יוסיפ ברוז טיטו (בקרואטית ובסלובנית: Josip Broz Tito בסרבית: Јосип Броз Тито; 7 במאי1892 – 4 במאי1980), שנודע בכינוי המרשל טיטו, היה נשיא יוגוסלביה מסוף מלחמת העולם השנייה ועד מותו בשנת 1980. בימי מלחמת העולם השנייה פיקד על צבא הפרטיזנים הגדול ביותר באירופה. מוצאו היה קרואטי-סלובני, ונודע כלוחם נחוש נגד צבא הכיבוש הנאצי. כמו כן, כוחותיו פעלו גם נגד משטרו של מוסוליני בעת מלחמת העולם השנייה. טיטו הנהיג את מדינתו כדיקטטורה בהתאם לעקרונות הקומוניזם, אך שמר על עצמאות מברית המועצות, ובשלב מסוים על כמה אפיונים מקלים על השיטה הקומוניסטית, כמו למשל בתחום חופש תנועת בני האדם, הסחורות והמידע. דגל בחופש תרבותי ובימיו הייתה לתושבי יוגוסלביה אפשרות להיות בקשרים עם המערב. השפה האנגלית הייתה כבר בזמנו חובה בכל בתי הספר ביוגוסלביה ונלמדה ברוב בתי הספר ביוגוסלביה.
בשנת 1907 החל לעבוד בעיר סיסק שבקרואטיה כעובד מתכת, והיה פעיל בארגון עובדי המתכת.
לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא האוסטרו-הונגרי ונשלח עם יחידתו לחזית המזרחית. על אומץ ליבו בקרב הוענקה לו מדליית זהב והוא הועלה לדרגת סמל. באפריל 1915 נפצע בקרב בהרי הקרפטים ונפל בשבי הצבא הרוסי. במהלך השבי הפך לקומוניסט. במהלך המהפכה הבולשביקית ב-1917 ברוסיה שוחרר ממחנה שבויים והתנדב לצבא האדום. בשנת 1920 חזר ליוגוסלביה, שם הצטרף למפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה. בהמשך, עבר לזאגרב וכיהן כיושב ראש האיגוד המקצועי של פועלי המתכת. ב-1928 התמנה למזכיר המפלגה הקומוניסטית בזאגרב. בשנה זו נאסר ונידון ל-5 שנים של עבודות פרך, בשל פעילות קומוניסטית. בשנת 1934 היה לחבר הנהלת מרכז המפלגה, ובאותה עת אימץ את הכינוי המחתרתי "טיטו". ישנן השערות שונות מדוע בחר בכינוי זה, אולם לפי הגרסה המקובלת בחר טיטו ככינוי בשם פרטי שהיה נפוץ באזור הולדתו, ללא סיבה מיוחדת. (השם טיטו, גרסה סרבו-קרואטית של טיטוס, נדיר בקרואטיה אך נפוץ באזור שבו גדל טיטו).
בשנים 1935–1936 עבד בהנהלת הקומינטרן במוסקבה. באוגוסט 1936 התמנה למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית. בשנת 1937 חזר בחשאי ליוגוסלביה, זמן קצר לפני שסטלין חיסל את הנהגת המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית במוסקבה[1].
מלחמת העולם השנייה
בעת הפלישה הגרמנית ליוגוסלביה באפריל 1941, היה טיטו בזאגרב. הוא הגיע לבלגרד ברכבת בעזרת מסמכים מזויפים ב-8 במאי 1941 והחל לארגן את פעילות המפלגה. הדעות חלוקות בשאלה עד כמה ואם בכלל פעל טיטו נגד הכיבוש לפני פלישת הצבא הגרמני לברית המועצות במבצע ברברוסה, ב-22 ביוני 1941. על פי גרסה אחת, הקומוניסטים של טיטו לא נאבקו כלל בגרמנים, בראותם בפלישה מאבק בין כוחות לאומניים אנטי-פועליים. אחרים טוענים שטיטו התגייס מיד למאבק בגרמנים. גרסה אחרת טוענת שטיטו הבין שגרמניה מתכננת פלישה לברית המועצות, והכין בהתאם את כוחותיו למאבק בגרמנים[2].
ב-4 ביולי 1941 התכנס הפוליטבירו היוגוסלבי וקרא לכ-10,000 חברי המפלגה הקומוניסטית להיאבק נגד הפולשים הגרמנים והאיטלקים. ב-13 ביולי 1941 הצליחו כוחות הפרטיזנים להכות שתי דיוויזיות של הצבא האיטלקי ולשחרר לזמן קצר את מונטנגרו. גם בסרביה הצליחו הפרטיזנים לפגוע קשות בכוחות הגרמנים ביוגוסלביה, אשר נאלצו לנוע אך ורק בשיירות מאובטחות. הגרמנים מינו משתף פעולה קרואטי לראש ממשלה בסוף אוגוסט 1941, אך ללא הועיל מבחינתם[3].
