארגנות עד מהרה למחאה על שחיתותו של השלטון, משם לדרישה לחופש העיתונות, ולבסוף לדרישה לסילוק המפלגה הקומוניסטית (ודנג שיאופינג, שליטה מאחורי הקלעים) מהשלטון.

למרות שהמחאות החלו על ידי קבוצת הסטודנטים אשר סברו כי יש להרחיב את הרפורמות, לא חלף זמן רב עד שגם אנשי הקבוצה שטענה כי הרפורמות היו מוגזמות הצטרפו למחאות, וזאת בשל ההתמקדות בשחיתות בצמרת המפלגה שאיחדה את שתי הקבוצות.

ההסלמה במחאה

פסלה של "אלת הדמוקרטיה" המבוסס על פסל החירות האמריקני מוצב בכיכר טיין-אן-מן במהלך ההפגנה

שלא כמו המחאות בכיכר טיין-אן-מן ב-1987, שנערכו בעיקר על ידי סטודנטים ואינטלקטואלים, המהומות של 1989 זכו לתמיכה נרחבת של אנשי תעשייה שהיו חרדים גם הם למידת השחיתות בשלטון, וכך נוצר מצב שבו רוב התושבים תומכים בהפגנות ובמחאה. בשיאן של ההפגנות ריכזו המארגנים מעל מיליון איש בכיכר טיין-אן-מן.

שביתות ומחאות החלו מתקיימות באוניברסיטאות ובמכללות בערים נוספות בסין, וסטודנטים רבים עשו דרכם אל עבר הבירה כדי להשתתף במחאה המרכזית. לרוב היו ההפגנות מסודרות ומאורגנות היטב, ובמהלכן נערכו מצעדי תמיכה והזדהות של סטודנטים מרחבי המדינה עם המאבק. הצעד הסופי שננקט במחאה היה שביתת רעב שהונהגה בקרב המוחים.

ניסיונות הידברות עם ראשי השלטון שהיו מסוגרים במטה המפלגה הסמוך לכיכר נחלו הצלחה חלקית. ביקורו של מיכאיל גורבצ'וב בסין שנערך באותה עת גרם להימצאותם של כתבים ועיתונאים רבים בעיר, ואלה לרוב גילו יחס אוהד למפגינים בדיווחיהם. לקראת סוף המחאה, ב-30 במאי הוצב בכיכר פסלה של אלת הדמוקרטיה: פסל בגובה 10 מטרים אשר פוסל בידי סטודנטים לאמנות, ואשר הפך עד מהרה לסמלה של המחאה בקרב צופי הטלוויזיה ברחבי העולם.

ראשי המפלגה הקומוניסטית וזקניה (אנשים שפרשו מהנהגת המפלגה אך עדיין ניהלו אותה מעמדות כוח שונות) קיוו בהתחלה כי המחאות ידעכו מעצמן במהרה, וששינויים קוסמטיים שוליים שיערכו יספקו את המפגינים. הם הסתמכו על יכולתם של מנגנוני הביון של המפלגה לשכנע את המפגינים להניח למחאה ולחזור אל ספסל הלימודים. הממשלה נתקלה בקשיים לעצור את המחאה, וזאת גם עקב תמיכה של אנשי מפתח במפלגה במספר דרישות שאותן הציגו הסטודנטים, ובעיקר בדרישה לניקוי השחיתות. בעיה נוספת הייתה שהמפגינים הורכבו ממספר קבוצות בעלות סדר יום שונה, דבר שהקשה על המפלגה להחליט מול מי לנהל משא ומתן להפסקת ההפגנות.

בקרב ראשי השלטון נחלקו הדעות בעניין שיטת הטיפול בהפגנות. מזכירה הכללי של המפלגה ג'או דזה-יאנג צידד בגישה העדינה, בעוד לי פנג טען שיש לדכא את המהומות בכוח. לבסוף החליטו זקני המפלגה, שראו בהפגנות איום ליציבות המדינה ופתח להידרדרותה חזרה לתוהו ששרר בה בתקופת המהפכה התרבותית, על דיכוין בכוח. למרות שמרבית הזקנים לא שימשו בתפקיד רשמי הם שלטו בצבא מאחר שדנג שיאופינג היה ראש הוועדה הצבאית ויכול להכריז על מצב צבאי מיוחד במדינה.

