נזקי מלחמת האזרחים התבטאו באובדן חייהם של כמיליון נפשות וכ-5 מיליון תושבים נעקרו מבתיהם. בנוסף, ההפסד הכלכלי של מוזמביק כתוצאה מהלחימות הארוכות היה 15–20 מיליון דולר[2].
ב-1992 הסתיימה המלחמה לאחר חתימת הסכם שלום בתיווך האו"ם בין ממשלת מוזמביק למורדים. הסכם שלום זה הביא לרגיעה והחזיק מעמד כ-20 שנה, עד 2013[3].
רקע
נשיאה הראשון של תנועת פרלימו-אדוארדו מונדלאנה
מוזמביק קיבלה עצמאות ב-25 ביוני 1975 מפורטוגל. בעקבות זאת, מרבית המתיישבים הפורטוגלים עזבו את מוזמביק, מה שהביא להתמוטטות הכלכלה במוזמביק[1]. תנועת ההתנגדות פרלימו תפסה את השלטון והקימה את הרפובליקה העממית של מוזמביק (אנ'), וסמורה מקל היה לנשיא המדינה[4]. אנשי פרלימו הקימו במוזמביק משטר מרקסיסטי שפעל תחת השפעה סובייטית. מתנגדי השלטון נשלחו ל"מחנות חינוך מחדש" (re-education camps). מאוחר יותר הוקמו ועדות דינמיזציה (Dynamising Committees) שניתנה להן סמכות באזורים הכפריים לפקח על ענייני החינוך. כמו כן, הוקם השירות הארצי לביטחון הציבור (SNASP), משטרה חשאית בעלת סמכות לעצור חשודים בפעילות נגד המשטר. בנוסף, חלה עלייה בהתנכלות השלטון לקבוצות דתיות, ובניהן הכנסייה הקתולית שנתפסה כמשתפת פעולה עם המשטר הקולוניאלי הפורטוגלי[1].
בניגוד לרטוריקה הלאומנית של פרלימו, קבוצות אוכלוסייה מסוימות קיבלו יחס מועדף לעומת קבוצות אוכלוסייה שהתגוררו בכפרים. אפליה זו נבעה בעיקר מנכונות הממשלה להשקיע באזורים עירוניים ובאחוזות שננטשו על ידי הפורטוגלים, בעוד שהייצור הכפרי סבל מנסיגה כלכלית כתוצאה מחוסר השקעה כספית והזנחה. אפליה זו בשילוב שליטה ממשלתית מוגברת היוותה גורם מרכזי ליחס עוין של האוכלוסייה הכפרית כלפי הממשלה.
תנועת פרלימו העניקה מקלט במוזמביק לתנועות שחורות שנאבקו לעצמאות וביטול מדיניות האפרטהייד ברודזיה, דרום אפריקה ונמיביה. החל מ-1976 ועד 1977, במהלך מלחמת הסבך הרודזי, צבא רודזיה ערך פשיטות במוזמביק במטרה לתקוף בסיסים של זנאלה (אנ') וזאנו (אנ'). כתוצאה מכך, במרץ 1976, תוך היענות לסנקציות של האו"ם, סגרה מוזמביק את הגבול עם רודזיה. מוזמביק הובילה מדיניות של התנגדות למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, דבר שפגע קשות בכלכלתה שהייתה תלויה בעבודת פועלים ממוזמביק בדרום אפריקה.
בתגובה להתבססות התנועות השחורות במוזמביק, פעלו כוחות הביטחון של רודזיה להקים כוח לוחם מקביל, שיאבק בתנועות אלו במוזמביק עצמה, ואף יאבק במפלגת פרלימו השלטת. במיוחד מיוחס הרעיון להקים את תנועת ההתנגדות לראש שירות הביטחון של רודזיה, קן פלאוור (אנ'). כבר באפריל 1974, מיד לאחר מהפכת הציפורנים הפורטוגזית, כשעצמאותה העתידית של מוזמביק נראתה באופק, החל פלאוור לגייס כוחות ממוזמביק לתנועת ההתנגדות לפרלימו. התנועה שנקראה Mozambican National resistance (MNR) הפעילה החל מ-5 ביולי 1976 שידורי רדיו מתוך רודזיה, שהתחזו להיות משודרים מתוך מוזמביק[5].
