מאז 1949, לאחר הקמתן של שתי הגרמניות, נהרו תושבי גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית ובפרט למערב ברלין כדי להתאזרח שם. ב-1949 כולה היגרו כ-129,000 איש, והמספר הלך ועלה משנה לשנה.
ב-1950, לאחר אישור חוק החירום הפדרלי, הוקם בברלין מוקד ארעי לקליטתם בשרלוטנבורג, אך עם הגידול במספר המהגרים - כ-200,000 ב-1950, כ-165,000 ב-1951 וכ-182,000 ב-1952, התעורר הצורך במחנה מעבר מסודר. לאחר סגירת הגבול בין שתי הגרמניות, במאי 1952, עוד החמירה הבעיה, ורבבות פליטים הגיעו למערב ברלין, אל המחנה היחיד שנשאר לקלטם. ביולי אותה שנה הונחה אבן הפינה למחנה חדש, מריינפלדה, ברובע שנברג שבאזור הכיבוש האמריקאי. השיקולים שהנחו את מחלקת מחנות החירום הפדרלית (Notaufnahmelagers des Bundes), האחראית ליישום החוק לגבי מיקום המחנה היה קרבתו לשדה התעופה טמפלהוף והקרבה לקווי הרכבת של ה-S-Bahn.
המחנה בבנייתו, 1952
המחנה החל לפעול באוגוסט 1953, עם יכולת קליטה לכ-2000 איש, והתמלא במהירות לאור גלי ההגירה הגדולים לאחר התקוממות פועלי הבניין במזרח גרמניה ב-17 ביוני.
המחנה הורחב עוד ועוד, אך תמיד היה מאוכלס בצפיפות.
בבואם למחנה היו המהגרים מתושאלים על ידי חוקרי מודיעין לנסיבות עזיבתם כדי לבדוק אם אין הם מרגלים סמויים. אם נמצא שהיו נרדפים פוליטית בארצם, או שנשקפה להם סכנת חיים, היו מקבלים סיוע נוסף מהרשויות, ואם לאו, הותר להם להישאר אך ללא סיוע. לאחר מכן נשארו המהגרים ללון במחנה עד שהוטסו למערב גרמניה, שם נקלטו בעבודה במדינה המתפתחת במהירות, שבה היה ביקוש גדול לכוח אדם מקצועי. מיעוטם של המהגרים בחרו להישאר במערב ברלין, שם יכלו להתגורר ולעבוד, ואף לחזור (עד 1961) למזרח העיר לצורך קניות במחירי מציאה.
לאחר בניית חומת ברלין
לקראת אמצע 1961 עלה המחנה, הצפוף להתפקע, לרמות שיא בקליטת דיירים חדשים. ביוני נרשמו בו בממוצע יותר מ-600 פליטים ביום, ביולי כ-1000. בתחילת אוגוסט 1961 נרשמו כל יום כ-1200, ב-8 בחודש כבר קפץ מספרם ל-1741
[2]. ב-12 באוגוסט כבר הגיע המספר ל-2400.
ב-13 באוגוסט 1961 סגרו שלטונות גרמניה המזרחית את אזור החיץ בין שני חלקי ברלין, והחלו להקים את חומת ברלין. בן לילה פחת מספר הפליטים שהגיעו למחנה כמעט לאפס, ועד מהרה הוא התרוקן כמעט כליל, ובשנים שלאחר מכן שירת בקושי כמה אלפים שהצליחו להימלט. לנמלטים ממזרח גרמניה לאחר הקמת החומה נאמר לא לחשוף את שיטת בריחתם, בשל חשד להימצאות סוכני שטאזי במחנה.[3] חלקים ממנו הוסבו לדירות מגורים, וחלק קטן נשאר על מנת לשמש כמחנה קליטה למקרה הצורך.
ב-1989, לאחר נפילת החומה, שב המחנה והתמלא, ואף עלה הצורך בשכירת דירות נוספות לשיכון הפליטים.
זרם הפליטים שכך ביוני 1990, וב-1993 עזב המהגר האחרון ממזרח גרמניה את שערי המחנה. מאוחר יותר קלט המחנה גרמנים-אתניים (Aussiedler) שהגיעו ממדינות חבר העמים (ברית המועצות לשעבר), אך גם זרם זה שכך, ובסוף 2008 נסגר המחנה סופית.
ב-2010 נפתח המחנה מחדש כמרכז למבקשי מקלט ולפליטים[דרוש מקור].