הדיכוי

ב-20 במאי 1989 הוכרז בסין שלטון צבאי, אך צעד זה לבדו לא הרתיע את המפגינים מלהמשיך במחאותיהם שזכו לתמיכה רחבה. לאחר מספר שבועות התקבלה ההחלטה לפנות את הכיכר ממפגינים תוך שימוש בכוח. כניסת החיילים לכיכר נתקלה בהתנגדות מצד תושבי בייג'ינג וכמה חיילים אף נפצעו ונהרגו. התושבים חסמו את צירי ההגעה לכיכר, דבר שעיכב את הכוחות אך לא מנע מהם לטהר אותה מאנשים בליל 4 ביוני 1989. הקרבות בין המפגינים לצבא נמשכו ברחובות הסמוכים לכיכר, והמפגינים שניסו לחזור לכיכר נתקלו בירי אש חיה מרובי הקלצ'ניקוב של החיילים. אמבולנסים וצוותי הרפואה שבאו לטפל בפצועים ספגו גם כן ירי מהחיילים הסינים. דיכוי המהומות גרם להתמרמרות רבה בשורות הצבא, ומשפטי שדה מהירים נערכו לקצינים שסירבו לפעול נגד המפגינים.

דיכוי המחאות סומל לרבים בעולם המערבי באמצעות התמונה המפורסמת שצולמה ב-5 ביוני 1989 שבה נראה מפגין בודד כשהוא עומד ועוצר בגופו שיירת טנקים. האיש עמד במשך מחצית השעה עד שלבסוף נמשך מהמקום על ידי שני אנשים אלמונים שזהותם כנראה קשורה למשטרה הסינית. למרות מאמצים רבים, זהותו של האיש בצילום לא נתגלתה עד היום. מגזין "טיים" כינה אותו "המורד האלמוני" והכניס אותו לרשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר במאה ה-20.

בקרב המפגינים נחלקו הדעות בין התומכים בנסיגה שקטה לבין אלו שהאמינו כי יש להישאר בכיכר אפילו במחיר של גרימת מרחץ דמים בהתנגשויות עם הצבא. לבסוף נתקבלה ההחלטה לסגת בשקט, והמפגינים עזבו את הכיכר ואת סביבותיה. לטענת הממשלה הסינית לא היו הרוגים בכיכר, טענה נכונה מן הפן הטכני אך לא מן הפן המהותי, מכיוון שבכיכר אכן לא נהרג אף אדם, אבל ברחובות המובילים אליה נהרגו לפי הערכת הצלב האדום הסיני כ-2,700 איש, ולפי הערכות במערב - לפחות עשרת אלפים איש.^[4]

לאחר שוך הסערה עשתה ממשלת סין מאמצים כבירים לאסור ולהביא לדין את הסטודנטים מנהיגי המחאה. אלה שלא הצליחו להימלט מהמדינה נשפטו למאסר ולאחר זמן מה הורשו לעזוב את המדינה לארצות הברית. בהנהגת המפלגה ג'או דזה-יאנג, שהתנגד להפעלת משטר צבאי, הועבר מתפקידו כמזכ"ל המפלגה ובמקומו קודם לתפקיד ג'יאנג דזה-מין שהיה ראש עיריית שאנגחאי בתקופת המהומות ולא לקח כל חלק באירועי כיכר טיין-אן-מן.

המחאות מחוץ לבייג'ינג המשיכו מספר ימים לאחר דיכויה של ההפגנה בכיכר טיין-אן-מן, אך הממשלה הצליחה לדכאן ללא אבדות בנפש לשני הצדדים.

צ'אי לינג, ממנהיגי המחאה הצליחה לברוח והייתה מועמדת לקבלת פרס נובל לשלום.

תוצאות המחאה

ההפגנות בכיכר טיין-אן-מן פגעו קשות בתדמיתה של סין בעיני העולם המערבי. עובדה זאת נזקפת בעיקר לזכות הימצאותם של עיתונאים רבים בבייג'ינג לקראת ביקורו של גורבצ'וב, אשר יכלו לסקר את הדיכוי בכיכר בשידורים חיים וכיוון שהבלבול בצמרת המפלגה מנע ממנה לסגור מיידית את אמצעי השידור. רשת CNN, למשל, שידרה שידורים רבים מהכיכר, עד שקיבלה הוראה מפורשת להפסיק את שידוריה. הרשת, שניסתה להתעלם מההוראה, המשיכה לשדר, אך לאחר ניתוק הקשר ללוויין בידי הממשלה, עברה לשידור טלפוני בלבד.

