בשנות ה-80 החלו האלבנים מקוסובו לדרוש שהמחוז האוטונומי שלהם יקבל מעמד של רפובליקה. המתיחות האתנית בין האלבנים לסרבים בקוסובו נותרה גבוהה לאורך כל העשור, מה שהביא לצמיחת ההתנגדות הסרבית לאוטונומיה הגבוהה של המחוזות ולמערכת לא יעילה של קונצנזוס פדרלי ברחבי יוגוסלביה, אשר נתפסו כמכשול לאינטרסים הסרבים. ב-1987 עלה סלובודן מילושביץ' לשלטון בסרביה, ובאמצעות שורה של מהלכים פופוליסטיים השיג שליטה דה פקטו בקוסובו, וויבודינה ומונטנגרו, וזכה לרמה גבוהה של תמיכה בקרב הסרבים במדיניותו הריכוזית. מילושביץ' נתקל בהתנגדות מצד מנהיגי המפלגה ברפובליקות המערביות של יוגוסלביה, סלובניה וקרואטיה, שדגלו בדמוקרטיזציה של המדינה בעקבות סתיו העמים במזרח אירופה. ליגת הקומוניסטים של יוגוסלביה, מפלגת השלטון הקומוניסטית, התפרקה בינואר 1990. ארגונים קומוניסטיים רפובליקניים הפכו למפלגות הסוציאליסטיות הנפרדות.
במהלך 1990, הסוציאליסטים איבדו את השלטון למפלגות בדלניות-אתניות בבחירות הרב-מפלגתיות הראשונות שנערכו ברחבי המדינה, למעט בסרביה ומונטנגרו, שם ניצחו מילושביץ' ובני בריתו. הרטוריקה הלאומנית מכל הצדדים התלהטה יותר ויותר. בין יוני 1991 לאפריל 1992, ארבע רפובליקות הכריזו על עצמאות (רק סרביה ומונטנגרו נותרו פדרציות). גרמניה לקחה יוזמה והכירה בעצמאותן של קרואטיה וסלובניה. אבל מעמדם של הסרבים מחוץ לסרביה ומונטנגרו ושל הקרואטים מחוץ לקרואטיה נותר בלתי פתור. לאחר שורה של תקריות בין-אתניות, פרצו מלחמות יוגוסלביה, תחילה בקרואטיה ולאחר מכן בבוסניה. המלחמות הותירו באזור נזק כלכלי ופוליטי שעדיין מורגש, בו עשרות שנים מאוחר יותר.[2]
לפני מלחמת העולם השנייה, מתחים גדולים נבעו מההרכב האתני המגוון של יוגוסלביה המלוכנית ומהשליטה הפוליטית והדמוגרפית היחסית של הסרבים. היסוד למתחים היו המושגים השונים של המדינה החדשה. הקרואטים והסלובנים חזו מודל פדרלי שבו הם ייהנו מאוטונומיה גדולה מזו שהייתה להם כארץ כתר נפרדת תחת האימפריה האוסטרו-הונגרית. תחת אוסטריה-הונגריה, גם הסלובנים וגם הקרואטים נהנו מאוטונומיה רק בחינוך, במשפט, בדת ו-45% מהמיסים.[3]
המתיחות בין הקרואטים לסרבים התפתחה לעיתים קרובות לסכסוך גלוי, כאשר המבנה הביטחוני, שנשלט על ידי סרביה, הפעיל דיכוי במהלך בחירות וההתנקשות באספה הלאומית של מנהיגים פוליטיים קרואטים, כולל Stjepan Radić, שהתנגד לאבסולוטיזם של המונרך הסרבי. ההתנקשות והפרות זכויות האדם היו נושאים לדאגה של ליגת זכויות האדם וקולות מחאה מזרזים מצד אינטלקטואלים, כולל אלברט איינשטיין.[4] בסביבה זו של דיכוי נוצרה קבוצת המורדים הרדיקליים (לימים דיקטטורהפשיסטית) האוסטאשה.
האוסטאשה קבעו שהמיעוט הסרבי הוא גיס חמישי של ההתפשטות הסרבית, ונקטו במדיניות רדיפה נגד הסרבים. המדיניות המתוכננת הייתה ששליש מהמיעוט הסרבי יהרג, שליש יגורש ושליש יומר לקתוליות וייטמע בעם הקרואטי. לעומת זאת, בצ'טניקים ניהלו מסע רדיפה משלהם נגד לא-סרבים בחלקים של בוסניה והרצגובינה, קרואטיה וסנג'ק לפי תוכנית מולייביץ' ("על מדינתנו וגבולותיה") והוצאת הפקודות של דראז'ה מיכאילוביץ' שכללו "טיהור מכל הבנות ולחימות העמים".
הערכת הקורבנות הרשמית ביוגוסלביה במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה של 1,704,000 הרוגים. איסוף נתונים לאחר מכן בשנות ה-80 על ידי ההיסטוריונים ולדימיר ז'רבייץ' ובוגולוב קוצ'וביץ' הראה שמספר ההרוגים בפועל היה כמיליון. מתוך מספר זה, 330,000 עד 390,000 סרבים נספו מכל בקרואטיה ובבוסניה. אותם היסטוריונים גם קבעו את מותם של 192,000 עד 207,000 קרואטים ו-86,000 עד 103,000 מוסלמים ברחבי יוגוסלביה.
למרות המבנה הפדרלי של יוגוסלביה החדשה, עדיין שרר מתח בין הפדרליסטים, בעיקר הקרואטים והסלובנים שרצו אוטונומיה רחבה יותר, לבין האוניטריסטים, בעיקר סרבים. המאבק התרחש בצורה מחזורית, של מחאות למען זכויות אישיות ולאומיות רחבות יותר (כגון האביב הקרואטי) ודיכוי לאחר מכן. חוקת 1974 הייתה ניסיון לקצר דפוס זה על ידי ביסוס המודל הפדרלי והפורמליזציה של זכויות לאומיות.
התרופפות השליטה הפכה את יוגוסלביה לקונפדרציהדה פקטו, מה שהפעיל לחץ על הלגיטימיות של המשטר בפדרציה. מאז סוף שנות ה-70, פער הולך וגדל של משאבים כלכליים בין האזורים המפותחים והלא מפותחים של יוגוסלביה דרדר קשות את אחדות הפדרציה.[7] הרפובליקות המפותחות יותר, קרואטיה וסלובניה, דחו ניסיונות להגביל את האוטונומיה שלהן כפי שנקבע בחוקת 1974.[7]דעת הקהל בסלובניה ב-1987 הייתה שכלכלת הרפובליקה תהיה חזקה יותר אם תהיה עצמאית מיוגוסלביה מאשר בתוכה.[7] היו גם מקומות שלא ראו תועלת כלכלית מהשהייה ביוגוסלביה. לדוגמה, המחוז האוטונומי של קוסובו היה לא מפותח, והתמ"ג לנפש ירד מ-47% מהממוצע היוגוסלבי מיד לאחר המלחמה ל-27% בשנות ה-80.[8] הוא הדגיש את ההבדלים העצומים באיכות החיים ברפובליקות השונות.