מהלך המלחמה
עד תחילת 1979 הייתה תנועת ההתנגדות, שנודעה כרנמו[4], קטנה מאוד וכללה פחות מאלף לוחמים[6]. עיקר הלחימה במוזמביק היה נגד כוחות של רודזיה שחצו את הגבול כדי לפגוע בבסיסים של תנועת ההתנגדות השחורה נגד השלטון הלבן ברודזיה. הפעילות של רנמו הייתה בתקופה זאת עצמאית, תוך סיוע לוגיסטי משמעותי מרודזיה והדרכה של שירותי הביון של רודזיה. מינואר 1979, לאור המצב הקשה של השלטון הלבן ברודזיה, דחפו אנשי שירותי הביטחון של רודזיה לפעילויות משמעותיות יותר במוזמביק ושלחו אנשי יחידות מיוחדות ללוות את לוחמי רנמו[6].
שלב ראשון: 1975–1984
על אף סגירת הגבולות, ובעזרת סיוע מתנועת רנמו, התקיימו פשיטות תכופות של חיילי רודזיה על בסיסי זאנו במוזמביק. הנשיא סמורה מקל טען כי בין מרץ 1976 לאפריל 1977 התרחשו כ-143 תקיפות של חיילי רודזיה בשטחי מוזמביק, ונרצחו כ-875 פליטים רודזיים[4].
ב-1980, לאחר ניצחון תנועות הגרילה של זנאלה וזאנו במלחמת השחרור לרודזיה, ניהול תנועת רנמו שהיה עד כה בידי הרודזיים, עבר לידי אגף המודיעין הצבאי של דרום אפריקה (MID). דרום אפריקה השתמשה בתנועת רנמו במטרה להניא את ממשלת מוזמביק מתמיכתה באופוזיציה למשטר האפרטהייד, ולחסום את הגישה של זימבבואה לקיום מסחר ימי בגבולות מוזמביק. כוחה של רנמו גדל בתקופה זו במהירות ועמד על כ-8000 לוחמים[1].
הממשלה החדשה בזימבבואה בראשותו של רוברט מוגאבה, חתמה על הסכם ביטחוני עם מוזמביק. מטרת ההסכם הייתה להגן על נתיבי הסחר הימי של זימבבואה, ולסייע למוזמביק במלחמותיה מול רנמו. לאחר חתימת ההסכם, מוזמביק נערכה להסלמה, שכן קיומו של הסכם זה ופתיחה מחודשת של גבולות מוזמביק עם זימבבואה, גרמו ליצירת מתחים שהגיעו בעיקר מדרום אפריקה ומרנמו. ב-1981 כוחות רנמו החלו להסתנן מדרום אפריקה לתוך מוזמביק, כך שעד 1983 כוחות הגרילה של רנמו הפכו לפעילים בכ-9 מתוך 10 מחוזות במוזמביק, למעט מחוז קאבו דאגלו. באותה שנה, ממשלת דרום אפריקה דחקה ברנמו לתקוף דרכים המובילות לביירה (אנ'), ששימשה את מלאווי, זמביה וזימבבואה כמקום מפגש לצורך דיונים. במקביל, כוחות רנמו תקפו את סכר קבורה-באסה שסיפק 10% מהחשמל בדרום אפריקה, מה שהוכיח כי דרום אפריקה לא שלטה ישירות ברנמו, אלא רק סיפקה תמיכה[4].
