מאז המהפכה האיראנית של 1979, ידעו יחסי החוץ של איראן עליות ומורדות ביחסיה עם שכנותיה, עם שאר מדינות העולם ועם הגופים הבינלאומיים. לאורך תקופת שלטונו של מוחמד רזא שאה פהלווי יחסי החוץ של איראן היו פרו-מערביים, אך עם עלייתו לשלטון של רוחאללה ח'ומייני, חל שינוי במדיניות האיראנית והיא הפכה יותר אנטי-מערבית. מדיניות החוץ של הרפובליקה החדשה כללה את קידום המהפכה האסלאמית בעולם, תוך שילוב פרגמטיזם; פיתוח ונורמליזציה של יחסיה הכלכליים עם מדינות שונות כשהתאפשר הדבר. כיום איראן מקיימת יחסים דיפלומטיים מלאים עם 97 מדינות ברחבי העולם.[1]
מאז הכיבוש האסלאמי (ערבי) של פרס, יחסי איראן-מדינות ערב מעורבים. כשהערבים והאיראנים חולקים יריבות תרבותית, היסטורית, פוליטית וכלכלית, המעורבות בבוז הדדי. לאיראן היסטוריית קונפליקטים ארוכה יותר עם ערביי המזרח-התיכון ולכן יחסיה עם ערביי צפון אפריקה, בדרך כלל קרובים יותר.
בתקופת המהפכה
תחת שלטונו של ח'ומייני מדיניות החוץ הרשמית הייתה קידום המהפכה האסלאמית ברחבי העולם כולו, תוך מחיקת כל אלמנט להשפעה זרה באיראן. בתקופה זו הושעו תוכניות פיתוח גרעין, והוקמו משמרות המהפכה האסלאמית ובהן כוח קודס, שמונו על הפצת המהפכה בעולם.
יחסיה של איראן עם עיראק מעולם לא היו טובים; עם זאת, בשנת 1980 חלה הרעה ביחסים כשעיראק פלשה לאיראן. הסיבה המוצהרת לפלישה הייתה מחלוקת על ריבונות תעלת המים בשט אל-ערב. סיבה נוספת וכנראה משמעותית יותר הייתה התמיכה המחודשת של איראן בלוחמי הגרילה הכורדים בעיראק. בעקבות הפלישה, איראן דרשה את נסיגת הכוחות העיראקיים מאדמת איראן על פי הסכם אלג'יר. בתקופת מלחמת איראן–עיראק הגיעו לאיראן מתנדבים רבים מרחבי העולם כולו ובהם מתנדבים ערבים ומוסלמים. מתנדבים אלו הוכשרו במחנות שנוהלו על ידי משמרות המהפכה. בסיסי האימון העיקריים היו בטהראן, ואחרים באהוואז, אספהאן, קום, שיראז, משהד ובושהר. בתקופה זו יחסיה של איראן מול המדיניות המערביות נחלו משבר זאת לאור החלטתה להשתמש ולעודד גיוס ילדים לשדות הקרב במלחמת איראן–עיראק. ל"ילדי מפתחות גן-העדן", ששולבו בחייל הבסיג', ניתן מפתח פלסטיק בצבע זהב והובטח להם שאם ימותו בקרב כשהידים, מפתח זה ישמשם בכניסה לגן-העדן. ביולי 1988 נפסקה הלחימה, לאחר ששני הצדדים חתמו על החלטה 598 של מועצת הביטחון. ההחלטה יושמה ב-20 באוגוסט 1988, לאחר שארצות הברית וגרמניה החלו לספק לעיראק נשק כימי.
בשנת 1983 הביעה איראן תמיכה פוליטית בשיעים שהפציצו שגרירויות מערביות בכווית. בתקופה זו החלו מדינות בעלות תנועות פונדמנטליסטיות חזקות, כמו מצרים ואלג'יריה, לדגול בחוסר אמון באיראן.
