נאום זה לא היה הראשון מבין נאומיו של הנשיא רייגן בהם הוא התייחס לסוגיית חומת ברלין. בביקורו בברלין המערבית ביוני 1982 הכריז רייגן, "הייתי רוצה להציג שאלה למנהיגי ברית המועצות... מדוע החומה ניצבת שם?".[2] ב-1986, 25 שנים לאחר בניית החומה, בתגובה לשאלתו של כתב העיתון המערב גרמני, בילד, מתי הוא סבור שהחומה תופל, השיב רייגן, "אני קורא לאחראים עליה להפילה היום".[3]
ביום שקדם לתחילת הביקור ב-1987, הפגינו 50,000 איש כנגד נוכחותו של הנשיא האמריקאי בברלין. במהלך הביקור עצמו, נסגרו חלקים גדולים של העיר כדי למנוע מחאות נוספות נגד הנשיא. במיוחד הוגבלה התנועה בשכונת קרויצברג, והתנועה שעברה דרכה נחסמה לחלוטין, כולל קו U1 של הרכבת התחתית של ברלין שנסגר.[4]
הנאום עצמו היה נושא למחלוקת בתוך חוגי ממשל רייגן. כמה בכירים ויועצים בממשל סברו שאין להכניס את השורה הזאת לנאום, באומרם שכל אזכור בנאום שיגרום למתחים נוספים בגרמניה המזרחית, או למבוכה אפשרית לגורבצ'וב, שאיתו יצר הנשיא רייגן יחסים טובים, חייב להימחק מנוסח הנאום.
פקידים אמריקאים בגרמניה המערבית וכותבי הנאומים של הנשיא, כולל פיטר רובינסון, סברו אחרת. רובינסון סייר בגרמניה המערבית כדי לבחון מקומות אפשריים לנאום והוא הבחין בתחושה הכללית שרוב תושבי ברלין המערבית מתנגדים לקיומה של החומה. למרות קבלת תמיכה מועטה להכנסת משפט זה, הותיר אותו רובינסון בנוסח הנאום.
ב-18 במאי1987 נפגש הנשיא רייגן עם כותבי הנאומים שלו והגיב לנוסח הנאום, באומרו "חשבתי שזוהי טיוטה טובה ומבוססת". ראש סגל הבית הלבן, הווארד בייקר, התנגד באומרו שמשפט זה נשמע "קיצוני" ו"לא נשיאותי" וסגן היועץ לביטחון לאומי, קולין פאוול הסכים עמו. בכל אופן, הנשיא רייגן אהב את המשפט ואמר "אני חושב שנשאיר אותו".
כותב הנאומים הראשי של רייגן, אנתוני דולן, סיפק מקור אחר למשפט זה, וייחס את ניסוחו לנשיא עצמו. במאמר שפורסם בעיתון וול סטריט ג'ורנל בנובמבר 2009 מסר דולן דיווח מפורט על ישיבה שהתקיימה בחדר הסגלגל עוד לפני שנכתבה הטיוטה של רובינסון, ובה העלה הנשיא את הרעיון למשפט זה. הוא סיפר על התרשמותו הברורה ועל תגובתו של רובינסון לרעיון זה באותה עת.[5] בנובמבר 2009 פרסם הוול סטריט ג'ורנל מכתבים שכתבו רובינסון ודולן על גרסאותיהם לנסיבות חיבור הנאום.[6][7]
"אנו מקדמים בברכה שינויים ופתיחות. שכן אנו מאמינים שחירות וביטחון הולכים יד ביד, שקידומה של החירות האנושית יכולה רק לחזק את המטרה של שלום עולמי. ישנו רק צעד אחד שהסובייטים יכולים לעשות שלא יהווה טעות מצדם, שיקדם באופן דרמטי את המטרות של חירות ושלום. המזכיר הכללי גורבצ'וב, אם אתה שואף לשלום, אם אתה שואף לשגשוג של ברית המועצות ושל מזרח אירופה, אם אתה שואף לליברליזציה, בוא לשער זה. מר גורבצ'וב, פתח את השער הזה. מר גורבצ'וב, הפל חומה זו!"[10]
