גרמניה נהנתה בשנים האחרונות מיציבות כלכלית ופוליטית, מייחס חוב תוצר נמוך, ממדיניות של גירעון ממשלתי אפסי. השוני בין מזרח ומערב, עליית הימין הקיצוני, מאזן דמוגרפי שלילי ולצידו גלי הגירה הם בין הקשיים איתם מתמודדת גרמניה כיום.
טמפלרים הם חברי חברת המקדש, תנועה דתית פרוטסטנטית שנוסדה בדרום גרמניה באמצע המאה ה-19. מייסדה ואביה הרוחני של התנועה, כריסטוף הופמן, שאף להכשיר את הקרקע לקראת שיבתו השנייה של ישו ולקרב את הגאולה, לפי האמונה הנוצרית.
לפי אמונתם של הטמפלרים, קירוב הגאולה יכול היה להתבצע רק באמצעות מגורים בארץ הקודש, שבה הם שאפו לקיים מודל של חיים אידיאליים באמצעות הקמת כפרים יצרניים. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התיישבו מאות טמפלרים במושבות אחדות שהוקמו ברחבי ארץ ישראל, בהן עסקו בחקלאות, במלאכה ובמסחר.
גלריית איסט סייד היא השריד הארוך ביותר (1.3 ק"מ) שנותר מחומת ברלין. על גבי החומה צוירו 106 ציורי קיר על ידי אמנים מכל רחבי העולם. הציור הראשון ציור על ידי כריסטין מק לין בדצמבר 1989, זמן קצר לאחר "נפילת" החומה. הציורים שצוירו זמן קצר לאחר נפילת "מסך הברזל", בהם הציורים של ג'ים אביניון ות'יירי נואר, מתעדים את תקוות תושבי מזרח אירופה לעתיד חופשי וטוב יותר. הגלריה מהווה אתר תיירותי פופולרי, וככל הנראה גלריית ציורי הגרפיטי הגדולה בעולם.
ויקישיתוף הוא מאגר של תמונות, צלילים וקובצי מולטימדיה אחרים חופשיים, השייך לקרן ויקימדיה ומכיל למעלה מ 8 מיליון קבצים. בערימה זו מצויים אוצרות רבים, תמונות ואיורים המתעדים או מתארים רגעים היסטוריים. בחלון זה מוצגת תערוכה מתחלפת ובה תמונות הקשורות אחת לשנייה ולנושא משותף.
גרמניה היא פדרציה המורכבת מ-16 מדינות, המחולקות ל-439 מחוזות (קְרַייזֶה). לכל אחת מהמדינות עיר בירה, ממשלה ומוסדות משלה. (לברלין ולהמבורג אין ערי בירה, שכן הן ערי-מדינה; בתחומי מדינת ברמן, הנחשבת גם היא לעיר-מדינה, כלולות שתי ערים, והעיר ברמן היא עיר הבירה של מדינת ברמן.) פיזור האוכלוסין במדינות השונות איננו אחיד: כמחצית מאוכלוסיית גרמניה חיה בשלוש המדינות המאוכלסות ביותר (נורדריין-וסטפאליה, בוואריה ו-באדן-וירטמברג); המחצית השנייה פזורה על-פני 13 המדינות האחרות.
מינכן (בגרמנית: München, האזנהⓘⒾ) היא בירת מדינת בוואריה שבגרמניה והעיר הגדולה בה, ואחרי ברלין והמבורג העיר השלישית בגודלה בגרמניה עם כ-1.3 מיליון תושבים (בשנת 2006). העיר שוכנת על גדות הנהר איזר (Isar).
העיר נוסדה בשם "מוניכן" (Munichen שמשמעותו מקומם של הנזירים) ב-1158 על ידי היינריך "האריה", דוכססקסוניה, ולאחר כחצי מאה קיבלה מעמד של עיר ובוצרה. בתחילה רבו הבישוףאוטו פון פרייסינג (Otto von Freising) והיינריך על העיר בפני הקיסר ברייכסטג באאוגסבורג (Augsburg); בשנת 1180, בעת משפטו של היינריך "האריה", אוטו מוויטלסבאך (Wittelsbach) הפך לדוכס בוואריה, ושושלתו שלטה בה עד 1918. בשנת 1255 נחצתה דוכסות בוואריה לשניים, ומינכן הפכה לעיר בבוואריה עילית.