ב-1982, רנמו קיבלה סיוע צבאי מדרום אפריקה והרחיבה את היקף פעולותיה בעיקר באזורי כבישים ורכבות במוזמביק. דרכים אלו שימשו את מדינות קו החזית בתחומים שונים (פוליטיים וכלכליים). עקב פעולות רנמו, כלכלת מוזמביק נפגעה בשל חוסר היכולת לקיים מסחר סדיר בין המדינות השכנות והובילה להיווצרות בצורת, רעב, עוני ולעקירת מספר גדול של תושבי מוזמביק מבתיהם. במאי 1982, ממשלת מוזמביק, בשיתוף ממשלת זימבבואה, החלה לקדם מבצע גדול שמטרתו להפוך את ביירה לחסינה מפני התקפות רנמו. ממשלת מוזמביק עודדה חימוש של אזרחי ביירה, בעוד שממשלת זימבבואה שלחה כ-1000 חיילים להגן על הדרכים המובילות לביירה. באותה שנה, רנמו החלה בחטיפת עובדים זרים והפחדתם במטרה לגרום להם לעזוב את הארץ. טקטיקה זו נבעה כחלק מרצונה של רנמו לגרום להתמוטטות כלכלית של מוזמביק, ואכן כתוצאה מכך עובדים זרים רבים היגרו לזימבבואה.
ב-1983, פרלימו הוציאה לפועל את "מבצע הייצור" (Operation Production) והעבירה בכפייה עשרות אלפי מובטלים עירוניים לאזורים כפריים. באותה שנה, מוזמביק סירבה להיות חברה בקומקון - גוף שיתוף הפעולה הכלכלי של הגוש הסובייטי. כתוצאה מכך, ברית המועצות סירבה לספק סיוע צבאי וכלכלי למוזמביק, וזה גרם להחרפת העוני והרעב בדרום מוזמביק[7]. עם האיום להתדרדרות מצב העוני במוזמביק, תחת לחץ של ארצות הברית, התחיל משא ומתן לשלום בין מוזמביק ודרום אפריקה וב-16 במרץ נחתם "הסכם נקומאטי"[1].
שלב השני: 1984–1990
הסכם נקומאטי
הסכם נקומאטי (אנ') נחתם ב-16 במרץ 1984, בין ממשלת הרפובליקה העממית של מוזמביק לבין ממשלת הרפובליקה של דרום אפריקה. הסכם זה כלל את עקרונות הריבונות, אי ההתערבות ואי תוקפנות בענייני הפנים של מוזמביק. מטרת ההסכם הייתה לגרום לדרום אפריקה להפסיק את תמיכתה ברנמו, תמורת השבתת הפעולות הצבאיות של מוזמביק בשטחי דרום אפריקה. כתוצאה מחתימת ההסכם התקפותיה של רנמו נגד ממשלת מוזמביק החריפו. לאחר חתימת ההסכם היו מאמצים רבים בדרום אפריקה ליישב את הסכסוך בין פרלימו ורנמו, אך ללא הצלחה. באוקטובר 1984 פרסמו בדרום אפריקה שהושג הסכם נוסף שידאג למימוש הפסקת האש, אך ברנאמו לא קיבלו את הפסקת האש[8].
מאמצים אלו פסקו לאחר לחצים מהצבא הדרום אפריקאי וקבוצות מתנגדים. בעוד שפרלימו עמדה בתנאי ההסכם, דרום אפריקה הפרה את ההסכם ב-1985 בכך שסיפקה תמיכה וסיוע לרנמו[9].
