לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר החלה המלחמה הקרה, היה המזרח התיכון שדה למאמצי שני הצדדים להעביר אל צידם כמה שיותר מדינות ובעלי ברית. האמריקנים הגו רעיון של ברית הגנה הדדית, שתיצור חיץ פיזי בין ברית המועצות ובין מדינות המזרח התיכון, ושדות הנפט באזור. עוד בשנת 1951 החלה ארצות הברית בסיוע צבאי לטורקיה, ובחתימת הסכמי הגנה דו-צדדיים עמה. בשנה זו הצטרפה טורקיה לנאט"ו. ב-2 באפריל1954 נחתם הסכם הגנה בין טורקיה לפקיסטן, באפריל 1954 נחתם הסכם בין ארצות הברית לעיראק, ובמאי 1954 נחתם הסכם בין ארצות הברית לפקיסטן. בינואר 1955 ביקר ראש ממשלת טורקיה, אדנאן מנדרס, בעיראק, נאם בפרלמנט העיראקי והצהיר על חתימת הסכם הגנה בין המדינות[1]. ב-24 בפברואר1955 נחתם הסכם בין עיראק לטורקיה, אליו הצטרפו במהלך שנת 1955 אף בריטניה, פקיסטן ואיראן.
הרעיון היה יצירת שרשרת של מדינות המצויות בברית עם המערב, שתקיף את ברית המועצות, כשעיראק מספקת את הקישור ההכרחי אל מדינות ערב, שהוזמנו אף הן להצטרף אל הברית. השרשרת הייתה אמורה להשלים כיתור מלא של הגוש המזרחי, כאשר החוליה המחברת אל מדינות נאט"ו היא טורקיה, בעוד שפקיסטן מחברת את הברית אל ברית דומה בשם SEATO שפעלה במזרח הרחוק (בה היו חברות ארצות הברית, בריטניה, צרפת, אוסטרליה, ניו זילנד, תאילנדהפיליפינים ופקיסטן).
בעת חתימת הברית ביקשה מדינת ישראל באופן בלתי פורמלי להצטרף אף היא, אך גישושיו של ראש הממשלה משה שרת נדחו על הסף.
לחץ אמריקני, אליו הצטרפו הבטחות להטבות כלכליות מפליגות, היה המניע העיקרי להצטרפות אל הברית. למרות כל זאת מעולם לא הצטרפה ארצות הברית כחברה רשמית בברית, על מנת שלא לגרום לניכור מצד מדינות ערב שאינן חלק מן הברית.
הברית נחשבת לאחת מן הבריתות הפחות מוצלחות שיצרה המלחמה הקרה. מצרים שהייתה בשנותיה הראשונות של התקופה הנאצריסטית, גינתה את החברות בברית וטענה כי הן מביאות את המעצמותהאימפריאליסטיות אל האזור, וביחד איתן את המלחמה הקרה. חששותיה של מצרים מן הברית היו גורם מרכזי בהתקרבותה אל ברית המועצות בשנים אלו, ובכך למעשה גרמה הברית לנזק רב יותר משהביאה תועלת למטרתה של ארצות הברית.
בברית, אשר נקראה בשם הבלתי רשמי "ברית בגדאד" ובראשי התיבות METO - Middle East Treaty Organization, התחייבו החברות לספק זו לזו הגנה ושיתוף פעולה כלכלי, כמו גם שלא להתערב זו בענייניה הפנימיים של זו.
מדינות ערביות נוספות נמנעו מלהצטרף לברית. מול ברית בגדאד שסימלה בעיניו את הקשר עם המערב, יזם נאצר את הקמתה של ברית נגדית. בתחילה נחתם באוקטובר 1955 הסכם צבאי בין מצרים וסוריה, מצרים חתמה על הסכם דומה גם עם סעודיה. למרות שלא נחתם חוזה ישיר בין סעודיה לסוריה, החוזים שחתמה מצרים יצרו ברית משולשת (מצרים, סוריה וסעודיה), ירדן עמדה תחת לחץ בריטי להצטרף לברית בגדאד, אך לאחר שביקורו של קצין בריטי בכיר עורר גל של שמועות כי ירדן עומדת להצטרף לברית, דבר שגרם למהומות רחוב, הבהיר מלכה הצעיר של ירדן חוסיין כי אין בכוונתו להצטרף לברית, הוא פיטר את המפקד הבריטי של צבאו, גלאב פאשה בחודש מרץ, 1956 וצירף את ירדן באוקטובר לברית הנגדית, אליה הצטרפה גם תימן.
ביולי 1958 הופל המשטר המלוכני בעיראק במהפכת קצינים נוסח המהפכה המצרית. מלך עיראקפייסל השני וראש ממשלתו נורי א-סעיד, שהיה מיוזמי הברית, הוצאו להורג. כת הקצינים החדשה התנערה מן הברית באופן רשמי בחודש מרץ, 1959.
הברית החדשה, שהייתה חסרה עתה את החברה המרכזית בה נקראה עתה CENTO - Central Treaty Organization. חלק ניכר ממשמעותה הצבאית של הברית אבד, והיא התמקדה עתה בשיתוף פעולה כלכלי.
בשנות השישים הפך המזרח התיכון למוקד לשני סכסוכים בעלי משמעות בינלאומית נרחבת. הסכסוך הישראלי ערבי, והסכסוך ההודי - פקיסטני. ארצות הברית, והמדינות החברות ב-CENTO לא היו מעוניינות להתערב בסכסוכים אלו. התמיכה האמריקנית בישראל החלישה ממילא את עמדתה כלפי המדינות החברות ב-CENTO. פקיסטן שמרה על חברותה בברית על מנת לנסות ולקבל סיוע צבאי מארצות הברית במלחמותיה עם הודו בשנים 1965 ו-1971, אך ארצות הברית נמנעה מכך.
באופן רשמי התקיימה הברית עד למהפכה האיסלמית באיראן בשנת 1979. בפועל, גרמה פלישת טורקיה לקפריסין בשנת 1974, וההתנגשות שאירעה שם עם כוחות בריטניה, לחיסולה המעשי של הברית עוד בשנה זו.