מינכן היא העיר העשירה והיקרה ביותר בגרמניה. שכר הדירה הממוצע במינכן כפול מזה שבברלין. שיעור האבטלה בעיר הוא הנמוך מבין עריה הגדולות של גרמניה; איכות החיים והביטחון האישי הם מהגבוהים באירופה כולה וזיהום האוויר נמוך יחסית.
אחת הסוגיות המורכבות בהקשר זה היא שאלת מעמדה של אוסטריה, מדינה דוברת גרמנית שהיא חלק מהמרחב התרבותי של גרמניה. מדינה זו הייתה דומיננטית במסגרת האימפריה הרומית הקדושה, הנחשבת לעיתים כמקבילתה הקדומה של "גרמניה" או הרייך הראשון; יחד עם זאת, אוסטריה לא נכללה במסגרת איחוד המדינות הגרמניות ב-1871, וסופחה ל"גרמניה" רק למשך תקופה קצרה של שמונה שנים (1938–1945).
שמה של האימפריה עבר שינויים היסטוריים רבים. בשנת 1034 כונו השטחים שבבעלותו של הקיסר קונראד השני בשם האימפריה הרומית, ואילו ב-1157 היה שמם האימפריה הקדושה. ייחוס התואר הקיסר הרומי לשליטים צפון-אירופיים החל עוד קודם לכן, בתקופתו של אוטו השני (קיסר 983-973). קיסרים מזמנו של קרל הגדול (מת בשנת 814) ועד לזמנו של אוטו הראשון (אוטו הגדול, קיסר 973-962) השתמשו בתואר אימפרטור אוגוסטוס. תחילת השימוש במונח האימפריה הרומית הקדושה מתוארכת לשנת 1254, ואילו השימוש בביטוי האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית (בלטינית: Sacrum Imperium Romanum Nationis Germanicae) (בגרמנית: Heiliges Römisches Reich Deutscher Nation) מופיע לראשונה בשנת 1512, לאחר שעבר וריאציות אחדות בסוף המאה ה-15.
נוסף על כך, בני הזמן התקשו אף להגדיר את מהותה של האימפריה הרומית הקדושה. בשנת 1667 כתב סמואל פופנדורף (אנ') בחיבורו De statu imperii Germanici": Nihil ergo aliud restat, quam ut dicamus Germaniam esse irregulare aliquod corpus et monstro simile ..." ("נותר לנו, אם כן, לקרוא לגרמניה גוף שאינו כפוף לאף כלל, המזכיר מפלצת"). הפילוסוף הצרפתי וולטייר תיאר מאוחר יותר את האימפריה (בלעז - מתורגם גם כקיסרות) כמדינה שהיא "חילונית, ולא קדושה, גרמנית, ולא רומית וממלכה, ולא קיסרות".
השם פרוסיה התייחס בימי הביניים המאוחרים רק לשטחים שמחוץ לקיסרות הרומית הקדושה בין הינטר-פומרן וקורלנד, אשר הפכו מאוחר יותר לפרובינציות "פרוסיה המזרחית" ו"פרוסיה המערבית". מאז 1466 חולקו שטחים אלו בין מלך פולין ובית הוהנצולרן. במאה ה-18 הלך והתקבל הכינוי פרוסיה לכל השטחים שבשלטון בית הוהנצולרן, כולל אלה שבשטחה של הקיסרות הרומית הקדושה. אחרי 1866 התפרסה ממלכת פרוסיה (מאז 1918 המדינה החופשית פרוסיה) על כמעט כל שטחה של צפון גרמניה והיוותה כשני שלישים משטחה של האימפריה הגרמנית. בשטחה של פרוסיה נמצאו כמה מובלעות של מדינות קטנות דוגמת שאומבורג-ליפה, מקלנבורג-שוורין ומקלנבורג-שטרליץ. ערי הבירה והשלטון הפרוסיות היו במהלך השנים קניגסברג (כיום קלינינגרד), ברלין ופוטסדאם.
לימי הזוהר שלה הגיעה פרוסיה במחצית השנייה של המאה ה-18 תחת מלכותו של פרידריך השני (הגדול), אז הייתה למעצמה הגרמנית השנייה בגודלה, והחמישית באירופה, ובמחצית השנייה של המאה ה-19 כאשר הייתה לכוח המניע של האחדות הגרמנית תחת מי שהיה ראש הממשלה ואחר-כך רייכסקאנצלר, אוטו פון ביסמרק.