התחדשות הלחימה
התקפות רנמו החריפו לאחר חתימת הסכם נקומאטי. נספרו כ-165 תקיפות בממוצע בחודש. התקפות אלו התרחשו בעיקר באזור מפוטו, עיר הבירה של מוזמביק, מלאווי ובמחוזות נמפולה וטטה. טקטיקת הלחימה של רנמו שונתה והתעצמה, תוך התמקדות בפגיעה פיזית והטלת מומים באזרחים על מנת לעורר תחושת פחד בקרב האזרחים. טקטיקות אלו נועדו לשבש את המרקם החברתי ולערער את הלגיטימציה של הממשלה הנוכחית, מאחר שהממשלה לא יכלה להגן על אזורים נרחבים במדינה. כמו כן, רנמו פגעה במערכות חשובות של מוזמביק על ידי התקפות באמצעי התחבורה, בתי חולים, בתי ספר וכל תשתית שייצגה תמיכה סוציאלית מצד הממשלה.
בפברואר 1985 רנמו טענה כי ביצעה כ-87 פעולות צבאיות, וגרמה ליותר מ-500 נפגעים. בנוסף, יזמה פעולות של פשיטה על כפרים, והכריחה כפריים לשמש כסבלים או חיילים. כמו כן, התנועה ביצעה תקיפות בבסיסים במפוטו, בגאזה וניתקה את מסילות הרכבת המקשרות בין מוזמביק ודרום אפריקה. כתוצאה מתקיפות רבות מצד רנמו, הנשיא מאשל הודיע בחגיגות ה-10 לעצמאותה של מוזמביק, כי מוזמביק תישאר במצב של מלחמה. במאי 1985 החלו שמועות שדרום אפריקה תספק סיוע למוזמביק. באוגוסט, כוחות מאוחדים של פרלימו וחיילי זימבבואה לכדו את מפקדי רנמו כאשר הם פשטו על קאזה בננה (Casa Banana). בפשיטה התגלו מסמכים שחשפו את תמיכתה של דרום אפריקה ברנמו עוד מאז הסכם. חשיפה זו גרמה למבוכת ממשלת דרום אפריקה, שטענה כי הפרה את ההסכם רק בצורה טכנית. בסוף השנה, מוזמביק זכתה לתמיכה וסיוע ממדינות המערב וביניהן ארצות הברית ובריטניה. בנוסף, בריטניה הציעה אימונים צבאיים לכוחות פרלימו, ועוד 5000 חיילים מזימבבואה הצטרפו לכוחות הפרלימו[4].
1986 - השנה הקשה ביותר במלחמת האזרחים
שנת 1986 הייתה אחת השנים הקשות של מלחמת האזרחים. אחד המשברים הקשים שפקדו את ממשלת מוזמביק בתחום הכלכלי, נבע ממזימות של רנמו שביצעו הרס של מסילות הברזל וגרמו לפגיעה בהכנסות מוזמביק ממסחר. בעקבות זאת, ניתוח מצבה הכלכלי של הממשלה הראה כי המלחמה מול רנמו תופסת נפח של כ-42% מהכנסותיה. הפסד כלכלי נוסף של כ-90 מיליון דולר בשנה נבע מהחלטת ממשלת דרום אפריקה שלא להעסיק יותר עובדים ממוזמביק או לחדש חוזים חדשים. הנשיא מאשל ביקש מנשיא מלאוויהייסטינגס באנדה להסגיר את המורדים שבארצו לממשלת מוזמביק, אך בניגוד לכך, הנשיא באנדה פעל בעקבות לחצים ממדינות קו החזית וגירש את כוחות רנמו מארצו. בעקבות זאת, כוחות רנמו התאגדו באזור צפון מוזמביק וגרמו לאלימות ולהרס רב באזור הגבול[1].
