מנהיגה הראשון של ברית המועצות ומנהיג המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, ולדימיר איליץ' לנין לא רצה שחבר המפלגה, יוסיף סטלין יירש אותו. לנין אף כתב בצוואתו ביקורת חריפה על סטלין, הוא סבר כי "סטלין הוא גס מדי, וחסרון זה הוא ללא נשוא אצל אדם המכהן כמזכיר כללי....לכן, מציע אני לחברים שימצאו דרך לסלק את סטלין מתפקיד זה וימנו תחתיו אדם אחר – סובלני, נאמן ומנומס יותר, שייתן את דעתו על צורכי החברים ויהיה פחות קפריזי"[2]. חרף ההתנגדות החריפה של לנין, לאחר מותו הופצו ברחבי ברית המועצות כ-500,000 עותקים של תמונה בה נראים סטלין ולנין משוחחים על ספסל ונראים מנהלים שיחה כמו זוג חברים. סטלין אימץ את הרעיון והחליט להתרברב במהלך נאומים בפני הפרולטריון כי הוא היה אחד מתלמידיו הקרובים ביותר של לנין[3]. בסופו של דבר, שתי הדמויות התמזגו בעיתונות הסובייטית וסטלין הפך להתגלמותו של לנין. בתחילה, העיתונות ייחסה הצלחה כלשהי לדברים מסוימים בברית המועצות להצלחות של סטלין ולנין, אך עם חלוף הזמן סטלין הפך בעצמו לסיבה הרשמית לרווחת תושבי ברית המועצות[4].
חגיגות יום הולדתו ה-50 של סטלין, בדצמבר 1929 סימנו את הסנונית הראשונה והאמיתית בהליך הבנייה של "הכת סביב סטלין" וטיפוח פולחן האישות שלו. באופן פומבי, סטלין היה נחשב בחור צנוע ודחה כל טענה שאמרה שהוא שווה ללנין אך בפועל איפשר את המשך האדרתו. כבר ב-1933, היו במרכז מוסקבה יותר תמונות של סטלין מאשר של לנין.
העיתונות הסובייטית שיבחה ללא הרף את סטלין ותיארה אותו כ"גדול", "אהוב","נועז" ו"גאון". היא גם הציגה אותו כדמות אב אכפתית אך חזקה שרואה את כל אזרחי ברית המועצות כ"ילדיו"[5]. מ-1936, העיתונות הסובייטית החלה להתייחס לסטלין כאבי האומה[6].
יחסי הגומלין בין סטלין לילדים הפכו למרכיב מרכזי בפולחן האישות סביבו. סטלין עסק לעיתים קרובות בשליחת מתנות באופן מתוקשר לילדים סובייטים ממגוון רקעים אתניים שונים. החל משנת 1935 הביטוי "תודה לחבר החביב סטלין על ילדות מאושרת!" הופיע בשערי פעוטונים, בתי יתומים ובתי ספר. ילדים השתמשו בסיסמה הזו גם בפסטיבלים שאורגנו על ידי הרשויות[7]. הדימוי של סטלין כאב נתפס כניסיון של התעמולה לשלב את התעמולה הסובייטית עם סמלים וסמננים דתיים בפולחן האישיות של סטלין. התואר "אבא" היה שייך קודם כל לסטלין ורק אז יוחס לכמרי הכנסייה האורתודוקסית הרוסית. העיתונות החלה להפסיק את המסירות שלה לכנסייה והתמסרה גם בנושא הזה לסטלין[8].
העיתונות הציגה לעיתים קרובות קשר ישיר בין סטלין לפשוטי העם, לעיתים קרובות פורסמו מכתבים מחקלאים או תעשיינים המהללים את סטלין ומשבחים את פועלו[9].
במלחמת העולם השנייה במהלך הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ובזמן שהכוחות הנאציים חדרו עמוק לשטח ברית המועצות והצבא הסובייטי ספג תבוסות נוראות, פולחן האישיות של סטלין, שעד אז הוכתב מלמעלה, הפך לאותנטי. התחושה בקרב הציבור הסובייטי הייתה, שרק מנהיג חזק כמו סטלין, מסוגל להוציא את ברית המועצות מן המצב הנואש שאליו נקלעה.
סממנים נוספים של פולחן האישיות
תמונות ופסלים רבים של סטלין קישטו מקומות ציבוריים ברחבי כל ברית המועצות. ב-1955 הוקמה בפראגאנדרטה ענקית שהוקדשה לסטלין (אנ') והיא עמדה שם עד 1962[10]. הפסל היה מתנה ליום הולדתו ה-69 של סטלין מאנשי פראג. לאחר כ-5 וחצי שנים הסתיימו העבודות עליו והוא נחשף לציבור הרחב. האנדרטה עצומה שקלה כ-17,000 טון. הפסלים בדמותו של סטלין תיארו אותו כאדם גבוה, אך מתמונות נראה כי סטלין היה בערך 165–168 ס"מ בלבד. מלבד זאת, בראשית שנות השלושים החלו אנשים רבים להקים בבתיהם "חדר סטלין", חדר המוקדש למנהיג ומלא בדיוקנאות שלו[11]. כמו כן ועל אף שאלו לא היו המדים הרשמיים, בכירים בברית המועצות החלו לחקות את התלבושת הרגילה של סטלין.
