מלחמת האזרחים של צפון תימן (בערבית: ثورة 26 سبتمبر, "המהפכה של 26 בספטמבר") התרחשה בין 26 בספטמבר 1962 ל-1 בדצמבר 1970 בצפון תימן בין לוחמי גרילה הנאמנים לממלכה המותוואכלית של תימן (المملكة المتوكلية اليمنية, להלן: המלוכנים) לתומכי הרפובליקה הערבית של תימן (الجمهورية العربية اليمنية, להלן: הרפובליקנים). המלחמה פרצה לאחר הפיכה אשר ביצעו מהפכנים רפובליקנים בהובלת הצבא בפיקודו של עבדאללה אל סלאל. במהלך ההפיכה הודח האימאם מוחמד אל-בדר, שהוכתר ימים בודדים קודם לכן, ותימן הוכרזה רפובליקה נשיאותית בראשות עבדאללה אל סלאל. האימאם אל-בדר נמלט לגבול עם סעודיה, שם גייס תמיכה משבטים שיעיים צפוניים כדי לתפוס בחזרה את השלטון, והעימות התדרדר במהרה לכדי מלחמה כוללת.
הצד המלוכני קיבל תמיכה צבאית מירדן ומערב הסעודית, כאשר בריטניה (בעזרת ישראל, במסגרת "מבצע רוטב") העניקה סיוע חשאי. הצד הרפובליקני נהנה מתמיכת מצרים, כאשר ברית המועצות סיפקה מטוסי קרב. בלחימה היו מעורבים לוחמים בלתי סדירים לצד כוחות צבא קונבנציונליים, ונשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר תמך ברפובליקנים עם חיל משלוח של כ-70,000 חיילים וכלי נשק. על אף מספר מבצעיים צבאיים וועידות שלום נקלעה המלחמה למבוי סתום עד אמצע שנות ה-60.
מחויבותה והשקעתה של מצרים למלחמה, נחשבת כאחד הגורמים אשר הזיקו לביצועי צבאה במהלך מלחמת ששת הימים. לאחר מלחמת ששת הימים התקשה נאצר להמשיך ולקיים מעורבות צבאית בצפון תימן והחל להוציא ממנה את כוחותיו. הדחתו המפתיעה של סלאל ב-5 בנובמבר 1967 בידי פלג מבין אנשיו, שנתמכו בשבטים רפובליקנים, הביא לשינוי מוקדי הכוח בבירה צנעא, בעוד המלוכנים קרבים אליה מצפון. הממשלה הרפובליקנית החדשה הונהגה על ידי עבדול רחמן אל-אריאני, אחמד נומן ומוחמד עלי עות'מאן, אשר התפטרו ממשרתם או נמלטו מהארץ בתוך זמן קצר, והותירו את הבירה במצב של אנרכיה, תחת הנהגתו של ראש הממשלה, חסן אמרי.
המצור על צנעא ב-1967 היווה את נקודת המפנה של המלחמה, לאחר שראש הממשלה הצליח לשמור על השליטה בבירה, והמלוכנים הסירו את המצור בפברואר 1968. עימותים צבאיים נמשכו במקביל לקיום שיחות שלום, עד 1970, כאשר הכירה סעודיה ברפובליקה, והפסקת אש נכנסה לתוקף.
קישורים חיצוניים