הצמיחה הכלכלית נבלמה עקב חסמי סחר מערביים בשילוב עם משבר האנרגיה העולמי ב-1973. יוגוסלביה נקלעה לאחר מכן לחובות כבדים לקרן המטבע הבין-לאומית עקב המספר הגדול של הלוואות שלקח המשטר. כתנאי לקבלת הלוואות, דרשה קרן המטבע הבין-לאומית ליברליזציה בשוק היוגוסלבי. עד 1981, יוגוסלביה צברה חוב חוץ של 19.9 מיליארד דולר. דאגה נוספת הייתה שיעור האבטלה, שעמד על כמיליון איש עד 1980. לבעיה זו נוספה "חוסר הפרודוקטיביות של הדרום", שלא רק הוסיפה למצוקותיה הכלכליות של יוגוסלביה, אלא גם הרגיזה את סלובניה וקרואטיה עוד יותר.[9][10]
מאז הוקמה הפדרציה היוגוסלבית בשנת 1945, הרפובליקה הסרבית כללה גם את שני המחוזות האוטונומיים וויבודינה וקוסובו. עם חוקת1974 פחתה מאוד השפעת השלטון המרכזי של סרביה על המחוזות, מה שהקנה להם אוטונומיה ארוכת שנים. ממשלת סרביה הוגבלה בקבלת ובביצוע החלטות שחלו על המחוזות. למחוזות הייתה זכות הצבעה בנשיאות יוגוסלביה, שלא תמיד הייתה לטובת הרפובליקה הסרבית. בסרביה התעורר כעס כלפי ההתפתחויות הללו, שהגורמים הלאומיים בציבור ראו בהן את "חלוקת סרביה". חוקת 1974 לא רק החריפה את החששות הסרבים מאידאולוגיית "סרביה חלשה למען יוגוסלביה חזקה", אלא גם פגעה בלב הרגש הלאומי הסרבי. רוב הסרבים ראו – ועדיין רואים – בקוסובו את "ערש האומה", ולא היו מקבלים את האפשרות לאבד אותה לרוב האלבני.
במאמץ להבטיח את מורשתו, חוקת טיטו מ-1974 קבעה מערכת נשיאות בת שנה, על בסיס רוטציה מתוך שמונת מנהיגי הרפובליקות והמחוזות האוטונומיים. החלטה זו, יחד עם מותו של טיטו, הותירו ואקום כוח שנותר ריק במשך רוב שנות ה-80. בספרם החופש לבחור (1980), מילטון פרידמן ואשתורוז פרידמן ניבאו: "ברגע שהמרשל הקשיש טיטו ימות, יוגוסלביה תחווה חוסר יציבות פוליטית שעלולה לגרום לתגובה כלפי סמכותניות גדולה יותר או, הרבה פחות סביר, קריסה של הסדרים הקולקטיביסטיים הקיימים". טיטו מת זמן קצר לאחר פרסום הספר.
בשנת 1986, האקדמיה הסרבית למדעים ולאמנויות (SANU) תרמה משמעותית לעליית הרגשות הלאומניים במדינה, כשניסחה את מזכר SANU השנוי במחלוקת, במחאה נגד היחלשות השלטון המרכזי הסרבי.
הבעיות במחוז הסרבי האוטונומי של קוסובו בין סרבים לאלבנים גדלו במהירות. בעיות אלו, יחד עם בעיות כלכליות בקוסובו ובסרביה כולה, הוביל לטינה סרבית גדולה עוד יותר לחוקת 1974. האלבנים בקוסובו החלו לדרוש להעניק לקוסובו מעמד של רפובליקה החל מתחילת שנות ה-80. הציבור הסרבי ראה בכך מכה הרסנית לגאווה הסרבית בגלל הקשרים ההיסטוריים שהיו לסרבים עם קוסובו. הסרבים סברו שההתנתקות הזו תהיה הרסנית עבור הסרבים הקוסוברים. תחושה זו הובילה בסופו של דבר לדיכוי הרוב האלבני בקוסובו.[12]
מדיניותו של טיטו כנשיא הייתה לדחוף לצמיחה כלכלית מהירה, והצמיחה אכן הייתה גבוהה בשנות ה-70. עם זאת, התרחבות היתר של הכלכלה גרמה לאינפלציה ודחפה את יוגוסלביה למיתון.[14]
בעיה מרכזית עבור יוגוסלביה הייתה החוב הכבד שנוצר בשנות ה-70, שהתברר כקשה לפריעה בשנות ה-80.[15] עומס החובות של יוגוסלביה, שהוערך תחילה בכ-6 מיליארד דולר אמריקאי, התברר כ-21 מיליארד דולר, שהיה סכום ענק עבור מדינה ענייה.[15] בשנת 1984 הוציא ממשלרייגן מסמך מסווג, הנחיית ביטחון לאומי 133, המביע חשש כי עומס החובות של יוגוסלביה עלול לגרום למדינה ליישר קו עם הגוש הסובייטי.[16] שנות ה-80 היו תקופה של צנע כלכלי, כאשר קרן המטבע הבין-לאומית הטילה הגבלות מחמירות על יוגוסלביה, מה שגרם לטינה רבה כלפי האליטות הקומוניסטיות שניהלו לא נכון את הכלכלה על ידי הלוואות פזיזות של כסף מחוץ למדינה.[17] מדיניות הצנע הובילה גם לחשיפת שחיתות רבה של האליטות, בעיקר בפרשת אגרוקומרק מ-1987. כאשר מפעל אגרוקומרק הבוסני התברר כמרכזו של קשר עצום של שחיתות המתנהל בכל רחבי יוגוסלביה, וכי מנהלי אגרוקומרק הנפיקו שטרות חוב בשווי של כמעט מיליארד דולר[18] ללא ביטחונות, מה שאילץ את המדינה לקחת אחריות על החובות המפעל ואגרוקומרק קרסה לבסוף.[17] השחיתות המשתוללת ביוגוסלביה, שפרשת אגרוקומרק הייתה רק שיאה, תרמה רבות להכפשת השיטה הקומוניסטית, שכן התגלה שהאליטות חיו אורח חיים יוקרתי הרבה מעבר לאמצעים של אנשים רגילים עם כסף שנגנב מהקופה הציבורית.[17] הבעיות הכלכליות החלו עד אמצע שנות ה-80 לשחוק את הלגיטימיות של המערכת הקומוניסטית, כאשר אנשים רגילים החלו לאבד את האמון בכשירותן וביושרתן של האליטות.[17]
גל של שביתות התפתח בשנים 1987–1988, כאשר העובדים דרשו שכר גבוה יותר כדי לפצות על האינפלציה, וכן קרן המטבע הבין-לאומית קבעה את סיום הסובסידיות השונות, והן לוו בהוקעות של המערכת כולה כמושחתת.[19] לבסוף, מדיניות הצנע הביאה לידי ביטוי מתחים בין רפובליקות "יש" בעלות אמצעים, כמו סלובניה וקרואטיה, לעומת רפובליקות "אין" העניות, כמו סרביה.[19] הן קרואטיה והן סלובניה הרגישו שהן משלמות יותר מדי כסף לתקציב הפדרלי כדי לתמוך ברפובליקות ה"אין", בעוד שסרביה רצתה שקרואטיה וסלובניה ישלמו יותר כסף לתקציב הפדרלי כדי לתמוך בהן בזמן צנע.[20] הדרישות בסרביה גברו ליותר ריכוזיות על מנת לאלץ את קרואטיה וסלובניה לשלם יותר לתקציב הפדרלי, דרישות שנדחו לחלוטין ברפובליקות "יש".[21]
הרפיית המתיחות עם ברית המועצות לאחר שמיכאיל גורבצ'וב הפך למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ב-1985, גרמה לכך שמדינות המערב לא היו מוכנות עוד להיות נדיבות בארגון החובות של יוגוסלביה, כשמדינה קומוניסטית מחוץ לגוש המזרחי כבר לא הייתה נחוצה למערב כדי לערער את יציבות הגוש הסובייטי. הסטטוס קוו החיצוני, שהמפלגה הקומוניסטית הייתה תלויה בו כדי להישאר בת קיימא, החל אפוא להיעלם. יתר על כן, כישלון הקומוניזם ברחבי מרכז ומזרח אירופה העלה שוב אל פני השטח את הסתירות הפנימיות ביוגוסלביה, את חוסר היעילות הכלכלית (כגון חוסר פריון כרוני, הניזון מהחלטת הנהגת המדינה לאכוף מדיניות של תעסוקה מלאה) ואת המתחים אתנו-דתיים. מעמדה הבלתי-מזדהה של יוגוסלביה הביא לכך שהמדינה יכלה לקחת הלוואות משני הגושים. מגע זה עם ארצות הברית והמערב פתח את שוקי יוגוסלביה מוקדם יותר מאשר אלו של שאר המדינות הקומוניסטיות.
