"על פולחן האישיות והשלכותיו" (ברוסית: О культе личности и его последствиях), אשר מכונה גם "הנאום הסודי", הוא נאום שנשא ניקיטה חרושצ'וב בליל 24–25 בפברואר 1956 בפני מושב סגור של הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, בו הוקיע את פולחן האישיות שהנהיג יוסיף סטלין ואת פשעיו, עריצותו ורצח ההמונים בכל תקופת שלטונו ובפרט בתקופת "הטיהורים הגדולים". הנאום הודלף למערב על ידי "המוסד" שקיבל אותו מהעיתונאי היהודי-פולני ויקטור גרייבסקי והיה אחד מההישגים הראשונים של "המוסד" שתרמו להאדרת שמו בעולם.
עיקרי הנאום
מוקד הנאום היה התנגדותו של חרושצ'וב לפולחן האישיות של סטלין, שמת שלוש שנים לפני כן. ההתנגדות הובעה באמצעים שונים כגון ציטוטים מהקלאסיקות של המרקסיזם-לניניזם המוקיעות פולחני אישיות של היחיד, או ציטוטים מצוואתו של לנין והערותיה של רעייתו נאדז'דה קרופסקיה המעידים על אופיו הבעייתי של סטלין. בנוסף, חרושצ'וב ציין כי לפני תקופתו של סטלין, המאבק מול הטרוצקיסטים היה אידאולוגי בלבד, אך סטלין עבר להשתמש באופן מאסיבי במונח "אויב הציבור" עבורם.
חרושצ'וב טען כי סטלין הפר את נורמות המפלגה לגבי המנהיגות הקולקטיבית: הוא יצר דיכוי של רוב הבולשביקים הוותיקים וצירי כינוס המפלגה ה-17, שרובם הצטרפו אליה לפני 1920 - מתוך 1,966 צירים, 1,108 הוגדרו "מתנגדי המהפכה", 848 הוצאו להורג, ו-98 מתוך 139 החברים והמועמדים לוועידה המרכזית הוכרזו "אויבי הציבור". לאחר דיכוי זה, סטלין הפסיק אפילו לשקול את הרעיון של קולקטיביזם. חרושצ'וב תיאר בנאומו בפירוט מספר דוגמאות של דיכוי שבוצע כלפי בולשביקים ידועים. סטלין אף הורה להגביר את הרדיפות, ואמר כי "הנ.ק.ו.ד. נמצאים בפיגור של ארבע שנים בלוח הזמנים" בעניין זה. החלו להתבצע זיופים כדי להתמודד עם ה"תוכניות" למספר החשיפות של אויבי הציבור.
בנאום תיאר חרושצ'וב את ההגזמה הרבה שבוצעה לגבי תפקידו של סטלין בניצחון ב"מלחמה הפטריוטית הגדולה" (בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה). בנוסף ביקר חרושצ'וב את "מבצע עדשה" שבו הגלה סטלין עמים שלמים מחבל הקווקז. כן הזכיר את עלילת הדם במשפט הרופאים ואת "פרשת המגרלים".
חרושצ'וב פירט את האמצעים בהם בא לידי ביטוי פולחן האישיות של סטלין: שירים, קריאת ערים על שמו ועוד. הוא הקריא את מילות ההמנון הלאומי הסובייטי בשנים 1944–1953, בהן קיימת התייחסות לסטלין. בנוסף הזכיר את הפסקת מתן "פרס לנין הלאומי" מאז 1925, מצב שלטענתו יש לתקן.
השפעות הנאום
הנאום נמשך ארבע שעות וכלל כ-26,000 מילים. לשמירת סודיותו של הנאום הוצאו נציגי המפלגות הקומוניסטיות שמחוץ לברית המועצות מן האולם ונותרו בו רק 1,400 נציגי הוועידה תושבי ברית המועצות. אחדים בקהל התעלפו ואחרים נתקפו בייאוש או לא האמינו למשמע אוזניהם. בוועידה לא התירו כל דיון בנושא, והצירים חזרו לבתיהם כשרבים מהם שקעו בדיכאון, ושניים מהם אף התאבדו בשבועות שלאחר הנאום.
