ב-1979 הכריזה טנזניה מלחמה על אוגנדה לאחר שזו ניסתה לספח לעצמה שטחים בצפון המדינה. טנזניה לא הסתפקה בסילוק הכוחות האוגנדים מאדמתה, אלא אף פלשה לתחומי אוגנדה וכפתה את גירושו של הרודן האוגנדי אידי אמין והחזרתו לשלטון של אובוטה.
בחירות רב-מפלגתיות שנערכו לראשונה בשנת 1995 סימלו את קץ השלטון החד-מפלגתי בטנזניה. ב-23 בנובמבר 1995 הושבע בנג'מין מקפה כנשיא המדינה. שתי מערכות בחירות נערכו מאז, בעיקר לנוכח התנגדות עממית ומעמדה האוטונומי-למחצה של זנזיבר, ובשתיהן ניצחה מפלגת השלטון, חרף עדויות משקיפים בדבר אי-סדרים.
נשיא טנזניה וחברי האספה הלאומית (פרלמנט חד-ביתי בן 384 חברים, מתוכם 264 נבחרים על פי השיטה הרובנית, והשאר – על פי השיטה היחסית) נבחרים בבחירות ישירות לתקופת כהונה בת חמש שנים. הנשיא, העומד בראש הרשות המבצעת, ממנה ראש ממשלה המשמש כמנהיג הממשלה באספה הלאומית. הנשיא בוחר את חברי הקבינט מבין חברי האספה הלאומית, אך החוקה הטנזנית מסמיכה אותו לבחור בעשרה שרים שאינם חברי הפרלמנט.
היחסים האוטונומיים-למחצה שמקיימת ממשלת טנזניה עם זנזיבר מהווים מערכת שלטונית ייחודית למדי. בית הנבחרים הזנזיברי, המונה 76 נציגים, עוסק בעניינים הרלוונטיים לאי בלבד. החוקה משריינת חמישה מושבים באספה הלאומית לחברי בית הנבחרים הזנזיברי. להלכה, בית הנבחרים של זנזיבר רשאי לחוקק חוקים עבור זנזיבר מבלי להזדקק לאישורה של ממשלת האיחוד, כל עוד אין הדבר מתנגש עם עניינים הנוגעים לטנזניה כולה.
הרשות השופטת בטנזניה כוללת חמש ערכאות, ומשלבת את מערכות החוק השבטי, האסלאמי והבריטי. השופטים ממונים על ידי נשיא בית המשפט העליון של טנזניה (הממונה בעצמו על ידי הנשיא), מלבד אלה המכהנים בבית הדין לערעורים ובבית המשפט העליון, הממונים על ידי הנשיא. מערכת המשפט בזנזיבר מקבילה לזו הקיימת באיחוד, ועל פסקי הדין של בתי הדין הזנזיבריים (מלבד אלה הדנים בסוגיות חוקתיות ובדין האסלאמי) ניתן לערער בבית הדין לערעורים של האיחוד.
טנזניה מחולקת לעשרים-ושישה אזורים אדמיניסטרטיביים: 21 בטנגניקה, 3 בזנזיבר ו-2 בפמבה. 99 מועצות מחוזיות הוקמו לצורך הגדלת סמכות השלטון המקומי. כיום ישנן 114 מועצות הפועלות ב-99 מחוזות, מתוכן 22 עירוניות ו-92 כפריות.
טנזניה היא אחת הארצות העניות בעולם. הכלכלה מבוססת בעיקר על חקלאות, שעליה מבוסס חצי מהתל"ג, מספקת 85% מהיצוא ומעסיקה 90% מכוח העבודה.
תנאי הטופוגרפיה והאקלים מגבילים את שטח האדמה הניתנת לעיבוד ל-4% משטח המדינה. התעשייה כוללת כמעט אך ורק עיבוד של מוצרי חקלאות ומעט מוצרים אחרים.
הבנק העולמי ותורמים נוספים מספקים משאבים לשיקום התשתית הכלכלית המדורדרת של טנזניה. אף על פי שיש בה כמות נכבדה של משאבים טבעיים כגון, מרבצי זהב ופארקים לאומיים יפהפיים, הם אינם מפותחים ולכן אינם נמצאים בשימוש ועקב כך מספקים הכנסות מועטות.
בין השנים 1991 לבין 1999 היו עלייה בייצוא התעשייתי וגידול משמעותי בתפוקה ממינרלים, ובראשם זהב. כמו כן, חיפוש אחר גז טבעי באזור דלטת רופיג'י נראה מבטיח.