מאמצע 1941 התארגנו שני כוחות ללחימה נגד הצבא הגרמני: צבא השחרור העממי של יוגוסלביה של טיטו שנתמך על ידי הרוסים והצבא הפטריוטי של דרג'ה מיכאולוביץ' שנתמך על ידי בריטניה[4]. טיטו נאבק נגד הנאצים ועוזריהם הקרואטים, האוסטאשה, וגם במשתפי הפעולה מקרב בני עמו. על פי אומדנים, חיסל צבאו של טיטו יותר מ-10 דיוויזיות ממוכנות גרמניות במהלך המלחמה, הכניע את מוסוליני וצבאו בבלקן ובגבול איטליה, והצליח לשחרר חלק מיהודי יוגוסלביה שהיו כלואים במחנות ריכוז איטלקיים באזור הבלקן. יהודי יוגוסלביה מצידם, ראו בטיטו גיבור, מושיע וסמל המאבק בהיטלר ובמוסוליני, ואך טבעי היה החיבור בין הפרטיזנים היהודים של יוגוסלביה לטיטו, שפרס עליהם חסותו ותמך בהם[5]. על כן הצטרפו רוב הצעירים היהודים ששרדו לכוחותיו של טיטו, ורבים מהם העפילו בו לעמדות פיקוד.
באביב 1943 הגיעו למטה של טיטו משלחות סיוע של בריטניה וברית המועצות ששהו במטהו ותיאמו את הסיוע שניתן לצבאו[6].
בדצמבר 1943 הכריז טיטו על הקמת ממשלה יוגוסלבית זמנית בראשותו, שהיוותה תחליף לממשלה הגולה של המלך פטר השני בקהיר[7]. ממשלתו של טיטו זכתה להכרה מיידית של ברית המועצות[8], אך מדינות המערב לא הצטרפו לעמדה זו[9]. שר החוץ של בריטניה הצהיר שהממשלה הזמנית, אותה כינה "ועד השחרור הלאומי", היא ממשלה זמנית לניהול האזורים שבידי הפרטיזנים ואינה תובעת את השלטון ביוגוסלביה כולה[6]. בהמשך דצמבר 1943 הוכר טיטו רשמית על ידי בעלות הברית כ"מצביא"[10]. בחודשים הראשונים של 1944 התנהל מאבק בין ממשלתו של טיטו לממשלה היוגוסלבית הגולה על ההכרה כממשלה המייצגת את יוגוסלביה[11]. ב-25 במאי 1944 פשטו כוחות של הצבא הגרמני על מטהו של טיטו, ושבו או הרגו רבים מאנשי מטהו של טיטו. טיטו הצליח להימלט, אך הפגיעה במטהו הביאה לקרבה בינו לבין המלך[4] ובתחילת יולי 1944 הושג לבסוף הסכם בין טיטו למלך פטר והוקמה ממשלה חדשה בה היו נציגים של טיטו[12].
במהלך המלחמה, בהתאם להוראות שקיבל מברית המועצות, נתן טיטו עדיפות ללחימה בנאצים, על פני הפצת הקומוניזם. טיטו השכיל להקים את חזית השחרור הלאומית שבראשה עמד, ששילבה בתוכה נציגים מכלל המפלגות ביוגוסלביה. הוא הגן על רכוש פרטי וחופש דת ושילב בכוחותיו שמרנים וכמרים, וכך הרגיע את הרתיעה מבית ומחוץ משיתוף פעולה עם קומוניסטים[13].
השינוי המשמעותי במאזן הכוחות הגיע מצידן של בעלות הברית שנתנו את תמיכתן לטיטו בשנת 1944 עם הפלישה האמריקאית לאיטליה, ועד סוף 1945 הובסו הגרמנים על ידי בעלות הברית ויוגוסלביה הפכה לאומה אחת מאוחדת כאשר טיטו שולט ומייסד דיקטטורה.
נשיא יוגוסלביה
בינואר 1945 הגיע טיטו להסכם עם ראש ממשלת יוגוסלביה, איוון סובאשיץ, על הקמת עוצרות משותפת לקראת משאל עם על עתיד יוגוסלביה. המלך פטר התנגד להסכם זה שהיווה הדחה שלו[14]. באפריל 1945 הושג לבסוף הסכם על מינוי שלושה עוצרים והם מינו את טיטו לראש ממשלה[15]. באוגוסט 1945 הצהיר טיטו כי המלך פטר לא יורשה לחזור[16] ובספטמבר התפטר סובאשיץ מממשלתו של טיטו והתייצב בראשות האופוזיציה. בנובמבר 1945 החרימה האופוזיציה את הבחירות וטיטו הכריז על ניצחון מוחלט של מפלגתו באחוזי הצבעה שנעו בין 90–100 אחוזים[17].