קטעים מן הנאום הועברו לפקידי מפלגה מקומיים שקראו אותם באסיפות ברחבי ברית המועצות החל ממרץ אותה שנה, בהוראת המפלגה. אולם נעשו ניסיונות למנוע את הפצתו במדינות הגוש הסובייטי ובמערב. מספר ימים לאחר סיום הוועידה העביר למערב כתב רויטרס ג'ון רטי את המידע הראשוני על הנאום. על אף שפרטי הנאום היו ידועים באופן כללי, ראו גורמים במערב חשיבות עליונה בהשגת נוסחו המדויק והמלא של הנאום. מאמצי ארגוני מודיעין בעולם להשיג את הנאום נכשלו. נציגי ה-CIA עמלו תקופה ארוכה להשיג את נוסח הנאום, ואף הציעו פרס בגובה מיליון דולר עבור נוסח הנאום, אך ללא הועיל[1]. היחיד שהצליח להשיג עותק מן הנאום היה המוסד הישראלי, שקיבלו מידי עיתונאי יהודי מפולין בשם ויקטור גרייבסקי, שהוציא את תדפיס הנאום בהשאלה ממזכירות לשכתו של המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הפולנית אדווארד אוחאב. הוא הגניבו, תוך סיכון עצמי, לשגרירות ישראל בוורשה, שם צולם המסמך. גרייבסקי החזירו עוד באותו יום ללשכת המזכיר. השגת נוסח מדויק של הנאום נחשבה בעיני שירותים חשאיים זרים כהישג מדהים לשירותים החשאיים של המדינה הצעירה, הביא להכרה עולמית ביכולות השירותים הישראליים (בעיקר המוסד) ויצר את התשתית לשיתוף הפעולה עם ה־CIA.
לאחר בקשת ארצות הברית מישראל לפרסם את הנאום, הנאום הודפס במלואו בניו יורק טיימס. הפרסום עורר זעזוע עמוק בעולם וגרם לדה-לגיטימציה של השלטון הקומוניסטי של ברית המועצות, בעולם המערבי ובמיוחד במדינות דרום אמריקה (למעט קובה). ארצות הברית עשתה מאמצים רבים להביא את תוכן הנאום לידי התושבים של הגוש הסובייטי שהמשטר הסתיר מהם את תוכנו. נעשו שידורי רדיו בהם הקריאו את תוכן הנאום בשפות מזרח אירופאיות שונות, בלונים ועליהם עיקרי תוכן הנאום הופרחו אל עבר מזרח ברלין ושאר מדינות ברית ורשה. חוברות מחתרתיות עם תוכן הנאום החלו להיות מופצות ברוסיה וגרורותיה. נוסח רשמי של הנאום הודפס בברית המועצות רק ב-1989.
מיכאיל גורבצ'וב סיפר בריאיון לטלוויזיה הישראלית[2] כי שמיעת הנאום בתור קומוניסט צעיר זרעה אצלו את הרצון לחסל את הסטליניזם בברית המועצות, והיוותה את המניע לפעילות שלו שלושה עשורים מאוחר יותר, כאשר הכריז בוועידה ה־27 של המפלגה הקומוניסטית, בפברואר 1986, על הגלאסנוסט ("פתיחות") והפרסטרויקה ("בנייה מחדש"), והוביל לגל של שחרור ודמוקרטיזציה במדינות מזרח אירופה, ולמעשה סיים בכך את המלחמה הקרה.
מטרות הנאום
ההערכה הרווחת במערב הייתה שהנאום הסודי של חרושצ'וב היה מעשה אמיץ מבחינתו שנעשה ממניעים טהורים של סלידה מהמעשים הנפשעים של סטלין. לרגל ציון יובל לנאום ברוסיה ב-2006, נשמעו קולות שהנאום בעצם נועד לנקות את חרושצ'וב מאשמה, בעוד ידיו מגואלות בדם. דעה זאת הציג, למשל, יורי ז'וקוב, היסטוריון מהאקדמיה הרוסית למדעים, שחקר ארכיונים שפורסמו לציבור. אחד המברקים בארכיון מעיד על בקשה של חרושצ'וב ב-1938 כשקיבל לידיו את תפקיד מזכיר המפלגה באוקראינה לחסל או לעצור 30,000 איש. מסמך אחר מראה שב-1937 ביקש חרושצ'וב רשות להרוג 8,500 "בוגדים אנטי-סובייטים" ולגרש כ-33,000 איש למחנות. ייתכן שמעשים אלו היו הכרחיים להמשך חייו הפוליטיים של חרושצ'וב, כדי להבטיח את נאמנותו לסטלין. גם אחרי הנאום הסודי לא נמנע חרושצ'וב מלשלוח טנקים לדכא את המרד ההונגרי באוקטובר 1956 או כמעט להיגרר למלחמת עולם שלישית עם ארצות הברית.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
- הנוסח המלא באנגלית של הנאום עם פרשנות, באתר The Internet Archive
- הנרי שפירו, יונייטד פרס, גופתו של סטאלין תסולק מהמוזיליאום, חרות, 7 ביוני 1956
- תום פרפיט (הגרדיאן), הסוד האמיתי של נאום חרושצ'וב, באתר הארץ, 26 בפברואר 2006
- יוסי מלמן, יש איזשהו נאום של חרושצ'וב מהוועידה, באתר הארץ, 10 במרץ 2006
- גיל קיסרי, על מזכירה, חוברת אדומה וחשיפה ששינתה את העולם, מבט מל"מ 61, אוקטובר 2011, עמ' 12–14
- רותי אברהם, "חשפתי את ´הנאום הסודי´ על פשעי סטלין", אתר ערוץ 7
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על הנאום הסודי, 14 בפברואר 2011- הנאום הסודי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