עם פרוסיה מזוהים עד ימינו "ערכים פרוסים" שמקורם במוסר הפרוטסטנטי דוגמת אמינות, דייקנות, חסכנות, צניעות, כבוד וחריצות, ומצד שני סגידה למיליטריזם. הפרוסים מייחסים לערכים אלו את עליית ארצם לכדי מעצמה אירופאית.
הצבעים הפרוסים, שחור ולבן, מקורם במעיל הלבן ועליו צלב שחור שנשאו אבירי המסדר הטבטוני. (משילובם עם צבעי האדום-לבן של ליבק, החברה הקטנה ביותר בקיסרות הגרמנית, נוצר בשנת 1871 הדגל השחור-לבן-אדום של הקיסרות). מאז הרפורמציה מופיע המוטו Suum cuique (בלטינית: לכל אחד את שלו) על סמל פרוסיה.
שטח הקונפדרציה הגרמנית היה זהה במידה רבה לשטח האימפריה בזמן המהפכה הצרפתית (מלבד השטח שבו נמצאת כיום בלגיה). מספרן של המדינות החברות בקונפדרציה, שבתקופת האימפריה מנה מאות בודדות, קוצץ לכשלושה תריסרים בלבד. עם זאת, המדינות זכו לריבונות מלאה ולהכרה דיפלומטית גורפת. הן קשרו עצמן בברית הגנה משותפת והחזיקו יחדיו בביצורים במיינץ, לוקסמבורג, רשטאט, אולם ולנדאו. אספה פדרלית התכנסה באופן קבוע בעיר פרנקפורט.
הגרמנים משתמשים במונח "קייזרייך" (Kaiserreich) בהתייחסם לתקופה זו, מונח הנמצא בשימוש גם על ידי היסטוריונים שאינם דוברי גרמנית. כינוי אחר לתקופה, המקובל בשפות זרות אך בגרמנית מופיע רק לעיתים נדירות, הוא הרייך השני. כינוי זה מתבסס על התפיסה המתייחסת לאימפריה הרומית הקדושה בתור הרייך (קיסרות או אימפריה) הראשון (ובהתאם לאידאולוגיה הנאצית, גרמניה הנאצית היא הרייך השלישי).
המדיניות הפנימית שהנהיג ביסמרק בגרמניה שיחקה תפקיד חשוב ביצירת התרבות הפוליטית האוטוריטרית של הרייך השני. לאחר האיחוד ב-1871 פחת העיסוק הגרמני בפוליטיקה היבשתית, במה שאפשר לממשלה הפרלמנטרית-למחצה להעביר באופן חלק למדי שורת רפורמות מדיניות וכלכליות - בבחינת "מהפכה מגבוה" - אשר הפכו את המדינה החדשה למעצמה התעשייתית המובילה בעולם בן הזמן.
לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה מונה האריסטוקרט הליברל מקס פון באדן לקאנצלר גרמניה. מינויו של פון באדן היה כפי הנראה עקב המוניטין שלו כאדם מתון, המסוגל לנהל משא ומתן עם מדינות חוץ, וזאת לנוכח התבוסה במלחמה, שהייתה כבר עובדה מוגמרת בשלב זה. קודמיו של פון באדן בתפקיד היו בובות של אילי המלחמה ששלטו בפועל בגרמניה - הגנרלים מן המטה הכללי ובראשם פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף. פון באדן, בניגוד לקודמיו, החליט לגלות עצמאות, והכריז על שורת רפורמות ועל צעדים במישור מדיניות הפנים. לראשונה הוקמה ממשלה שבה ישבו נציגים סוציאליסטים. הקאנצלר הפך לאחראי בפני הרייכסטאג ונקבע שרק הוא יכול להכריז על מלחמה, שוחררו אסירים פוליטיים, ומשרת הקייזר (קיסר) הפכה לייצוגית בלבד.