עשור של חיסכון הביא לתסכול וטינה גוברים הן כלפי "המעמד השליט" הסרבי והן כלפי המיעוטים שנתפסו כמי שזכו להטבות ממשלתיות. הרווחים הריאליים ביוגוסלביה ירדו ב-25% מ-1979 עד 1985. עד 1988, העברות הכספים של מהגרים ליוגוסלביה הסתכמו ביותר מ-4.5 מיליארד דולר, ועד שנת 1989 ההעברות היו 6.2 מיליארד דולר, שהיוו למעלה מ-19% מכלל העולם.[9][10]
עליית הלאומיות בסרביה (1987–1989)
סלובודן מילושביץ'
רצונו החד-משמעי של נשיא סרביהסלובודן מילושביץ' לשמור על אחדות הסרבים, שהיה מאוים על ידי התנתקות כל רפובליקה מהפדרציה, בנוסף להתנגדותו לשלטונות האלבניים בקוסובו, עורר עוד יותר את המתיחות האתנית.
בשנת 1987, נשלח הפקיד הסרבי סלובודן מילושביץ' להביא רגיעה במחאה האתנית של סרבים נגד הממשל האלבני באזור האוטונומי של קוסובו. מילושביץ' היה, עד לנקודה זו, קומוניסט מושבע שראה כל צורה של לאומיות כבגידה, והוקיע את מזכר SANU כ"כלום מלבד הלאומיות האפלה ביותר".[22] עם זאת, האוטונומיה של קוסובו תמיד הייתה מדיניות לא פופולרית בסרביה, והוא ניצל את המצב וחרג מהנייטרליות הקומוניסטית המסורתית בסוגיית קוסובו.
מילושביץ' הבטיח לסרבים שההתעללות בהם על ידי האלבנים תיפסק. לאחר מכן הוא החל במערכה נגד האליטה הקומוניסטית השלטת ברפובליקה הסוציאליסטית של סרביה, בדרישה לצמצם את האוטונומיה של וויבודינה וקוסובו. פעולות אלו הפכו אותו לפופולרי בקרב הסרבים וסייעו לעלייתו לשלטון בסרביה. מילושביץ' ובני בריתו הנהיגו אג'נדה לאומנית תוקפנית של החייאת הרפובליקה הסרבית בתוך יוגוסלביה, תוך הבטחה לרפורמות והגנה על כל הסרבים.
מפלגת השלטון של הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה הייתה ליגת הקומוניסטים של יוגוסלביה (SKJ), מפלגה שהורכבה משמונה ליגות קומוניסטים משש הרפובליקות ושני המחוזות האוטונומיים. ליגת הקומוניסטים של סרביה (SKS) שלטה בסרביה. כשהוא רוכב על גל הרגש הלאומי והפופולריות החדשה שלו בקוסובו, סלובודן מילושביץ', יושב ראש ליגת הקומוניסטים של סרביה (SKS) מאז מאי 1986, הפך לפוליטיקאי החזק ביותר בסרביה כשהביס את מורהו לשעבר, נשיא סרביה איוואן סטמבוליק. בעצרת בבלגרד ב-1988, מילושביץ' הבהיר את תפיסתו לגבי המצב של הרפובליקה של סרביה ביוגוסלביה, ואמר:
מבית ומחוץ, אויביה של סרביה מתגודדים נגדנו. אנחנו אומרים להם "אנחנו לא מפחדים. לא נרתע מקרב".
אנו הסרבים נפעל למען האינטרס של סרביה בין אם נעשה זאת בהתאם לחוקה ובין אם לאו, בין אם נעשה זאת בהתאם לחוק ובין אם לאו, בין אם נעשה זאת בהתאם לחוקי המפלגה או בין אם לאו.
המהפכה האנטי-בירוקרטית הייתה סדרה של הפגנות בסרביה ובמונטנגרו שתוזמר מילושביץ' כדי להעלות לשלטון את תומכיו באזורים האוטונומיים של וויבודינה וקוסובו וברפובליקה הסוציאליסטית של מונטנגרו. ממשלת מונטנגרו שרדה מהפכה אחת באוקטובר 1988,[25] אך לא את השנייה בינואר 1989.[26]
בנוסף לסרביה עצמה, מילושביץ' היה יכול כעת להתקין נציגים של שני המחוזות ושל מונטנגרו במועצת הנשיאות היוגוסלבית. הכלי שהפחית את ההשפעה הסרבית בעבר שימש כעת להגדלתה: בנשיאות בת שמונת החברים, מילושביץ' יכול היה לסמוך על מינימום של ארבעה קולות – הרפובליקות הסוציאליסטיות של מונטנגרו וסרביה והאזורים האוטונומיים של וויבודינה וקוסובו. בסדרה של עצרות, שנקראו "עצרות האמת", הצליחו תומכיו של מילושביץ' להפיל את הממשלות המקומיות ולהחליף אותן בבעלי בריתו.
כתוצאה מאירועים אלו, בפברואר 1989 ארגנו כורים אלבנים בקוסובו שביתה בדרישה לשמר את האוטונומיה שנמצאה בסכנה.[27] שביתה זו תרמה לסכסוך אתני בין האוכלוסיות האלבנית והסרבית של המחוז. האלבנים היו הרוב במחוז, והיוו כ-77% מאוכלוסיית קוסובו בשנות ה-80.