ב-19 באוקטובר מאשל נהרג כשמטוסו התרסק בדרכו חזרה לאחר שנפגש עם הנשיאים קנת קאונדה ורוברט מוגאבה. סיבת ההתרסקות מעולם לא הוסברה אך דרום אפריקה הואשמה. לאחר ששרידי המטוס נמצאו בגבולות דרום אפריקה, התגלו מסמכים המראים כי זמביה ומוזמביק תכננו להפיל את הייסטינגס באנדה. ז'ואקים שיסאנו, שר החוץ של מאשל, הגביר את הלחץ על ראש ממשלת מלאווי לסיום תמיכתו ברנמו על ידי חסימת המעברים של רנמו דרך מוזמביק. כתוצאה מכך, הופסק הסיוע של מלאווי לרנמו, והוצבו 300 חיילים לעזור בשמירה על הרכבת של נקאלה. למרות הפסקת תמיכתה של מלאווי ברנמו, רנמו לא נחלשה וקיבלה תמיכה וסיוע מאזורים שונים שעודדו את תנועות המתנגדים.
המשך המלחמה
ב-1987 מיד לאחר גירושם, רנמו פתחה במתקפה גדולה לאורך זמבזי, מתקפה זו איימה להפריד את המדינה לשתיים, ולאפשר לרנמו להקים ממשלה בצפון. עם זאת, בתמיכת הכוחות הזימבבואים והטנזניים, צבא מוזמביק פתח במתקפה נגדית אשר היוותה את אחת מנקודות המפנה החשובות בסכסוך. כתוצאה מכך, רנמו נדחקה אל המגננה, ואלפי פליטים נאלצו לעבור למלאווי, זמביה וזימבבואה. ביולי 1987, תקפה רנמו את העיר הדרומית הומואין (אנ') ונהרגו 424 אנשים וביניהם 44 ילדים. מתקפה זו נחשבה כאחת מהמתקפות הנוראיות במלחמת האזרחים. בנוסף, תקפה בצפון מפוטו, כתוצאה מכך נהרגו 270 אנשים. אסטרטגיית הפעולה של רנמו הייתה לבודד את מפוטו וכתוצאה מכך תקפה התנועה את הדרך היחידה המקשרת בין מפוטו למחוז גאזה. עם זאת, מחלוקות פנימיות של רנמו החלישו את המתקפה. אחד המנהיגים בתנועה, פאולו אוליביירה, דגל בשלום, בעוד אפונסו דלאקמה, המנהיג העיקרי של רנמו, התעקש להמשיך במלחמה.
בדצמבר 1987, בעקבות חקיקת חוק חנינה על ידי שיזאנו, נכנעו כ-200 מחברי רנמו ובניהם אוליביירה אשר לאחר מכן שיתף פעולה עם הממשלה. ב-1987 מוזמביק נחשבה לאחת המדינות העניות ביותר, כאשר כ-4 מיליון תושבים התמודדו עם עוני ורעב כתוצאה מהמלחמה. עקב זאת, האו"ם גייס כ-330 מיליון דולר לסיוע למוזמביק, ובריטניה סיפקה תרומה של כ-25 מיליון דולר. לאחר תרומות אלו מוזמביק ראתה את המערב כמשאב כלכלי חיוני וכמושיע. פעילות רנמו הגיעה לשיאה בשנת 1988 עם התקפות חוזרות ונשנות על כפרים, קווי תקשורת וקווי תחבורה, ועם מטרה לחבל בקו הרכבת של צ'יקואלקואלה (אנ') המקשר בין זימבבואה למפוטו. לרנמו היו כ-20,000 לוחמים, וברוב התקיפות השתמשו במעט לוחמים שהיו חמושים רק במצ'טות, שפעלו בכוונה להרוג ולשדוד. מנגד, צבא פרלימו נחלש, ורק היחידות הטובות יותר היו מסוגלות לעמוד בפני רנמו. עקב זאת, הממשלה הייתה תלויה יותר בכוחות מזימבבואה וטנזניה, כדי להילחם ברנמו.
הסיוע המערבי למוזמביק גדל עד 1988, בעוד שממשלתו של שיזאנו ניסתה להפעיל מחדש את ועדת הביטחון המשותפת עם דרום אפריקה (שהוקמה במסגרת הסכם נקומאטי). באותה שנה, סגן שר החוץ האמריקני, רוי סטייסי, תיאר את רנמו כ"תנועת טרור אכזרית נגד אזרחים מוזמביקיים חפים מפשע המבצעת התעללות פיזית ורצח". ב-1988 החלו הדיבורים במטרה להפסקת הלחימה ולהשגת השלום[4].