הבחירות היחסיות הביאו להתחזקות מפלגות קטנות ולפיצול פוליטי וחברתי. מפלגות רבות התנגדו לקיום רפובליקה בגרמניה ודגלו בשיטות אחרות. שני צידי המתנגדים - מהימין הלאומני עד לשמאל הקומוניסטי - לא בחלו גם באלימות ורציחות פוליטיות וכך נוצרה אווירה אנטי דמוקרטית מעוררת פחד. כדי להחליט על פעולה כלשהי היה צורך בפשרה עם מספר רב של גורמים, כך שהפעולה הייתה לעיתים חסרת תוכן ותכלית.
גרמניה חסרה מעמד בינוני-בורגני יציב, שמהווה משענת לדמוקרטיה, כיוון שנחלש מהמשבר ומהאינפלציה. בנוסף לחברה הגרמנית מסורת מונרכית של מאות שנים, שלא יכולה להמחק ב-14 שנות דמוקרטיה. בעקבות סילוק הקיסר חלה אי יציבות בדפוסים והערכים השמרניים של הגרמני הפשוט. מיתוס המלחמה, "פולחן החייל המת" שמהווה חלק מהתרבות הגרמנית לאורך הדורות, דווקא התחזק בעקבות התבוסה וגרם לריאקציה - שאיפה לחזור לעבר, לשלטון היחיד והלאומנות הכלל-גרמנית.
גרמניה הנאצית היה הכינוי לגרמניה בין השנים 1933–1945, בזמן בו שלטה המפלגה הנאצית ואדולף היטלר עמד בראש המדינה.
בנובמבר 1932 התקיימו הבחירות הדמוקרטיות האחרונות בגרמניה לפני עליית הנאצים לשלטון. המפלגה הנאצית קיבלה 33% אחוז מהקולות. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית קיבלה 20% מהקולות, המפלגה הקומוניסטית 17%, מפלגת המרכז הקתולית 15%, המפלגה הלאומית 9% ומפלגות קטנות נוספות 6% מהקולות. על הנשיא פאול פון הינדנבורג היה להחליט על מי מראשי המפלגות להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה.
לעזרת אדולף היטלר, מנהיג המפלגה, באו הכוחות השמרניים בגרמניה, האצולה היונקרית שהייתה רגילה לנהל את ענייני המדינה מקדמת דנא ושלוחיה כמו הגנרל שלייכר, הקאנצלר לשעה ברינינג, והנשיא פאול פון הינדנבורג ששאפו מכבר לחסל את התעתוע הדמוקרטי המזיק במדינתם. לבסוף, החליטו קובעי המדיניות מאחרי הקלעים, ובראשם הגנרל שלייכר ופון פאפן, להמליץ בפני הינדנבורג על מינוי היטלר לקאנצלר גרמניה בסברם כי הכוחות האחרים במדינה ידאגו לרסנו בהיותו בשלטון. היטלר מונה לקאנצלר ב-30 בינואר1933. כבר בחודש פברואר החל תהליך הפיכת המשטר בגרמניה לדיקטטורי. הרמן גרינג מונה לשר הפנים של פרוסיה ובכך היה ראשון מבין חברי מפלגה רבים שימונו לתפקיד ציבורי. בשנים הבאות אויש רוב מנגנון המדינה על ידי נאצים. בחודש פברואר יצאה תקנת החירום הראשונה מני רבות "למען הגנת העם הגרמני". התקנה הסמיכה את שר הפנים לאסור אסיפות ופרסומים העלולים לפגוע בביטחון המדינה.
ב-28 בפברואר הצטרף לתקנה ה"חוק לשעת חירום להגנת האומה מפני האלימות המסוכנת של הקומוניסטים". התירוץ לחוק היה שהיו אלה הקומוניסטים שהציתו את בניין הרייכסטאג (הפרלמנט הגרמני) יום קודם לכן. אנשים רבים מאמינים שבניין הרייכסטאג הוצת על ידי הנאצים עצמם. החוק ביטל את חירויות היסוד האזרחיות והיווה הבסיס למשטר היחיד של היטלר. הוא לקח לידיו סמכויות רבות יותר והנהיג "מדינת משטרה" בה לפרט אין הגנה. בנוסף הממשלה הגרמנית קיבלה סמכות לעקוף את ממשלות המדינות השונות בגרמניה ובכך החל הרס המבנה הפדרטיבי ששרר שם. הכול כאמור בטענה שיש להתגונן מפני הקומוניסטים.