לפי הערכות אמריקאיות מסוף העשור הראשון של המאה ה-21, איראן צפויה הייתה להיות בין המדינות העתידות לעלות עד לשנת 2025 על אירופה בכוחן הצבאי ולהפוך לגורם אזורי הרבה יותר משמעותי.[4] מספר אנשים חזו את הפיכתה של איראן למעצמה, זאת לאור יכולתה להשפיע על אירועים בינלאומיים. אחרים, כמו רוברט בר, טענו כי איראן כבר מעצמת אנרגיה ונמצאת בדרכה להפוך לאימפריה. פלינט לוורט מכנה את איראן ככוח עולה שעשוי להפוך למעצמה גרעינית בשנים הקרובות, אם ארצות הברית לא תמנע זאת ממנה.
הערכות אלו לצד הצלחותיה הדיפלומטיות במזרח התיכון הובילו למספר עימותים דיפלומטיים בינה לבין המערב, שבעשור השני של המאה ה-21 נסבו בעיקר סביב סבבי הסנקציות על איראן, כנגד פעילות הגרעין שלה, שפגעו בכלכלה שלה וכפועל יוצא מזה פגעו במידה מסוימת ביכולתה לממן יחידות צבאיות במדינות שתחת השפעתה. נכון לשנת 2019 איראן עדיין מצליחה להדק את השפעתה על המדינות שבינה לבין הים התיכון, למרות הסנקציות, והמומחים חלוקים בדעותיהם כמה תוכל איראן להמשיך ולהיות דומיננטית במזרח התיכון תחת לחצים כלכליים כבדים, מבלי לאבד באופן דרמטי את יציבות הממשל שלה עצמה באיראן.[5]
איראן מקווה לייצוב באפגניסטן ותומכת במאמצי שיקומה, על-מנת לאפשר לכ-2.5 מיליון פליטים אפגניים שהגיעו לאיראן לשוב למולדתם ולמנוע את זרימת הסמים מאפגניסטן לאיראן. איראן ממשיכה במדיניות שיתוף הפעולה לייצוב מדינות הקווקז ומרכז אסיה, תוך ניצול מיקומה המרכזי, זאת על-מנת לבסס עצמה כמרכז פוליטי וכלכלי אזורי.
פרגמטיות
מלחמת איראן–עיראק הייתה לנקודת תפנית ול"שלב ארגון מחדש" עבור איראן שהכירה בכך שאין לה אלא ברירה בלמתן את גישתה הקיצונית, ולתרץ את מטרותיה במטרה להשיגן. לפי קנת' ר. טימרמן, משטר האייתולות התבונן בסדאם חוסיין בשנות התשעים ולמד ממנו את לקחיו. בין הלקחים שנלמדו היו שאין לקיים התקפות צבאיות חיצוניות, טרם האחזקה בנשק-גרעיני וכי יש לעמוד בתוקף ובגלוי על הזכות לפתח טכנולוגיה גרעינית במסגרת האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, עליה איראן כבר חתומה. שכן התפיסה הרווחת כיום באיראן היא שללא נשק גרעיני המשטר נתון תחת סיכון מתמיד להתערבות חיצונית, כמו ניסיון חיצוני להפיל את המשטר.[6]
מאז תום מלחמת איראן–עיראק, למדיניות החוץ החדשה של איראן הייתה השפעה דרמטית על מעמדה העולמי. שהובילו לשיפור דרמטי ביחסיה עם האיחוד האירופי, עד כדי כך שאיראן הייתה ליצואנית הנפט ושותפת המסחר הגדולה ביותר עם מדינות כמו איטליה, צרפת, וגרמניה. גם סין והודו צמחו לידידותיה הקרובות של איראן; לאור זאת ששלוש המדינות בעלות היסטוריה משותפת, שיטת ממשל די דומה, זיכרון כואב ומשותף מהתקופה הקולוניאלית. בנוסף שלושתן מיושרות במדיניותן במספר נושאי ליבה, ובהם התמודדותן מול אתגרים דומים בכלכלה העולמית, כמו התיעוש. איראן מקיימת קשרים דיפלומטיים ומסחריים סדירים עם רוסיה והרפובליקות סובייטיות לשעבר. כשהן איראן והן רוסיה מאמינים שיש להם אינטרסים לאומיים חשובים בהתפתחותה של מרכז אסיה, במיוחד בענייני משאבי האנרגיה המגיעים מהים הכספי.