משא ומתן לסיום מלחמת האזרחים
פריצת דרך אפשרית לקיום משא ומתן התרחשה לאחר שז'ואקים שיסאנו מונה לנשיא מוזמביק ב-1986. ב-1988 שיזאנו ביצע סקירה מחודשת בממשלת פרלימו בנושאים כלכליים וזכויות האזרחים. פעולתו גרמה לביצוע רפורמות, קידום הפיוס עם הכנסייה הקתולית ונסיגה מהמרקסיזם. בספטמבר 1988 נפגש הנשיא שיזאנו עם נשיא דרום אפריקהפיטר וילם בותה במחוז טטה. דיונם הסתכם בהתחייבות שמירה וציות להסכם נקומאטי. בנוסף, שיזאנו נתן אישור לתוכנית שקודמה על ידי מנהיגי הכנסיות, להיפגש עם נציגים מרנמו כדי לשים קץ למלחמה. ב-1989 מנהיגי הכנסיות חזרו מהדיונים בקניה עם הצהרה כי גם תנועת רנמו התעייפה מהמלחמה ופתוחה לקיום משא ומתן[10].
על אף פגישתו של נשיא דרום אפריקה עם שיזאנו, דרום אפריקה המשיכה לתמוך ברנמו. באפריל 1989, רנמו ביצעה מחווה פייסנית כאשר הסכימה לקיום הפסקת אש זמנית על מנת לאפשר אספקת מזון לאנשים רעבים. ביוני 1989, קידם הנשיא שיזאנו תוכנית שלום, במסגרת התוכנית צוין כי רנמו תתנער מאלימות ותסכים לשלטון חוקתי[4].
בקונגרס החמישי של פרלימו ביולי 1989, הוחלט באופן רשמי כי פרלימו תנטוש את אידאולוגיית המרקסיזם-לניניזם, וכן גם הוסכם על המשך קיום משא ומתן עם רנמו. פרלימו ורנמו השתמשו בכנסייה כמתווכת, והציבו בכל דיאלוג תנאים חדשים למשא ומתן. מחד, הצבת התנאים הדגישה את רצונם של שני הצדדים לסיום המלחמה, ומאידך, הסוף למלחמה היה נראה רחוק עקב חוסר ההסכמה של שני הצדדים. בסוף שנת 1989 התקיימה פגישה בין הנשיאים דניאל אראפ מקניה והנשיא רוברט מוגאבה מזימבבואה, במטרה לקדם את מהלך השלום ולדחוק הן ברנמו והן בממשלת מוזמביק לנטוש את התנאים המוקדמים אשר הציבו זו לזו.
בתחילת 1990, כאשר מוזמביק התמודדה עם תסיסה תעשייתית וקשיים כלכליים, הכריז הנשיא שיזאנו על שינויים חוקתיים משמעותיים אשר השפיעו על יישור הקו בין מוזמביק למדינות הדמוקרטיות המערביות. תוצאה מיידית של מהלך זה הייתה הכרזה אמריקנית בסוף ינואר, כי מוזמביק אינה מדינה קומוניסטית יותר. ביולי 1990, התקיימו שיחות שלום ישירות בין רנמו לפרלימו ברומא, ביוזמת קהילת סנט אגידיו. לאחר חמישה סבבי שיחות, הושגה הפסקת אש חלקית בחודש דצמבר, אך זו הופרה במהלך החודש.