ביוני 1989, יום השנה ה-600 להפסד ההיסטורי של סרביה בקרב קוסובו לאימפריה העות'מאנית, נשא סלובודן מילושביץ' את נאום גאזימסטן בפני 200,000 סרבים, שהדגיש את הנושא הלאומני הסרבי והזכיר בכוונה את ההיסטוריה הסרבית בימי הביניים. תשובתו של מילושביץ' לחוסר יכולתה של המערכת הפדרלית הייתה ריכוז הממשלה. בהתחשב בכך שסלובניה וקרואטיה שאפו לעצמאות, רעיון זה נחשב בלתי מקובל.
בפברואר 1989, האלבני עאזם ולאסי, נציג קוסובו בנשיאות, נאלץ להתפטר והוחלף על ידי בן ברית של מילושביץ'. מפגינים אלבנים דרשו להחזיר את ולאסי לתפקידו, ותמיכתו של ולאסי בהפגנות גרמה למילושביץ' ובני בריתו להגיב בטענה כי מדובר ב"מהפכה נגד סרביה ויוגוסלביה", ודרשו מהממשלה הפדרלית היוגוסלבית להפיל את האלבנים השובתים בכוח. מטרתו של מילושביץ' נתמכה במחאת ענק מחוץ לפרלמנט היוגוסלבי בבלגרד של תומכיו הסרבים של מילושביץ', שדרשו מכוחות הצבא היוגוסלביים לחזק את נוכחותם בקוסובו כדי להגן על הסרבים שם ולהפסיק את השביתה.
ב-27 בפברואר, נציג סלובניה בנשיאות הקולקטיבית של יוגוסלביה, מילאן קוצ'אן, התנגד לדרישות הסרבים ועזב את בלגרד לרפוליקה הסוציאליסטית הסלובנית. ברפובליקת מוצאה השתתף קוצ'אן בפגישה באולם קנקאר בליובליאנה, שאורגנה בשיתוף עם כוחות האופוזיציה הדמוקרטיים, ותמך בפומבי במאמצים של המפגינים האלבנים שדרשו לשחרר את ולאסי. בסרט התיעודי של BBC Two, מות יוגוסלביה משנת 1995, 1995, טען קוצ'אן שב-1989 הוא היה מודאג מכך שעם הצלחות המהפכה האנטי-בירוקרטית של מילושביץ' במחוזות סרביה וגם במונטנגרו, הרפובליקה הקטנה שלו תהיה היעד הבא להפיכה פוליטית על ידי תומכיו של מילושביץ' אם ההפיכה בקוסובו תעבור ללא הפרעה. הטלוויזיה הממלכתית הסרבית גינתה את קוצ'אן כבדלן, בוגד ותומך בבדלנות האלבנית.
המחאות הסרביות נמשכו בבלגרד בדרישה לפעול בקוסובו. מילושביץ' הנחה את הנציג הקומוניסטי פטר גרצ'אנין לוודא שהמחאה תימשך בזמן שהוא דן בעניינים במועצת ליגת הקומוניסטים, על מנת לגרום לשאר החברים להבין שיש לו תמיכה עצומה בהפסקת השביתה האלבניה בקוסובו. יושב ראש הפרלמנט הסרבי בוריסאב יוביץ', בעל ברית חזק של מילושביץ', נפגש עם נשיא הנשיאות היוגוסלבית, נציג בוסניה ראיף דיזדרביץ', ודרש מהממשלה הפדרלית להיעתר לדרישות הסרביות. דיזדרביץ' התווכח עם יוביץ' באומרו ש"אתם [הפוליטיקאים הסרבים] ארגנתם את ההפגנות, אתם שולטים בהן", אך יוביץ' סירב לקחת אחריות על פעולות המפגינים. דיזדרביץ' החליט אז לנסות להרגיע את המצב בעצמו בשיחה עם המפגינים ונאום נלהב למען אחדות יוגוסלביה, באומרו:
אבותינו מתו כדי ליצור את יוגוסלביה. לא נלך בדרך המובילה לסכסוך לאומי. נלך בדרך של אחווה ואחדות.
הצהרה זו זכתה למחיאות כפיים מנומסות, אך המחאה נמשכה בכל זאת. מאוחר יותר שוחח יוביץ' עם ההמונים בהתלהבות ואמר להם שמילושביץ' עומד להגיע על מנת לתמוך במחאתם. כשהגיע מילושביץ', הוא שוחח עם המפגינים וסיפר להם בשמחה שאנשי סרביה מנצחים במאבקם נגד הפקידים הישנים של המפלגה. אז הגיעה צעקה מהקהל "עצור את ולאסי". מילושביץ' העמיד פנים שלא שמע את הדרישה, אך הצהיר בפני הקהל שכל מי שיקשור קשר נגד אחדות יוגוסלביה יעצר ויענש. כשמועצת המפלגה נכנעת לסרביה, כוחות הצבא היוגוסלבי הגיעו לקוסובו ועצרו את ולאסי.
במרץ 1989, המשבר ביוגוסלביה העמיק לאחר אימוץ התיקונים לחוקת סרביה שאפשרו לממשלת הרפובליקה הסוציאליסטית הסרבית לחדש את שלטונן המלא על המחוזות האוטונומיים של וויבודינה וקוסובו. עד לאותה תקופה נחקקו מספר החלטות פוליטיות בתוך מחוזות אלו, והייתה להם זכות הצבעה ברמת הנשיאות הפדרלית היוגוסלבית (שישה חברים מהרפובליקות ושני חברים מהמחוזות האוטונומיים).[29]
קבוצה של סרבים קוסוברים תומכי מילושביץ' שעזרו להפיל את ולאסי הכריזו שהם נוסעים לסלובניה כדי לקיים את "עצרת האמת" שתוקיע את מילאן קוצ'אן כבוגד ביוגוסלביה ותדרוש את הדחתו. עם זאת, הניסיון לשחזר את המהפכה האנטי-בירוקרטית בליובליאנה בדצמבר 1989 נכשל: המפגינים הסרבים שהיו אמורים לנסוע ברכבת לסלובניה, נעצרו כאשר משטרת הרפובליקה הסוציאליסטית של קרואטיה חסמה כל מעבר בשטחה בתיאום עם כוחות המשטרה הסלובנית.[30][31][32]
בנשיאות יוגוסלביה, בוריסאב יוביץ' הסרבי (אז נשיא הנשיאות), ננאד בוצ'ין ממונטנגרו, יוגוסלאב קוסטיץ' מוויבודינה וריזה ספונקשיו מקוסובו, החלו להקים גוש הצבעה.[33]
המשבר הפוליטי הסופי (1990–1992)
משבר במפלגה
בינואר 1990 התכנס הקונגרס ה-14 יוצא הדופן של ליגת הקומוניסטים של יוגוסלביה. מפלגת השלטון היוגוסלבית המשולבת, ליגת הקומוניסטים של יוגוסלביה, הייתה במשבר. רוב הקונגרס הועבר בוויכוחים בין המשלחות הסרבית והסלובנית על עתידה של ליגת הקומוניסטים ויוגוסלביה עצמה. המשלחת הסרבית, בראשות מילושביץ', התעקשה על מדיניות של "אדם אחד, קול אחד" בחברות המפלגה, שתעצים את הקבוצה האתנית המפלגתית הגדולה ביותר, הסרבים.