בהגדרתה הרחבה מתחילה תקופת השואה כבר ב-1933, אז עלתה המפלגה הנאצית בראשות אדולף היטלר לשלטון בגרמניה והחלו רדיפות היהודים. בהגדרתה המצומצמת יותר תקופת השואה מתייחסת לשנות מלחמת העולם השנייה בהן התחילו מעשי הרצח ההמוניים.
מלחמת העולם השנייה הביאה את הנאצים להחריף באופן קיצוני את פעולותיהם נגד היהודים. לפני המלחמה מדיניותה של גרמניה הנאצית התמקדה בעיקר באפליה חוקתית ועידוד הגירה של היהודים. בזמן המלחמה, לאחר שכבשו שטחים נרחבים באירופה, עברו הנאצים למדיניות חריפה הרבה יותר כלפי היהודים: תחילה ריכוזם בגטאות ובמחנות ואחר כך רצח והשמדה המונית. תחושת החרום, הקנאות האידאולוגית וזילות חיי האדם של ימי המלחמה הביאה להקצנה חריפה של מעשי הנאצים.
גרמניה המזרחית (או הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, בגרמנית: Deutsche Demokratische Republik, ובקיצור: DDR) היא מדינה היסטורית שהתקיימה בין השנים 1949–1990. בתום מלחמת העולם השנייה, נותרה אירופה מחולקת: מזרחה נתונה לשליטת ברית המועצות ומערבה מורכב ממדינות עצמאיות. הכוחות הסובייטים לא יצאו מהחלק שכבשו בגרמניה, וכך חולקה גרמניה לשתיים, כאשר בחלק המזרחי שנכבש על ידי ברית המועצות הוקמה מדינה קומוניסטית. גרמניה המזרחית הייתה גרורתה של ברית המועצות והייתה חברה בברית ורשה.
בירתה של גרמניה המזרחית הייתה החלק המזרחי של ברלין. הסובייטים שלטו בגרמניה המזרחית ולתושבי מדינה זו לא התאפשר המעבר למערב גרמניה. כחלק מהפרדה זו בין מזרח העיר למערבה נבנתה בשנת 1961חומת ברלין אשר הפרידה במשך 29 שנה בין ברלין המזרחית למערבית.
גרמניה המערבית
שמה הרשמי של גרמניה המערבית היה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (Bundesrepublik Deutschland). עיר הבירה של גרמניה המערבית הייתה בוֹן.
בגרמניה המערבית, כמו גם בשאר מדינות מערב אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, קודמה הדמוקרטיה, המבנים בה נבנו בסגנון מערבי מודרני והמנטליות הייתה מנטליות מערבית. גרמניה המערבית הצטרפה לברית נאט"ו (מה שהיווה את הגורם הישיר להקמת ברית ורשה) ולגלגוליו הקודמים של האיחוד האירופי. בשנת 1961, בשיא המלחמה הקרה נבנתה בין גרמניה המערבית לגרמניה המזרחית חומת ברלין שהחזיקה מעמד 28 שנה.
עם עלייתו לשלטון של מיכאיל גורבצ'וב בברית המועצות החלה רוח חדשה של רפורמות לנשב בגוש המזרחי, והמטרה של איחוד גרמניה שקודם נראתה בלתי אפשרית החלה להיראות מציאותית. הרפורמות בגוש המזרחי לא פסחו על גרמניה המזרחית. ב-9 בנובמבר1989 נפלה חומת ברלין. הממשלה אולצה להתפטר בעקבות גלי מחאה ציבורית והיחלשות התמיכה הסובייטית בה. במזרח גרמניה נערכו, לראשונה, בחירותדמוקרטיות במרץ 1990, שהובילו להקמת ממשלה לא-קומוניסטית.
גרמניה אוחדה רשמית ב-3 באוקטובר1990, וחמש המדינות שהרכיבו את גרמניה המזרחית הצטרפו לרפובליקה הפדרלית של גרמניה.
13 בדצמבר: מותו של פרידריך השני לבית שטאופן (הוהנשטאופן), שהיה משליטיה הבולטים של האימפריה, מסמן סוף וירטואלי של הרשות המרכזית והאצה של קריסת האימפריה לתוך שטחי נסיכויות עצמאיות. תום שושלת השטאופים הביאה את גרמניה למצב של התפוררות ופיצול של המשטר, והמערכת הפיאודלית נשברה למכלול של נסיכויות עצמאיות בעלות זיקה רופפת ביניהן.