כלכלת ההתנגדות
מדיניות תיקון הבידוד
החל משנות האלפיים לאור חשיפת תוכנית הגרעין האיראנית החלו תהליכים בינלאומיים שנועדו לבודד את איראן כלכלית, וכללו סנקציות על איראן בכלל ואמברגו על הנפט האיראני בפרט. בתקופה זו החלה איראן בחיפוש אחר בעלות-ברית חדשות ברחבי העולם; וזאת במיוחד במדינות אמריקה-הלטינית ואפריקה. עם עלייתו לשלטון של מחמוד אחמדינז'אד שונתה מדיניות החוץ של איראן במטרה לשבור את הסטטוס-קוו בזירה הבינלאומית. הדרך למימוש תוכנית זו נמצאה ביצירת וחבירת קואליציות ובריתות עם מדינות העולם השלישי, כאלו שזכו ליחס לא צודק מצד המעצמות העולמיות. בתוך כך התמקדה איראן במדינות אמריקה הלטינית, אפריקה וחלקים אחרים של העולם בהם היחסים עם מדינות אירופה ואיראן לא היו מפותחים עד לאותו השלב. בעזרת גישה זו, האחרונה פעלה באזורים אלו לשם הקלת הסנקציות הכלכליות ועקיפת החרמות הכלכליות.[7]
בשנת 2010 הכריז שר חוץ של איראן דאז, מנושהר מותקי, כי הממשלה תפעיל מדיניות להגברת הקשרים עם מדינות אפריקה. המדיניות החדשה כללה את קידום היחסים בכל התחומים, אך בעיקר בתחומים הכלכליים. זאת גם על-מנת לחזק את הגיבוי והתמיכה שמדינות אלו יכולות לספק לה בזירה הבינלאומית, כבעלי-ברית. כמו בתחום הגרעיני וההתחמקות מהסנקציות הגרעיניות.[7] בין השנים 1990–2000 חתמה וונצואלה על הסכם לסיוע צבאי וגרעיני עם איראן, ובשנת 2010 שתי המדינות חתמו על הסכם לשיתוף פעולה גרעיני.[8]
לאמריקה הלטינית היה מקום מיוחד במדיניות החוץ האיראנית וזאת מפני שמדינות אמריקה-הלטינית עמדו בפני עצמן ויכלו לאחוז בהגה הכוח. ובנוסף ביקשו גם הן להתחבר למדינות עולם נוספות המחזיקות באותה מדיניות והשקפת עולם ביחס לארצות הברית. המטרות העיקריות של איראן באמריקה הלטינית היו:[7]
הענקת סיוע בקיום מהפכות אנטי-אמריקאיות, לשם יצירת קואליציה מאוחדת נגד המדיניות האמריקאית.
סיוע מדיני: אמריקה-הלטינית יכולה לשמש לאיראן ככלי-מדיני למיתון הלחצים והסנקציות של מדינות המערב. אמריקה-הלטינית יכולה לספק לאיראן תמיכה מדינית, ובפרט במדיניות הגרעין. בחלק זה ונצואלה שיחקה תפקיד מיוחד וכפול. כחלק ממעמדה הגבוה בקרב מדינות אמריקה-הלטינית; סייעה לחבר בין איראן ליתר מדינות אמריקה-הלטינית במסגרת הברית הבוליברית. בנוסף ונצואלה, כאחת מספקיות הנפט הגדולות בעולם, יכלה לסייע לאיראן בקביעת מדיניות הנפט העולמית במסגרת אופ"ק.