ניסיונות לקיום המשא ומתן התקיימו גם בשנים 1991–1992. הקושי בהשגת הסכם השלום נבע מהיעדר יכולת השילוב בשמירה על ריבונותה של הממשלה והכרת רנמו כמפלגה פוליטית השווה במעמדה לפרלימו. המשך הלחימה, העוני והרעב הכבד בכפרים אילצו השגת הפסקת אש בדחיפות. הבצורת והמצב הקשה הקשו על רנמו להתגורר בקרב האוכלוסייה המקומית. בעוד שהמורדים נדחקו לפינה, זימבבואה ושכונותיה של מוזמביק הגבירו את הלחץ להגיע להסדר בין פרלימו ורנמו.
ב-4 באוקטובר 1992, נחתם הסכם שלום כללי ברומא בין נשיא פרלימו ז'ואקים שיזאנו לבין מנהיג רנמו אפונסו דלאקאמה. ממשלת איטליה שימשה כמתווכת העיקרית בהסכם זה, ונתנה לרנמו תמריצים כספיים כדי להבטיח את עמידתה בו. בנוסף ארצות הברית, בריטניה, צרפת, פורטוגל והאו"ם סיפקו תמיכה פוליטית וטכנית על מנת לתת גיבוי בינלאומי רחב להסכם[1].
לאחר הסכם השלום ברומא
בשנתיים שלאחר חתימת ההסכם ברומא, פעלו גורמים בינלאומיים לשיפור רווחת תושבי מוזמביק במגוון דרכים. במאי 1993, האו"ם שלח 4,721 חיילים מחמש מדינות, אליהם הצטרפו האומות המאוחדות במוזמביק (אנ') ויחידות לא חמושות נוספות. ב-14 ביוני החלה החזרתם של 1.3 מיליון פליטים. באותו החודש תורמים בינלאומיים התחייבו לתרום כ-520 מיליון דולר לתוכניות הומניטאריות. באוגוסט הסכימה הוועדה המשותפת להקמת הכוחות המזוינים של צבא מוזמביק (CCFADM) על תוכנית ליצירת צבא מוזמביק (FADM), שאליו נבחרו 50 קצינים ו-540 חיילים לקורס הכשרה בן 16 שבועות.
בפברואר 1994 הקימו ועדה משטרתית באו"ם אשר תפקח על הבחירות הקרובות לממשלת מוזמביק. הבחירות התקיימו באוקטובר 1994. דלקמה האשים את פרלימו בהונאת בחירות, וטען כי רנמו לא תשתתף בבחירות. אם כי ב-28 באוקטובר הוא שינה את עמדתו וקרא לתומכיו להצביע. תוצאות הבחירות לנשיאות נתנו לשיזאנו 53.3 אחוזים מהקולות ולדלקמה 33.7 אחוזים ואילו עבור בית המחוקקים, פרלימו השיגה 44.3 אחוז מהקולות ורנמו 37.7 אחוז. דלקמה הסכים כי תנועת רנמו תקבל את התוצאות הללו ותשתף פעולה עם הממשלה. היחסים בין הממשלה השולטת פרלימו ובין רנמו היו רגישים. שיזאנו טען כי דלקמה לא יכול להיות מנהיג רשמי של האופוזיציה היות שאינו חבר בבית המחוקקים, אך למרות זאת דקלמה קיבל הטבות רשמיות מאז שהגיע למקום השני בבחירות לנשיאות.
במרץ 1995, ארגון מועדון פריז הבטיח לממשלת מוזמביק 780 מיליון דולר למטרות סיוע. באותה השנה הממשלה החלה בתוכנית להפסקת העוני. ב-1995 האיחוד האירופי העניק חבילת סיוע בשווי של 65 מיליון דולר לשיקום באזורים קבורה-בסה וביירה. במאי 1995, מרבית הפליטים חזרו לבתיהם. באותה שנה מוזמביק התקבלה כחברה בחבר העמים. בשנת 1996 מוזמביק המשיכה להתאושש כלכלית וחברתית. המדינה נהנתה מהרצון הטוב של מדינות העולם בתקופה זו, ובייחוד מהקשר עם דרום אפריקה שהייתה מוכנה לספק סיוע להתאוששות.