בתורם, הקרואטים והסלובנים ביקשו לבצע רפורמה ביוגוסלביה על ידי האצלת כוח נוסף לשש רפובליקות, אך ההצעות נדחו פעם אחר פעם. כתוצאה מכך, המשלחות הקרואטית והסלובנית עזבו את הקונגרס ב-23 בינואר 1990, ולמעשה פיזרו את המפלגה הכל-יוגוסלבית. יחד עם לחץ חיצוני, הדבר גרם לאימוץ מערכות רב-מפלגתיות בכל הרפובליקות.
בחירות רב-מפלגתיות
הרפובליקות היחידניות ארגנו בחירות רב-מפלגתיות ב-1990, והקומוניסטים לשעבר לא הצליחו ברוב המדינות לזכות בבחירות, בעוד שרוב הממשלות הנבחרות נטלו על עצמם מדיניות לאומניות והבטיחו להגן על האינטרסים הלאומיים הנפרדים שלהן. בבחירות לפרלמנט, הלאומנים הביסו את המפלגות הקומוניסטיות לשעבר שמותגו מחדש בסלובניה ב-8 באפריל 1990, בקרואטיה ב-22 באפריל וב-2 במאי, במקדוניה ב-11 וב-25 בנובמבר וב-9 בדצמבר, ובבוסניה והרצגובינה ב-18 וב-25 בנובמבר 1990.
בבחירות מרובות-המפלגות לפרלמנט, מפלגות קומוניסטיות לשעבר שמותגו מחדש ניצחו במונטנגרו ב-9 וב-16 בדצמבר 1990, ובסרביה ב-9 וב-23 בדצמבר. בנוסף, סרביה בחרה מחדש את סלובודן מילושביץ' לנשיא. סרביה ומונטנגרו העדיפו כעת יותר ויותר את יוגוסלביה הנשלטת על ידי סרביה.
בקרואטיה, האיחוד הקרואטי הדמוקרטי הלאומני עלה לשלטון, בראשותו של הלאומן השנוי במחלוקת פרניו טוג'מן, תחת הבטחה "להגן על קרואטיה מפני מילושביץ'", ודגל בפומבי בריבונות קרואטית. הסרבים בקרואטיה נזהרו מהממשלה הלאומנית של טוג'מן, ובשנת 1990 לאומנים סרבים בעיירה קנין שבדרום קרואטיה התארגנו והקימו ישות בדלנית המכונה האובלסט הסוציאליסטי האוטונומי של קראינה, שדרשה להישאר באיחוד עם שאר האוכלוסייה הסרבית אם קרואטיה תחליט לפרוש. ממשלת סרביה תמכה במרד של הסרבים הקרואטים, בטענה שעבור סרבים, שלטון תחת ממשלתו של טומג'ן יהיה דומה למדינה העצמאית הפשיסטית של קרואטיה, אשר ביצעה רצח עם בסרבים במלחמת העולם השנייה. מילושביץ' השתמש בזה כדי לגייס סרבים נגד ממשלת קרואטיה ועיתונים סרבים הצטרפו למחאה המלחמה.[34] סרביה כבר הדפיסה כסף חדש בשווי 1.8 מיליארד דולר, ללא כל גיבוי של הבנק הלאומי היוגוסלבי.[35]
סרבים קרואטים בקנין, בהנהגתו של מפקח המשטרה המקומית מילאן מרטיץ', החלו לנסות להשיג גישה לנשק כדי שיוכלו למרוד בממשלת קרואטיה. פוליטיקאים סרבים קרואטים, כולל ראש עיריית קנין, נפגשו עם בוריסאב יוביץ', ראש הנשיאות היוגוסלבית באוגוסט 1990, ודחקו בו לדחוף את המועצה לפעול כדי למנוע מקרואטיה להיפרד מיוגוסלביה, מכיוון שהם טענו שהאוכלוסייה הסרבית תהיה בסכנה בקרואטיה שנשלטה על ידי טוג'מן וממשלתו הלאומנית.
בפגישה, קצין הצבא פטר גרצ'אנין אמר לפוליטיקאים הסרבים הקרואטים כיצד לארגן את המרד שלהם, והמליץ להם להעמיד בריקדות. בתחילה נודע המרד כ"מהפכת בולי העץ", כאשר הסרבים חסמו כבישים אל קנין בעצים כרותים ומנעו מקרואטים להיכנס לעיר או לאזור החוף הקרואטי של דלמטיה. הסרט התיעודי של ה-BBC, מות יוגוסלביה, חשף כי בזמנו הטלוויזיה הקרואטית ביטלה את "מהפכת בולי העץ" והציגה אותה כעבודתם של סרבים שיכורים, בניסיון לצמצם את המחלוקת החמורה. עם זאת, המצור הזיק לתיירות הקרואטית. ממשלת קרואטיה סירבה לנהל משא ומתן עם הבדלנים הסרבים והחליטה לעצור את המרד בכוח, תוך שליחה של כוחות מיוחדים חמושים במסוקים כדי להכשיל את המרד.
הטייסים טענו שהם מעבירים "ציוד" לקנין, אך חיל האוויר היוגוסלבי התערב ושלח מטוסי קרב ליירט אותם בדרישה שהמסוקים יחזרו לבסיסם. הכוחות הקרואטים חזרו לבסיסם בזאגרב. פעולה זו של חיל האוויר היוגוסלבי הבהירה לממשלה הקרואטית כי הצבא העממי היוגוסלבי נמצא יותר ויותר בשליטה סרבית. האובלסט הסוציאליסטי האוטונומי של קראינה הוכרז רשמית כישות נפרדת ב-21 בדצמבר1990 על ידי המועצה הלאומית הסרבית, בראשה עמד מילאן באביץ'.
באוגוסט 1990 החליף הפרלמנט הקרואטי את נציגו סטייפ שובר בסטייפן מסיץ', בעקבות מהפכת בולי העץ.[36] מסיץ' נכנס לתפקידו רק באוקטובר 1990 בגלל הפגנות מהצד הסרבי, ולאחר מכן הצטרף למקדוני וסיל טופורקובסקי, לסלובני יאנז דרנובשק ולבוגיץ' בוגיצ'ביץ' מבוסניה והרצגובינה בהתנגדות לדרישות להכריז על מצב חירום כללי, שהיה מאפשר לצבא יוגוסלביה להטיל ממשל צבאי.[33]
לאחר תוצאות הבחירות הרב-מפלגתיות הראשונות, הרפובליקות של סלובניה, קרואטיה ומקדוניה הציעו להפוך את יוגוסלביה לפדרציה רופפת של שש רפובליקות בסתיו 1990, אולם מילושביץ' דחה את כל ההצעות הללו, בטענה שכמו לסלובנים ולקרואטים, גם לסרבים יש זכות להגדרה עצמית. פוליטיקאים סרבים נבהלו משינוי הביטוי בחוקת חג המולד של קרואטיה ששינה את מעמדם של הסרבים האתניים מקרואטיה מאומה המוזכרת במפורש (narod) לאומה הנמנית יחד עם המיעוטים (narodi i manjine).