מניעים כלכליים: קיום קשרים כלכליים עם אמריקה הלטינית יכול להוריד במעט את לחץ הסנקציות הכלכליות החלים על איראן.
שימוש בנפט ככלי פוליטי
איראן וונצואלה פועלות יחדיו במסגרת אופ"ק נגד ההגמוניה האמריקאית, כמו לשם החלשת ההשפעות השליליות הנובעות מבידודן בזירה הבינלאומית. מטרותיהן העיקריות של השניים היא לשמור על מדיניות חוץ עצמאית וכן למקסם את הכנסות הנפט וזאת על-מנת לייצב את הכלכלה, דבר שהיה אפשרי רק במסגרת שותפות ושיתוף-פעולה בין כל חברי אופ"ק.[9] דרך אופ"ק איראן וונצואלה משתמשות בנפט ככלי-פוליטי שמאפיין את שניהם כמהפכנים. שכן דרך קידום שער נפט גבוה האחרונים נאבקים יחדיו, לתפיסתם, נגד האימפריאליזם והקפיטליזם וכן מאמצים רטוריקות עצמאיות מהמעצמות הגדולות ובעיקר מארצות הברית. האנטגוניזם ההדדי לארצות הברית מאחד בין מדינות אמריקה הלטיניות לאיראן וזאת כחלק מהמאבק נגד האויב המשותף, ארצות הברית.[10]
בנוסף השניים, איראן וונצואלה פועלים יחדיו להחלשת הדולר האמריקאי. תוך שימוש בנפט ככלי פוליטי, מיגרו השניים את הסחר וייצוא הנפט במדינותיהם באמצעות הדולר האמריקאי ועודדו את בעלי בריתם למסחר לפעול בצורה דומה, זאת בתמורה למחירי נפט נוחים. הסחר כיום מתנהל בעיקר באמצעות האירו, אך גם היואן הסיני והריאל איראני. באמריקה הלטינית נעשה גם ניסיון להשתמש במטבע הניסויי של הברית הבוליברית ה-SUCRE(אנ').[11]
בחריין - בשנת 1981 תמכה איראן בניסיון החבלה בממשלה בבחריין.
לבנון - בסביבות יוני 1982, איראן שיגרה יותר מ-1000 מאנשי משמרות המהפכה לבקעת לבנון. שם הם הקימו ארגונים רבים בפיקוח אנשי דת איראניים ובפרט בתי ספר, בהם הופצו דוקטרינות אסלאמית. עם כניסתה של ישראל ללבנון, איראן הייתה לגורם משמעותי בתמיכה בהקמתה של החזבאללה, ארגון שירותים חברתיים המסור לדרכיו של ח'ומייני ושלטון חכם הדת. לאור דריסת הרגל המוקדמת שגובשה איראן סייעה בארגון חזבאללה, אחת מההצלחות הגדולות ביותר שלה (ראו גם: מלחמת לבנון הראשונה ומלחמת לבנון השנייה).
ישראל - איראן מממנת, מאמנת, מכוונת ומפעילה ארגוני טרור אנטי-ישראלים כמו החמאס, הג'יהאד האסלאמי, החזבאללה ועוד.[14][15]
מרוקו - בשנת 2009 מרוקו ניתקה את קשריה הדיפלומטים עם איראן בטיעון כי איראן מנסה להפיץ את האסלאם השיעי בתחומיה, דבר המהווה התערבות בענייני הפנים של מרוקו הסונית.
עיראק - איראן תומכת מבחינת ההכשרה ומימון במליציות שיעיות בעיראק, דבר שאפשר להן לתפוס שליטה בחלקים נרחבים מהארץ (ראו גם: מלחמת עיראק).