פולחן האישיות של סטלין החל להתבטא גם בקולנוע כבר בשנות ה-30, אך נזנח בעת המלחמה: הצורך לגייס את המוני העם אילץ את שופרות המשטר ליצור סרטים שעסקו בגיבורי עבר היסטוריים או בהתמודדות האיש הפשוט. אחרי 1945, התעמולה הסטליניסטית שבה למסך בתנופה גדולה, כשראש המדינה מתואר כאחראי היחיד והבלעדי לניצחון על הנאצים. "תוך זמן קצר," כתבה דניס יאנגבלד, "נותרו רק שלושה סוגי גיבורים בקולנוע: המתים, הנכים וסטלין."[12]. אחד מהסרטים הבולטים בז'אנר התעמולה הסובייטית היה הסרט נפילת ברלין, הסרט תוכנן כמתנה ליום ההולדת ה-70 של המנהיג מטעם מוספילם. הבמאי שנבחר, מיכאיל צ'יאורלי, יצר כבר שני אפוסים סטליניסטיים; הכוכב הראשי, מיכאיל גלובאני, היה השחקן האהוב על המזכיר הכללי לגילום עצמו. הוא הופיע כבר בתור סטלין בתשעה סרטים קודם לכן, ובמהלך הקריירה שיחק אותו בארבעה-עשר בסך הכל. הדיקטטור גם התערב בכתיבתו של התסריטאי פיוטר פבלנקו ועקב מקרוב אחרי ההפקה. אדוורד רדזינסקי טען כי אביו שמע מפבלנקו שלברנטי בריה הורה לו לעצב את סטלין בסרט כדמות משיחית ואלוהית, עם מוטיבים חזקים השאובים מדמותו של ישו.
הפולחן ו"הכת" שטיפחה אותו הובילה להתנהגות שונה של הציבור, בסוף שנות השלושים, אנשים היו קופצים קמים בכל פעם ששמעו את שמו סטלין. הפולחן הביאה גם לשינוי מסיבי של ערים, עיירות וכפרים רבים שנקראו על שמו של סטלין, פרס המדינה על שם סטלין ופרס סטלין לשלום.
הופעתה של הכת גם הובילה לשיגעון של שינוי שם: עיירות, כפרים וערים רבים נקראו על שם המנהיג הסובייטי, בכל כיכר בעיר סובייטית הוצבו פסלים שלו לצד לנין וקרל מרקס. פרס סטלין ופרס סטלין לשלום נקראו גם לכבודו, והוא קיבל כמה תארים מפוארים (למשל, "אבי האומות", "בונה הסוציאליזם", "אדריכל הקומוניזם", "מנהיג האנושות המתקדמת" ואחרים). הפולחן הגיע לרמות חדשות במהלך מלחמת העולם השנייה, כששמו של סטלין נכלל בהמנון הלאומי הסובייטי החדש.
בדצמבר 1949 חגג סטלין את יום ההולדת ה-70 שלו לכאורה (בפועל סטלין נולד בדצמבר 1878). יום ההולדת של סטלין נחגג ברחבי ברית המועצות בחגיגיות רבה, פסלים ומוסדות שונים על שמו סטלין נחנכו באותו יום. ב-2 בדצמבר 1949 הוציאה נשיאות הסובייט העליון צו להקמת וועדת ממשלתית שתעסוק בחגיגות יום ההולדת של סטלין. 18 ימים לאחר מכן העניק הסובייט העליון לסטלין את עיטור לנין. ב-21 בדצמבר, יום לאחר הענקת הפרס התקיים בתיאטרון בולשוי מפגש חגיגי שהוקדש ליום ההולדת של סטלין. מנהיגים בולטים מהעולם נכחו באירוע, בהם המנהיג העליון של סין, מאו דזה-דונג, סגן ראש ממשלת גרמניה המזרחית, ולטר אולבריכט והמזכיר הכללי של המפלגה המהפכנית העממית של מונגוליה, יומג'אגין טסדנבאל. עבור מאו, החגיגות היו הביקור הממלכתי.
ברחבי ברית המועצות פורקו פסלים של סטלין שהיו מוצבים בכיכרות הערים, ושונו שמותיהם של מפעלים ורחובות רבים. המנון ברית המועצות, שמילותיו כללו אזכור של סטלין, החל להתבצע ללא מילים והושמעה מנגינה בלבד. כל המוזיאונים הרבים שהוקמו ברחבי ברית המועצות והוקדשו לסטלין נסגרו, למעט המוזיאון בעיר שבה הוא נולד, גורי.
^Ennker, Benno (2004) "The Stalin Cult, Bolshevik Rule and Kremlin Interactions in the 1930s", in Apor, Balázs et al. eds. The Leader Cult in Communist Dictatorship: Stalin and the Eastern Bloc. New York: Palgrave Macmillan. p.85
.jpg)