עלויות ונפגעים – נתונים סטטיסטיים
בשנת 1988, תקיפות רנמו אילצו 870 אלף תושבים להימלט מהמדינה, כמיליון נוספים עזבו את בתיהם ונדדו בתוך גבולות המדינה. בנוסף, עולה מהנתונים כי 2.5 מיליון תושבים חוו רעב, כמיליון אזרחים נהרגו (כולל מרעב) ועוד רבים נפצעו בלחימה.
בסוף שנות ה-80, הרעב איים על 4.5 מיליון אזרחים ברחבי המדינה. ב-1988 דיווחה תוכנית המזון העולמית (WFP) על 420,000 פליטים במלאווי, 350,000 פליטים בדרום אפריקה, 22,500 בסווזילנד, 30,000 בזמביה, 64,500 בזימבבואה ו-15,000 בטנזניה, סך הכל כ-902,000 פליטים. בתחילת 1992, מוזמביק דורגה על ידי הבנק העולמי כבעלת רמת החיים הנמוכה ביותר בעולם[11].
2013 ועד היום
ב-2013, לאחר יותר מעשרים שנות שלום, התחדשה ההתקוממות של רנמו והיא נמשכת עד היום (נכון לשנת 2018) בעיקר באזורים המרכזיים והצפוניים של המדינה. בתור מפלגת האופוזיציה רנמו מהווה מנגנון ביקורת משמעותי על צורת השלטון של פרלימו, והיא שמה לעצמה למטרה לקבל מקום גדול יותר בקבלת החלטות מדיניות.
ב-5 בספטמבר 2014 חתמו הנשיא לשעבר ארמנדו גובואזה ומנהיגו של רנמו אפונסו דלאקמה על הסכם הפסקת הלחימה אשר איפשר לשני הצדדים להתרכז בבחירות לשלטון שהתקיימו באוקטובר 2014. עם זאת, בעקבות הבחירות התעורר משבר פוליטי חדש. רנמו לא הכירה בתוקפן של תוצאות הבחירות מאחר שטענה כי זכתה ברוב קולות במחוזות סופלה, זמבזיה, טטה, ניאסה, נמפולה ומניקה[12].
מורשת והנצחה
מלחמת האזרחים ארוכת השנים במוזמביק שיבשה את הפעילות הכלכלית באזורים הכפריים וגרמה להרס רב. בתחילת התקופה שלאחר המלחמה חזרו עקורים רבים לאזורים כפריים במטרה לשקם את חייהם. בשנים 2002–2005 האינדיקטורים הכלכליים במוזמביק החלו להשתפר והעוני פחת. עם זאת, העוני נשאר ברמה גבוהה. משקי הבית הכפריים צפויים להתכנס לרמת הכנסה נמוכה שתוביל למלכודת עוני. מלכודת זו נובעת ממורשת של מלחמת האזרחים[13].
במהלך השנים נוצרו מספר סרטים להנצחת מלחמת האזרחים במוזמביק, העיקריים שבהם:
Mozambique - The Struggle for Survival: סרט דוקומנטרי מ-1987 שבוחן את מלחמת האזרחים. הסרט מתעד את הסבל העצום שנגרם לאוכלוסייה האזרחית.
O Último Voo do Flamingo - מגולל את מהלך המלחמה לאחר הסכם השלום.
Comedia infantile 1988 - מספר על נאליו, ילד קטן שאיבד את כל משפחתו במהלך מלחמת האזרחים.
^"Mozambique". U.S. Department of State (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-03-21.
^Vines, Alex (2013). "Renamo's Rise and Decline: The Politics of Reintegration in Mozambique". International Peacekeeping. Informa UK Limited. 20 (3): 375–393. doi:10.1080/13533312.2013.840087. ISSN1353-3312.
.jpg)