סוריה - דווח שאיראן העניקה סיוע בתחומי הכשרה, מימון, טכנולוגיות מעקב ותחמושת לבשאר אל-אסד העלווי (קבוצת דת שיעית). בנוסף לסיוע בדיכוי ההפגנות נגד הממשלה, שהחלו לפרוץ בשנת 2011. כמו כן סיפקו האיראנים צלפי משמרות מהפכה שלקחו חלק אקטיבי בלחימות (ראו: מלחמת האזרחים בסוריה).
תימן - בעשור השני של המאה ה-21, איראן הפכה לתומכת משמעותית מבחינת אימונים, מימון והכוונה במליציות שיעיות בתימן המנסות לתפוס את ההנהגה ולחזק את השיעה בתימן (ראו: מבצע סופה נחרצת).
אזור משולש הגבולות שבין ארגנטינה, ברזיל ופרגוואי- בשנים האחרונות, עיקר פועלו של חזבאללה באמריקה הלטינית התמקד סביב גיוס כספים בקרב אוהדיו באזור וזאת במיוחד באזור משולש הגבולות הכולל ערים בעלי אוכלוסיות מוסלמיות גדולות. אזור משולש הגבולות משמש זה זמן רב להברחות נשק, סחורות מוברחות, סחר בסמים, זיוף מסמכים, הונאות מטבע, ייצור והלבנת הון והתנעת סחורות גנובות.[13] האזור משמש מקור הכנסה עיקרי לארגון ומהווה חלק מרכזי במימונו.
טרור עולמי - איראן תומכת נלהבת בטרור העולמי נגד המערב ושותפיו. לפי זאקרי חמיד-רזא, עריק משירותי משרד המודיעין והביטחון הלאומי של איראן: בפגישה שהתקיימה בדלתיים סגורות מספר שבועות לפני אירועי פיגועי 11 בספטמבר ביקר בנו הבכור של אוסאמה בן לאדן, סעד בן-לאדן, באיראן. שם נפגש עם ח'אמנאי ועם מספר גורמים איראנים בכירים נוספים ופרס בפניהם את תוכנית התקיפה של מרכז הסחר העולמי על ארצות הברית, וכן קיבל את סיועם.[16]
^Kenneth R. Timmerman, Countdown to Crisis: The Coming Nuclear Showdown with Iran (New York: Tree Rivers Press, 2005)
^ 123Iran in Latin America and the United States Reaction. 2012. IPSC-International Centre for Peace Studies 6(47). (בפרסית).
^J.D. Gordon, R. Evan Ellis, Ilan Berman, Joseph Humire, Fernando Menendez. 2013. Defense Dossier Issue 9. Washington: American Foreign Policy Council.
^Trinkunas, Harold A.. 2005. Defining Venezuela’s “Bolivarian Revolution". MILITARY REVIEW. Pp. 39- 44.
^Arnson, Cynthia, Esfandiari, Haleh and Stubits, Adam. 2008. Iran in Latin America Threat or ‘Axis of Annoyance’?, Washington: Woodrow Wilson International Center for Scholars.
^Nakhleh, Emile. A Necessary Engagement: Reinventing America's Relations with the Muslim World: Reinventing America's Relations with the Muslim World. Princeton University Press, 2008. p. 28.
^ 12Mark P. Sullivan & June S. Beittel, Latin America: Terrorism Issues, (Congressional Research Service, 2013)
^רונן ברגמן, and שחר אלתרמן. נקודת האל־ חזור: המודיעין הישראלי מול איראן וחזבאללה. כנרת, 2007.
^Anthony H. Cordesman and Ahmed S. Hashim. Iran: Dilemmas Of Dual Containment (Oxford: Wesview Press, 1997)
^Kenneth R. Timmerman, Countdown to Crisis: The Coming Nuclear Showdown with Iran (New York: Tree Rivers Press, 2005)
.jpg)