בינואר 1991, שירות סיכול הריגול היוגוסלבי הציג סרטון של פגישה חשאית שלטענתו התרחשה ב-1990 בין שר ההגנה הקרואטי, מרטין שפגלי, לבין שני גברים אחרים. שפגלי הודיע במהלך הפגישה כי קרואטיה נמצאת במלחמה עם הצבא העממי היוגוסלבי ונתן הנחיות לגבי הברחות נשק וכן דרכי התמודדות עם קציני הצבא המוצבים בערים קרואטיות. הצבא רצה לאחר מכן להגיש כתב אישום נגד שפגלי בגין בגידה וייבוא בלתי חוקי של נשק, בעיקר מהונגריה.
שילוב הנסיבות הללו: גילוי הברחות הנשק הקרואטיות, המשבר בקנין, בחירת ממשלות תומכות-עצמאות בבוסניה והרצגובינה, קרואטיה, מקדוניה וסלובניה, והסלובנים שדרשו עצמאות במשאל העם, הראה כי יוגוסלביה עומדת בפני איום של התפוררות.
ב-12 במרץ 1991 נפגשה הנהגת הצבא עם הנשיאות בניסיון לשכנע אותה להכריז על מצב חירום שיאפשר לצבא היוגוסלבי להשתלט על המדינה. מפקד הצבא היוגוסלבי, ולקו קאדייביץ', הכריז כי קיים קשר במטרה להשמיד את המדינה, ואמר:
תוכנית ערמומית גובשה להשמדת יוגוסלביה. השלב הראשון הוא מלחמת אזרחים. השלב השני הוא התערבות זרה. אז יוקמו משטרי בובות ברחבי יוגוסלביה.
אחוז ההצבעה במהלך משאלי העם ביוגוסלביה בשנים 1990–1992
אמירה זו רמזה למעשה שהממשלות החדשות של הרפובליקות התומכות בעצמאות נתפסו בעיני הסרבים ככלי של המערב. הנציג הקרואטי סטייפן מסיץ' הגיב בכעס להצעה, והאשים את יוביץ' וקאדייביץ' בניסיון להשתמש בצבא כדי ליצור את סרביה הגדולה. לאחר מכן קראו יוביץ' וקאדייביץ' לצירים של כל רפובליקה להצביע בשאלה האם לאפשר חוק צבאי, והזהירו אותם שיוגוסלביה ככל הנראה תתפרק אם לא יונהג חוק צבאי.
בפגישה נערכה הצבעה על הצעה להחיל ממשל צבאי כדי לאפשר פעולה צבאית לסיום המשבר בקרואטיה על ידי מתן הגנה לסרבים. ההצעה נדחתה כשהנציג הבוסני בוגיץ' בוגיצ'ביץ' הצביע נגדה, מתוך אמונה שעדיין קיימת אפשרות דיפלומטית שתוכל לפתור את המשבר.
המשבר הנשיאותי היוגוסלבי הגיע למבוי סתום כאשר ריזה סאפונשיו מקוסובו ערק מהצד הסרבי בהצבעה השנייה על הממשל הצבאי במרץ 1991.[33] יוביץ' התפטר לזמן קצר מהנשיאות במחאה על המהלך, אך חזר במהרה.[33] ב-16 במאי 1991, הפרלמנט הסרבי החליף את סאפונשיו בסג'דו באירמוביץ', ואת ננאד בוצ'יץ מוויבודינה ביוגוסלב קוסטיץ'.[44] מהלך זה גרם למעשה למבוי סתום בנשיאות, מכיוון שהפלג הסרבי של מילושביץ' השיג ארבעה מתוך שמונה קולות בנשיאות הפדרלית, והצליח לחסום החלטות מרפובליקות אחרות, שקראו לרפורמה בפדרציה היוגוסלבית.[33][45][46]
לאחר תום כהונתו של יוביץ' בראש הנשיאות הקולקטיבית, הוא מנע מיורשו, מסיץ' הקרואטי, מלמלא את התפקיד, והעניק אותו במקום זאת לברנקו קוסטיץ', חבר בממשלה הפרו-סרבית במונטנגרו.
במשאל העם על עצמאות קרואטיה שנערך ב-2 במאי 1991, 93.24% הצביעו בעד עצמאות. ב-19 במאי 1991 נערך בקרואטיה הסיבוב השני של משאל העם על מבנה הפדרציה היוגוסלבית. ניסוח השאלה לא בירר במפורש האם הוא בעד היפרדות מהפדרציה או לא. המצביעים נשאלו אם הם תומכים באפשרות שקרואטיה "יכולה להיכנס לברית של מדינות ריבוניות עם רפובליקות אחרות (בהתאם להצעה של הרפובליקות של קרואטיה וסלובניה לפתרון המשבר המדיני ברפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה)?". 83.56% מבעלי זכות ההצבעה בחרו במשאל, כאשר הסרבים הקרואטים החרימו ברובם את משאל העם. מתוכם, 94.17% (אחוז הצבעה של 78.69%) הצביעו בעד ההצעה, בעוד ש-1.2% מהמצביעים התנגדו. לבסוף, הוכרזה עצמאותה של קרואטיה ב-25 ביוני 1991.
הן סלובניה והן קרואטיההכריזו על עצמאותן ב-25 ביוני1991. בבוקר ה-26 ביוני, עזבו יחידות הגיס ה-13 של הצבא העממי היוגוסלבי את בסיסיהן ברייקה, כדי לנוע לעבר הגבול הסלובני עם איטליה. המהלך הוביל מיד לתגובה חריפה מצד הסלובנים המקומיים, שארגנו בריקדות והפגנות ספונטניות נגד פעולות הצבא. עדיין לא התחוללו קרבות, ונראה היה שלשני הצדדים יש מדיניות לא רשמית של לא להיות הראשונים לפתוח באש.
בשלב זה, ממשלת סלובניה כבר מימשה את תוכניתה להשתלט על נמל התעופה הבין-לאומי של ליובליאנה וגם על עמדות הגבול של סלובניה בגבולות עם איטליה, אוסטריה והונגריה. אנשי הצוות שאיישו את עמדות הגבול היו, ברוב המקרים, כבר סלובנים, כך שההשתלטות הסלובנית הסתכמה ברובה בהחלפת מדים וסמלים, ללא כל לחימה. על ידי השתלטות על הגבולות הצליחו הסלובנים לבסס עמדות הגנה מפני מתקפה צפויה של צבא יוגוסלביה. המשמעות הייתה שהצבא העממי היוגוסלבי יצטרך לירות את הירייה הראשונה, שנורתה ב-27 ביוני בשעה 14:30 על ידי קצין הצבא היוגוסלבי.[47]
על אף שתמכה בזכויותיהן להגדרה עצמית לאומית, לחצה הקהילה האירופית על סלובניה וקרואטיה להטיל מורטוריום של שלושה חודשים על עצמאותן, והגיעה עימן להסכם בריוני ב-7 ביולי 1991, הסכם שהוכר על ידי נציגי כל הרפובליקות.[48] במהלך שלושת החודשים הללו השלים הצבא היוגוסלבי את יציאתו מסלובניה, והמשא ומתן להשבת הפדרציה היוגוסלבית עם הדיפלומט הבריטי לורד קרינגטון וחברי הקהילה האירופית כמעט הסתיים. תוכניתו של קרינגטון נבעה מהבנה שיוגוסלביה נמצאת במצב של פירוק וכללה החלטה שכל רפובליקה תקבל את עצמאותן הבלתי נמנעת של האחרות, יחד עם הבטחה לנשיא סרביה מילושביץ' שהאיחוד האירופי יבטיח את ביטחונם של הסרבים מחוץ לסרביה.