רפורמה במערכת הבנקאית בתחילת המאה ה-21 עזרה להגדיל את הצמיחה בסקטור הפרטי ובהשקעות, אולם הקידום הכלכלי תלוי גם בריסון השחיתות.
ב-2007, יסדו המשרד לפיתוח קהילתי, מגדר וילדים, משרד האוצר ובנק טנזניה את בנק TWBL המיועד לנשים בלבד. הבנק נפתח בפועל ביולי 2009, כשבסיסו בדאר א-סלאם. נכון ל-2024 יש ל-TWBL יותר מ-30 אלף לקוחות. טנזניה היא המדינה האפריקאית הראשונה שהקימה בנק לנשים בלבד, ו-TWBL הפך מודל לחיקוי במדינות השכנות אוגנדה, קניה וזמביה.[9]
ענף התיירות מהווה חלק נכבד מכלכלתה של טנזניה, שמורות הטבע שלה כמו הסרנגטי, והאי זנזיבר שהוא אתר נופש בהתפתחות, תורמים רבות לכלכלתה של טנזניה.
חלוקת האוכלוסייה במדינה היא לא-שוויונית באופן קיצוני. צפיפות האוכלוסייה נעה בין אדם אחד ועד ל-134 אנשים לקמ"ר – תלוי בכמות המים של אותו האזור, ככל שיש יותר מים האוכלוסייה גדולה יותר.
בזנזיבר יותר מ-80% מהאוכלוסייה היא עירונית. דאר א-סלאם היא העיר הגדולה ביותר. דודומה נמצאת במרכז טנזניה, נבחרה כעיר הבירה החדשה, על אף שבפועל רבים מגופי השלטון נשארו בדאר א-סלאם.
מבחינת ההתפלגות האתנית של התושבים, בחלקה היבשתי של טנזניה 99% מהאוכלוסייה הם אפריקנים (אשר 95% הם בנטו המורכב מיותר מ-130 שבטים), ו-1% הם אירופים, אסיאתים וערבים. בזנזיבר לעומת זאת הרכב האוכלוסייה שונה ומורכב בעיקר מערבים, אפריקנים מקומיים, ובני תערובת של המקומיים והערבים.
מבחינה דתית, בטנזניה כולה: 61% הם נוצרים, 35% הם מוסלמים, 2% חסרי דת.[11] לעומת זאת, בזנזיבר 99% מהאוכלוסייה הם בני דת האסלאם.
בחינוך בטנזניה קיים חינוך חובה חינם לילדי בית ספר יסודי.
קשרים דיפלומטיים, תיירותיים ומסחריים ענפים מתקיימים בין המדינות. ישראלים נדרשים לוויזת כניסה לטנזניה.
במהלך שנות ה־60 של המאה ה־20 התהדקו הקשרים בין מדינת ישראל הצעירה לבין טנזניה. הנשיא הטנזני הסוציאליסטי ג'וליוס ניררה התחבר עם ראש הממשלה דאז גולדה מאיר. בין המדינות התפתחו קשרים וישראל סייעה לטנזניה בהקמת ה"שירות הלאומי" של המדינה, ה-JKT (בסווהילית: Jeshi la Kujenga Taifa – צבא בניית המדינה). בתחום הבנייה נקשרו קשרים אמיצים בין חברות ואדריכלים ישראלים לבין השלטונות הטנזנאים. שלושת האדריכלים הישראלים אשר בלטו בפעילותם במקום הם משה ירמיצקי, גבריאל מרגלית ויעקב מרקו שתכננו בין השאר את מרכז הצרכנות בדאר א-סלאם, את "מלון קילימנג'רו" בדאר א-סלאם ואת "מלון ספארי" בשמורת מיקומי.
לאחר מלחמת יום כיפור, במסגרת החרם הערבי, ניתקה ממשלת טנזניה את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל בלחץ המצרים שהיו בעלי אינטרסים רבים בטנזניה, והפעילו לחץ דיפלומטי על הממשלה הצעירה של המדינה. ב-24 בנובמבר1988, בעקבות הכרזת יאסר ערפאת על הקמת מדינה פלסטינית תשעה ימים קודם לכן באלג'יר, הכירה טנזניה בעצמאותה של מדינה זו.[12]
ב-2017 העלו ישראל וטנזניה את דרג היחסים, ושגריר טנזניה הראשון הגיע לישראל.[13]
.jpg)