לקראת סוף 1952 הוחלט על שינויים חוקתיים ביוגוסלביה ומשרת ראש הממשלה אוחדה עם נשיא האספה הלאומית ליצירת התפקיד של נשיא יוגוסלביה[18]. בינואר 1953 נבחר טיטו על ידי שני בתי האספה הלאומית של הרפובליקה הפדרלית העממית של יוגוסלביה לנשיא יוגוסלביה[19]. כיהן כנשיא הרפובליקה עד מותו בשנת 1980.
לטיטו היו יוזמות צדדיות שלא הלמו את המדיניות של סטלין: תמך במרד הקומוניסטי ביוון שנראה לרוסים חסר סיכויים, הציע יצירת פדרציה בלקנית יחד עם אלבניה ובולגריה.
בשנת 1948 ניסה מנהיג ברית המועצות, סטלין, להפוך את יוגוסלביה למדינת חסות, אך טיטו לא הרשה זאת וטיהר את המפלגה מתומכיו של סטלין ולא הסכים לרעיון שמדיניותו העצמאית תעמוד בדיון הקומינפורם. ברית המועצות ביקרה בחריפות את טיטו, אולם הוא לא היה מוכן להיכנע. כתגובה, מתוך חשש מהשפעת התנהגותה המרדנית בין שאר עמי מזרח אירופה, גרשו הרוסים את יוגוסלביה מהקומינפורם בשנת 1948. טיטו פקד אז על שני מקורביו: מילובאן ג'ילאס ואדוארד קרדליי לבצע שינויים ורפורמות בתוך הממשל של יוגוסלביה.
התעמולה הסובייטית השתלחה נגדו וכינתה אותו ואת נאמניו "תליינים", "כנופיה של בוגדים, מרגלים ופאשיסטים", "כלבי השמירה של האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי" וכו'. אחרי הקונגרס העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית שהתחילה תהליך של דה-סטליניזציה, ב-1956 הגיע טיטו לפיוס עם ההנהגה הסובייטית החדשה ובראשה ניקיטה חרושצ'וב ועם משטרי הארצות הקומוניסטיות השכנות, פרט למשטר האלבני שהמשיך בעוינות כלפיו.
טיטו ניסה לשמור על עמדה מסויגת לא רק כלפי הסובייטים אלא במידה מסוימת גם כלפי המערב. לצורך חיזוק מעמדו בתווך בין שני הגושים – הסובייטי והמערבי, בשנת 1961 הוא הקים במפגש בבלגרד יחד עם ראש ממשלת הודוג'ווהרלל נהרו ונשיא מצריםגמאל עבד אל נאצר את ארגון המדינות הבלתי-מזדהות.
טיטו התחתן עם ארבע נשים. הראשונה בהן היא הרטה האס שילדה לו ב-1941 את הבן מישו ברוז. ביוגרפים מצאו עדויות וראיות כי במשך חייו של טיטו היו לו עוד ילדים מרומנים סודיים.
פטירתו והנצחתו
בינואר 1980 הובהל טיטו לבית החולים בעיר ליובליאנה שבסלובניה, שם נפטר ב-4 במאי. הוא הובא לקבורה במאוזוליאוםבית הפרחים בעיר בלגרד. הלווייתו הייתה מהגדולות בהיסטוריה ונכחו בה נציגים מ-128 מדינות שונות, לרבות 35 ראשי מדינות[20].
על שמו של טיטו הוקמו רחובות, ערים ומצבות אך כיום השמות התחלפו. אחת הערים לדוגמה זו היא העיר פודגוריצה שבמונטנגרו שנקראה על שמו בעבר "טיטוגרד".
אחרי מותו עברה נשיאות יוגוסלביה ברוטציה בין מנהיגי הרפובליקות השונות שהרכיבו אותה. לבסוף הסדר זה נכשל, והמדינה התפרקה למספר מדינות נפרדות לאחר סדרה של מלחמות עקובות מדם. עם נפילת מסך הברזל ב-1989, הביעו המפגינים ביוגוסלביה את שנאתם כלפי טיטו והרסו את שלטי הרחוב שנשאו את שמו[21].
לקריאה נוספת
חיי, רשם מפי טיטו: ולדימיר דאדיאר. תרגום לעברית: בנימין מילא. תל אביב תשי"ג
.svg){kind=logo}