הצעותיו של לורד קרינגטון נדחו לאחר הכרתגרמניה, שהתאחדה פחות משלושה חודשים לפני כן, בערב חג המולד 1991 בסלובניה וקרואטיה. פרט למשא ומתן חשאי בין שרי החוץ הנס-דיטריך גנשר (גרמניה) ואלויס מוק (אוסטריה), ההכרה החד-צדדית באה בהפתעה לא רצויה לרוב ממשלות האיחוד האירופי וארצות הברית, עמן לא הייתה התייעצות מוקדמת. ארגונים בין-לאומיים, כולל האומות המאוחדות, לא חשו בנוח עם ההכרזה החד-צדדית של גרמניה. בעוד שיוגוסלביה כבר הייתה במבוכה, סביר להניח שההכרה הגרמנית ברפובליקות הנפרדות – וההתגייסות החלקית של אוסטריה על הגבול – החמירה את המצב הרבה יותר עבור המדינה הרב-לאומית המתפרקת. נשיא ארצות הבריתג'ורג' הרברט ווקר בוש היה נציג המעצמה היחיד שהביע התנגדות. מידת ההתערבות של הכס הקדוש ושירות הביון הפדרלי של גרמניה בפרשה זו נחקרה על ידי חוקרים הבקיאים בפרטים, אך התיעוד ההיסטורי נותר שנוי במחלוקת.
מילושביץ' סירב להסכים לתוכנית בטענה כי לקהילה האירופית אין זכות לפזר את יוגוסלביה וכי התוכנית אינה לטובת הסרבים, מפני שהיא תחלק אותם לארבע רפובליקות שונות (סרביה, מונטנגרו, בוסניה והרצגובינה וקרואטיה). קרינגטון הגיב בהעלאת הנושא להצבעה שבה כל הרפובליקות האחרות, כולל מונטנגרו, הסכימו תחילה לתוכנית שתפזר את יוגוסלביה. אולם, לאחר לחץ עז מצד סרביה על נשיא מונטנגרו, שינתה מונטנגרו את עמדתה והתנגדה לפירוק יוגוסלביה.
מלחמה בקרואטיה
מלחמת העצמאות של קרואטיה פרצה בתחילת אפריל 1991, בין ממשלת קרואטיה לבין הסרבים המורדים במחוז האוטונומי הסרבי של קראינה (בגיבוי כבד של צבא יוגוסלביה, שנשלט על ידי סרביה). ב-1 באפריל 1991 הכריז המחוז כי הוא ייפרד מקרואטיה. מיד לאחר הכרזת העצמאות של קרואטיה, הסרבים הקרואטים הקימו גם את האזור האוטונומי הסרבי של מערב סלבוניה ואת האזור האוטונומי הסרבי של מזרח סלבוניה, ברניה ומערב סריים. שלושת האזורים הללו התחברו לכדי רפובליקת קראינה הסרבית (RSK) שהוכרזה על ידי עצמה ב-19 בדצמבר 1991.
הישויות המשמעותיות האחרות הנשלטות על ידי סרבים בסלאבוניה הודיעו שגם הן יצטרפו לקראינה. זאגרב הפסיקה בשלב זה לשלם מיסים לבלגרד, והישויות הסרביות בקרואטיה הפסיקו את תשלום המיסים לזאגרב. במקומות מסוימים פעל הצבא היוגוסלבי כחיץ, באחרים הוא סייע לסרבים בהתמודדותם עם הצבא והמשטרה הקרואטים החדשים.
השפעת שנאת הזרים והשנאה האתנית בקריסת יוגוסלביה התבררה במהלך המלחמה בקרואטיה. תעמולה הן מצד הקרואטים והן מצד הסרבים הפיצה פחד, וטענה שהצד השני ידכא אותם ויגזים במספר ההרוגים כדי להגביר את התמיכה מאוכלוסיותיהם.[49] בחודשיה הראשונם של המלחמה, הצבא והצי היוגוסלבי, שנשלטו על ידי סרביה, הפגיזו בכוונה אזורים אזרחיים בספליט ודוברובניק, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, כמו גם כפרים קרואטים סמוכים לערים אלו.[50] כלי התקשורת היוגוסלביים טענו כי הפעולות נעשו בשל מה שלטענתם היה נוכחות של כוחות אוסטאשה פשיסטים ומחבלים בין-לאומיים בעיר.[50]
חקירות של האו"ם מצאו כי לא היו כוחות כאלה בדוברובניק באותה עת.[51] נוכחות הכוחות המזוינים של קרואטיה באזור גדלה מאוחר יותר. ראש ממשלת מונטנגרו, מילו ג'וקאנוביץ', בזמנו בן בריתו של מילושביץ', פנה ללאומיות המונטנגרית, והבטיח כי כיבוש דוברובניק יאפשר את הרחבת מונטנגרו לתוך העיר שלטענתו הייתה חלק היסטורי ממונטנגרו, וטען כי גבולותיה דאז של מונטנגרו "צוירו על ידי הקרטוגרפים בבולשביקים הוותיקים ובעלי ההשכלה הגרועה".[50]
במקביל, ממשלת סרביה סתרה את בעלת בריתה המונטנגרית על ידי דברי ראש ממשלת סרביה, דראגוטין זלנוביץ', שטען כי דוברובניק היא מבחינה היסטורית סרבית ולא מונטנגרית.[52] התקשורת הבין-לאומית הקדישה תשומת לב רבה להפצצות על דוברובניק וטענה שזו עדות לכך שמילושביץ' רודף אחר יצירת סרביה הגדולה עם התמוטטות יוגוסלביה, ככל הנראה בסיוע ההנהגה המונטנגרית הכפופה לסרביה והלאומנים הסרבים במונטנגרו כדי לטפח תמיכה מונטנגרית בכיבוש מחדש של דוברובניק.[51]
בווקובאר, המתיחות האתנית בין הקרואטים לסרבים התפוצצה כאשר הצבא היוגוסלבי נכנס לעיירה. צבא יוגוסלביה וכוחות צבאיים סרביים הרסו את העיירה בלוחמה עירונית ובהרס רכוש קרואטי. כוחות סרבים ביצעו מעשי זוועה נגד קרואטים, והרגו יותר מ-200.[53]
משנת 1991 עד 1992, המצב בבוסניה והרצגובינה הרב-לאומית הפך למתוח במיוחד. הפרלמנט שלה היה מחולק בקווים אתניים לפלג בוסני שולט ולפלגים סרבים וקרואטים במיעוט. בשנת 1991, רדובאן קאראג'יץ', מנהיג הפלג הסרבי הגדול בפרלמנט, שנקרא המפלגה הדמוקרטית הסרבית, העניק אזהרה חמורה וישירה לאספת העם של בוסניה והרצגובינה אם תחליט להיפרד מיוגוסלביה, ואמר:
זה, מה שאתם עושים, לא טוב. זה הנתיב שבו אתם רוצים לקחת את בוסניה והרצגובינה, אותו כביש מהיר לגיהנום ומוות שעליו נסעו סלובניה וקרואטיה. אל תחשבו שאתם לא תיקחו את בוסניה והרצגובינה לגיהנום, ואת העם המוסלמי אולי להכחדה. כי העם המוסלמי לא יכול להגן על עצמו אם תהיה כאן מלחמה.