בהמשך נאומו אמר רייגן: "כאשר השקפתי לפני כמה רגעים מבניין הרייכסטאג, התגלמות האחדות הגרמנית, הבחנתי במילים שרוססו בגסות על החומה, אולי על ידי צעיר ברלינאי: 'חומה זו תיפול, אמונות הופכות למציאות'. כן, בכל רחבי אירופה, חומה זו תיפול. שכן היא לא יכולה לעמוד בפני האמונה. היא לא יכולה לעמוד בפני האמת. החומה לא יכולה לעמוד בפני החירות.[10]
נקודת שיא נוספת של נאומו של רייגן הייתה קריאתו לשים קץ למרוץ החימוש, בהתייחסו לטילים שנושאים נשק גרעיני מסוג SS-20 ועל האפשרות של "לא רק הגבלת ייצור הנשק, אלא גם השמדה, בפעם הראשונה, של סדרה שלמה של כלי נשק גרעיניים מעל פני האדמה".[9]
20 שנה מאוחר יותר טען הטיים מגזין שבזמנו הנאום "זכה לכיסוי מצומצם יחסית מהתקשורת".[11] חבר הפוליטביורו של גרמניה המזרחית, גינטר שבובסקי, התייחס לנאום כ"מגוחך"[12] וסוכנות הידיעות של ברית המועצות, טא"ס, האשימה את רייגן ב"נאום פרובוקטיבי ומחרחר מלחמה".[9]
קנצלר גרמניה המערבית לשעבר, הלמוט קוהל, אמר שהוא לעולם לא ישכח את העת בה עמד לצד רייגן כאשר הוא קרא תיגר על גורבצ'וב שיפיל את חומת ברלין. "זה היה הבזק של גאונות עבור העולם, במיוחד עבור אירופה".[13]
בנאום שנתן רייגן, הוא זכר שמשטרת גרמניה המזרחית לא התירה לאנשים להתקרב לחומה, ובכך מנעה מהם לשמוע את הנאום.[11]
פיטר רובינסון, כותב הנאומים של הבית הלבן, שהכין את טיוטת הנאום, אמר שרוב השורות המפורסמות מהנאום נכתבו בהשראת שיחה שלו עם אינגבורג אלז, תושבת ברלין המערבית, שאמרה "אם האדם הזה גורבצ'וב רציני בדיבוריו על גלאסנוסט ופרסטרויקה, הוא יכול להוכיח את זה על ידי זה שייפטר מהחומה הזו".[14]
למרות העובדה שרייגן האיץ בגורבצ'וב להפיל את חומת ברלין, יש כאלה, כמו רומש רתניסאר מהמגזין טיים, שטענו שקיימות מעט עדויות על כך שלנאום הייתה בכלל השפעה על ההחלטות להפיל את החומה, קל וחומר על האנשים שאליהם כוון הנאום.[11]
ביקורת נוספת על הנאום נמתחה ב-2012 על ידי ליאם הור במאמר שפרסם בכתב העת The Atlantic ובו ציין את הסיבות הרבות של הנטייה של התקשורת האמריקאית להתמקד במשמעות של הנאום המסוים הזה, מבלי לשקול את המורכבות של האירועים כפי שהם התרחשו בגרמניה המזרחית, בגרמניה המערבית ובברית המועצות.[15]
ג'ון קורנבלום, דיפלומט אמריקאי בכיר בברלין באותה תקופה ושגריר ארצות הברית בגרמניה מ-1997 ועד 2001, אמר: "[הנאום] לא קיבל את חשיבותו הנוכחית עד 1989, לאחר נפילת החומה".[8]