מלחמת שלושים השנים: כישלון ניסיונם של קיסרים מבית הבסבורג להחזיר את הדומיננטיות הקתולית והסמכות הקיסרית נגד האופוזיציה של נסיכים פרוטסטנטים; סדרת ההסכמים שהביאו לסיומה של מלחמה זו, שלום וסטפאליה, אישרה כי שליטי הנסיכויות הגרמניות הורשו לקבוע את הדת השולטת באדמותיהם.
נפוליאון שולח את צבאותיו בניסיון לכפות את שלטונו הצרפתי על מרבית גרמניה; פרנץ השני מכריז על קריסת האימפריה אך שומר על תוארתו כקיסר אוסטריה, תואר שאותו הנהיג לראשונה. נפוליאון עיצב ברית של 16 מדינות בשם הקונפדרציה של הריין, שכללה נסיכויות של האימפריה.
שנה של מהפכות בגרמניה; ב-18 במאי נפתחת בפרנקפורט האספה הלאומית הגרמנית הראשונה, שמטרתה ליצור מדינה לאומית גרמנית מאוחדת תחת חוקה דמוקרטית. גרמניה רושמת התחלה של תקופה בה היא מתועשת במהירות.
גרמניה הובסה במלחמה ונסיונותיה להשיג מעמד של מעצמה אירופית מן הדרג הראשון הגיעו לקצם; לאור ההפסד והתפטרותו של וילהלם השני, הקיסרות הגרמנית מתפרקת, ב-9 בנובמבר.
הרייך השלישי של גרמניה הנאצית, בהנהגת אדולף היטלר, בהבטחה שיתקיים כאלף שנים, החזיק מעמד כ-12 שנה בלבד. היטלר היה אחראי למותם של עשרות מיליוני בני אדם, ולביצוע הפשעים המחרידים ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית.
1994: הונקר נפטר מסרטן הכבד; קוהל נבחר לכהונה מחדש; חיילים רוסים וחיילים של בעלות הברית עוזבים לבסוף את ברלין.
1998: גרהרד שרדר נבחר כמועמד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לתפקיד הקנצלר; המפלגה זכתה בהישג שאיפשר לה להקים ממשלת קואליציה עם מפלגת הירוקים; שרדר נבחר לתפקיד הקנצלר וקוהל מתפטר; הממשלה והתעשייה הכריזו קרן פיצויים לפועלים לשעבר שעבדו תחת הנאצים.
ההופעות נערכות בתיאטרון שתוכנן במיוחד לכך, ה"פסטשפילהאוס" (Festspielhaus). וגנר פיקח אישית על תכנון ובניית התיאטרון, שהוכנסו בו שכלולים וחידושי אדריכלות רבים כדי להכיל את תזמורות הענק שדרשה המוזיקה שלו, ובה בשעה לענות על חזונו הייחודי בכל הנוגע לבימוי יצירותיו.
המערכת המשפטית של גרמניה עצמאית מהרשות המבצעת והרשות המחוקקת. המערכת הפוליטית ערוכה מיסודותיה של החוקה משנת 1949, חוקת גרמניה (Grundgesetz), שנותרה בתוקף, למעט תיקונים קלים לאחר איחוד גרמניה מחדש בשלהי המאה ה-20.
החוקה שמה דגש על חירות הפרט בקטלוג נרחב של זכויות אדם ומפלגת את הסמכויות בין שתי הרמות הפדרליות של המדינה ובין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. מבחינות רבות, החוק הבסיסי מ-1949 הוא מענה לפגמים שנתפסו בחוקת ויימאר מ-1919 שייתכן ונתנו את חלקם להתדרדרות הרפובליקה ועלייתה המאוחרת יותר של המפלגה הנאצית, 1933.