תמונות המפגינים יחד עם התמונות שהגיעו באותו זמן ממש מאירועי קריסת הקומוניזם בברית המועצות ובמזרח אירופה עיצבו במידה רבה את מדיניות המערב כלפי סין בסוף המאה ה-20. סטודנטים סינים התקבלו בקלות ללימודים באמריקה ובאירופה וממשלות המדינות הללו הכריזו על אמברגו נשק לסין. סין, שבמהלך שנות ה-80 נדמתה כמשתנה, מתפתחת ועתידה להוות בעלת ברית של המערב כנגד ברית המועצות, הידרדרה חזרה למדינה הנשלטת בידי משטר חשוך ומדכא. קולות רבים נשמעו בעולם להפסקת המסחר עם סין מאחר שהיא מהווה מקור כוח ותוקפנות המסכן את השלום בעולם. בהונג קונג יצרו האירועים בסין פחדים לגבי אמינות הבטחתה של סין ליצור "מדינה אחת, שתי שיטות" לאחר האיחוד הקרב עם הונג קונג, דבר שהביא לחיכוכים עתידיים עם סין.

יחס השלטונות לאירועים

הרשויות הסיניות אוסרות על כל אירוע ציבורי לציון האירועים והן מעולם לא פרסמו את מניין ההרוגים הרשמי. המפלגה הקומוניסטית טענה שהמפגינים הם אנטי-מהפכנים הרוצים להפילה.

באמצע 2019, עם מלאות 30 שנה לטבח, נכתב במאמר מערכת בגרסה האנגלית של אתר עיתון "גלובל טיימס", המזוהה עם המפלגה הקומוניסטית בסין, שהאירועים "חיסנו את סין נגד תהפוכות". בעיתון הרשמי של המפלגה, "היומון העממי", תקפו את מתנגדי המשטר וגורמים זרים הממשיכים לדבר על הטבח, וגם נכתב ש"התקרית, שבקושי השפיעה על סין אז, לא הפכה לסיוט ארוך-טווח עבור המדינה", וכי מדובר ב"אירוע היסטורי מתפוגג ולא בתסבוכת של ממש". דובר שר ההגנה, וו קיאן, גינה את השימוש במילה "דיכוי" לתיאור תגובת הצבא להפגנות, ושר ההגנה, וויי פנגה, אמר שדיכוי המפגינים היה "ההחלטה הנכונה", שהובילה ליציבות במדינה מאז, וכינה את המחאה "כאוס"^[5].

העיתון Science and Technology Daily היה בין המעטים שסקר את האירוע^[6].

ראו גם

• אירועי כיכר טיין-אן-מן (1976)
• אלת הדמוקרטיה
• המחאות בהונג קונג (2014)
• המחאות בהונג קונג (2019–2020)
• טיבט, ובפרט הריבונות בטיבט
• מחנה החינוך-מחדש מסנג'יה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אירועי כיכר טיין-אן-מן בוויקישיתוף

• סוכנויות הידיעות‏, פרטים חדשים על הטבח בכיכר טיאננמן: "לפחות עשרת אלפים מפגינים נהרגו", באתר וואלה, 23 בדצמבר 2017
• המכתב חשף את ממדי הטבח: "יותר מ-10,000 נרצחו בכיכר טיין-אן-מן", באתר ynet, 24 בדצמבר 2017
• אירועי כיכר טיין-אן-מן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• סין, היסטוריה, אירוע כיכר טיאננמן, 1989, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. "How Many Really Died? Tiananmen Square Fatalities". Time (באנגלית אמריקאית). 1990-06-04. ISSN 0040-781X. נבדק ב-2020-08-21.
2. United States Congress Senate Committee on Foreign Relations Subcommittee on East Asian and Pacific Affairs, Sino-American Relations: One Year After the Massacre at Tiananmen Square, U.S. Government Printing Office, 1991. (באנגלית)
3. אורן נהרי‏, 30 שנה למחאה בכיכר טיין-אן-מן, באתר וואלה, 15 באפריל 2019.
4. כתבה בעיתון "אינדפנדנט", 23 בדצמבר 2017
5. "אלו טנקים זרים": הסמל מכיכר טיינאנמן הושכח על ידי סין, באתר וואלה, 3 ביוני 2019
   רויטרס‏, סין: דיכוי ההפגנות בכיכר טיינאנמן היה מוצדק והוביל ליציבות, באתר וואלה, 2 ביוני 2019
6. https://books.google.co.il/books?id=Bcl8jLxcXboC&pg=PA72&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false