בינתיים, מאחורי הקלעים, החל משא ומתן בין מילושביץ' הסרבי לטוג'מן הקרואטי לחלוקת בוסניה והרצגובינה לשטחים שינוהלו על ידי סרביה וקרואטיה כדי לנסות למנוע מלחמה בין קרואטים בוסנים לסרבים בוסנים. הסרבים בבוסניה ערכו משאל עם בנובמבר 1991 שהביא להצבעה מוחצת בעד הישארות במדינה משותפת עם סרביה ומונטנגרו.
בפומבי, התקשורת הממלכתית בסרביה טענה בפני הבוסנים שניתן לכלול את בוסניה והרצגובינה כאיחוד וולונטרי חדש בתוך יוגוסלביה חדשה המבוססת על ממשל דמוקרטי, אך הצעה זו לא נלקחה ברצינות על ידי ממשלת בוסניה והרצגובינה.[55]
ב-9 בינואר 1992 הכריזה האספה הסרבית הבוסנית על רפובליקה נפרדת של העם הסרבי בבוסניה והרצגובינה (שנקראה לאחר מכן רפובליקה סרפסקה), והמשיכה להקים אזורים אוטונומיים סרביים ברחבי המדינה. משאל העם הסרבי על הישארות ביוגוסלביה ויצירת האזורים הוכרזו כבלתי חוקתיים על ידי ממשלת בוסניה והרצגובינה.
משאלי עם על עצמאות בחסות ממשלת בוסניה נערכו ב-29 בפברואר וב-1 במרץ 1992. משאל העם הוכרז כמנוגד לחוקה הבוסנית והפדרלית על ידי בית הדין הפדרלי לחוקה והממשלה הסרבית הבוסנית החדשה שהוקמה, והוא הוחרם ברובו על ידי הסרבים הבוסנים. לפי התוצאות הרשמיות, שיעור ההצבעה עמד על 63.4%, ו-99.7% מהבוחרים הצביעו בעד עצמאות.
בוסניה והרצגובינה הכריזה על עצמאות ב-3 במרץ 1992 וקיבלה הכרה בין-לאומית חודש לאחר מכן, ב-6 באפריל.[56] באותו תאריך הגיבו הסרבים בהכרזה על עצמאותה של הרפובליקה סרפסקה והטלת מצור על סרייבו, שסימנה את תחילתה של מלחמת בוסניה.[57] הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה התקבלה כמדינה חברה באומות המאוחדות ב-22 במאי 1992.[58]
במשאל העם לעצמאות מקדוניה שנערך ב-8 בספטמבר 1991, הצביעו 95.26% מהבוחרים בעד עצמאות, שהוכרזה ב-25 בספטמבר 1991.[59]
כחמש מאות חיילים אמריקאים נפרסו תחת דגל האו"ם כדי לפקח על גבולה הצפוני של מקדוניה עם סרביה. עם זאת, שלטונות בלגרד לא התערבו כדי למנוע את עזיבתה של מקדוניה, ולא פעלו נגד הגעתם של חיילי האו"ם. חוסר הפעולה הסרבי בנושאים אלו הצביע על כך שברגע שבלגרד תקים את מדינתה החדשה (הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה באפריל 1992), היא תכיר ברפובליקה של מקדוניה ואף תנסה לפתח איתה יחסים דיפלומטיים. כתוצאה מכך הפכה מקדוניה לרפובליקה לשעבר היחידה שקיבלה ריבונות ללא התנגדות מצד השלטונות והצבא של יוגוסלביה וסרביה.
בנוסף, נשיאה הראשון של מקדוניה, קירו גליגורוב, אכן שמר על יחסים טובים עם בלגרד כמו גם עם שאר הרפובליקות היוגוסלביות לשעבר.
המרד ברפובליקה של מקדוניה, הסכסוך הגדול האחרון בין לאומנים אלבנים וממשלת מקדוניה, פחת ברמת האלימות שלו לאחר 2001.
בעוד שצרפת, בריטניה ורוב המדינות האחרות החברות באיחוד האירופי עדיין הדגישו את הצורך לשמור על אחדות יוגוסלביה,[60]קנצלרגרמניההלמוט קוהל הוביל את התביעה להכיר בשתי הרפובליקות המתפרקות הראשונות, סלובניה וקרואטיה. הוא לחץ על שתי הממשלות הלאומיות ועל האיחוד האירופי להיות גמישות יותר, וכן נסע לבלגרד כדי ללחוץ על הממשלה הפדרלית של יוגוסלביה לא להשתמש בכוח צבאי, תוך איום בסנקציות. בערב חג המולד 1991 הכירה גרמניה בעצמאותן של סלובניה וקרואטיה, "בניגוד לעצת הקהילה האירופית, האו"ם ונשיא ארצות הבריתג'ורג' הרברט ווקר בוש.[61]
עצמאותה של בוסניה והרצגובינה התבררה כמכה אנושה לרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. ב-28 באפריל1992 הוקמה הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, שנשלטה על ידי סרביה והורכבה רק מהרפובליקות הסוציאליסטיות לשעבר של סרביה ומונטנגרו. הרפובליקה נשלטה על ידי סלובודן מילושביץ' ובעלי בריתו הפוליטיים. ממשלתה טענה להיותה היורשת של יוגוסלביה הקומוניסטית, אך הקהילה הבין-לאומית סירבה להכיר בה ככזו. עמדת הקהילה הבין-לאומית הייתה שיוגוסלביה התפרקה למדינות הנפרדות שלה. החלטת האו"ם ב-22 בספטמבר 1992 מנעה מהרפובליקה הפדרלית לתפוס את מקומה של יוגוסלביה המפורקת בארגון כמדינה היורשת שלה.
שאלת הירושה הייתה חשובה לתביעות על הנכסים הבין-לאומיים של הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, כולל שגרירויות במדינות רבות. הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה לא ויתרה על תביעתה לירושת יוגוסלביה ההיסטורית עד 1996. רק ב-2001 נחתם ההסכם על ירושת הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית לשעבר של יוגוסלביה.
הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה הפכה ב-4 בפברואר2003 לאיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו. האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו לא היה יציב בפני עצמו, ולבסוף התפרק ב-2006, כאשר במשאל עם שנערך ב-21 במאי 2006 נתמכה עצמאות מונטנגרו על ידי 55.5% מהמצביעים, והעצמאות הוכרזה ב-3 ביוני 2006. סרביה ירשה את חברות האיחוד המדיני באו"ם.[66]
^Walsh, Martha (2001). Women and Civil War: Impact, Organizations, and Action. Lynne Rienner Publishers. pp. 57, The Republic of Bosnia and Herzegovina was recognized by the European Union on 6 April. On the same date, Bosnian Serb nationalists began the siege of Sarajevo, and the Bosnian war began. ISBN9781588260468.