היחסים בין גרמניה לפולין היו תקינים אחרי חתימת הסכם האי-התקפה ב-1934, עד אשר החליטה גרמניה לדרוש כי העיר החופשית דנציג (שהייתה קשורה עם פולין בהסכם מכס) והמסדרון הפולני, אשר ניתן לפולין בחוזה ורסאי יסופחו אליה. שר החוץ הפולני, בק, דחה את תביעות גרמניה, למרות הצבא החלש של פולין (שעיקר כוחו היו הפרשים), משום שקיבל ערבויות מבריטניה ומצרפת לעזרה במקרה של התקפה. היטלר לא הרפה והמשיך לאיים במלחמה, משום שחשב שיצליח לחזור על הישגיו בסיפוח חבל הסודטים של צ'כוסלובקיה. פולין הייתה נחושה בדעתה, למרות הסכמת המעצמות לסיפוח דנציג לגרמניה אם זו תיתן ערבויות למסחר של פולין. היטלר לא חשש ממדינות המערב, אך חשש מתגובת רוסיה ולכן לא תקף. הוא סירב להצעות תיווך בין גרמניה לפולין של הונגריה, חבר הלאומים ואיטליה.
בונדסוור (Bundeswehr; "הגנה פדרלית" האזנהⓘⒾ) הוא שמו הרשמי של הצבא של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, המורכב מהכוחות המזוינים המאוחדים של המדינה, המנהל האזרחי ורשויות הרכש. מדינות גרמניה אינן רשאיות לנהל מערכה צבאית משלהן, משנכנסה חוקת גרמניה לתוקף, בה נקבע כי ענייני הביטחון ניטלים לאחריותה הבלעדית של הממשלה הפדרלית.
הכוח כולל צבא יבשה (Heer), צי ("דויטשה מרינה") חיל אוויר ("לופטוואפה"), חיל רפואה ("צנטרלר זניטטסדינסט") ומפקדת קישור בין־שירותית ("שטרייטסקרפטבאזיס"). כ-250,000 בני אדם משרתים בצבא זה, כ-20% מהם גברים בני 18-30 המבצעים שירות בן תשעה חודשים. בזמני שלום, מפקד הצבא הוא שר ההגנה הגרמני. בעתות חירום, הקאנצלר מקבל לידיו את הפיקוד על הבונדסוור.
גרמניה ענייה יחסית במוצרי גלם. רק ליגניט ומלח אשלג זמינים בכמויות משמעותיות מבחינה כלכלית. תחנות כוח לשריפת ליגניט הן ממקורותיה העיקריים בגרמניה להפקת חשמל. נפט, גז טבעי ומשאבים נוספים, על פי רוב, מיובאים ממדינות אחרות. גרמניה מייבאת כשני שלישים של האנרגיה אותה היא צורכת. המדינה ידועה בתעשיותיה בתחום ההנדסה, בעיקר כלי רכב, מכונות, מתכות וסחורות כימיות.
גרמניה מחולקת לשלושה אזורים מובחנים: הדרום ההררי בשיפולי הרי האלפים, השפלה הצפונית לחופי הים הבלטי ומרכז המדינה המשובץ בגבעות והרים, נחלים ונהרות המהווה את עיקר שטח המדינה.
בגרמניה חיים נכון לאמצע שנת 2010 כ-82,282,988 מיליון בני אדם. מבחינת גודל האוכלוסייה נמצאת גרמניה במקום ה-14 בעולם, אך מבחינת השטח — במקום ה-61 בלבד. גרמניה היא, לפיכך, מהצפופות שבמדינות העולם (מקום 50), עם צפיפות ממוצעת של 231 נפש לקמ"ר.
כ-91% מתושבי גרמניה הם אזרחים גרמניים. כשבעה מיליון תושבים זרים חיים בגרמניה, אוכלוסיית הזרים הגדולה ביותר באירופה. מבחינת הרכב אתני (ולא אזרחות), כ-82% מאוכלוסיית גרמניה הינה ממוצא גרמני.
87% מתושבי גרמניה חיים בערים. בגרמניה מוגדרת כל עיר בעלת למעלה מ-100,000 תושבים כ"עיר גדולה" (Großstadt). נכון לשנת 2007 קיימות בגרמניה 82 ערים גדולות.
בגרמניה מדוברות 27 שפות מקומיות (לא כולל שפות מהגרים, אך כולל שפות מיעוטים). גרמנית היא השפה הרשמית.
קיימות שלוש שפות מיעוטים רשמיות: דנית (50,000 דוברים, בעיקר באזור הגבול עם דנמרק), סורבית (40,000, באזור הגבול עם פולין) ופריזית (12,000, באזור הגבול עם הולנד).
יהדות גרמניה היא קהילת היהודים שהתגוררה ומתגוררת באזורים הגאוגרפיים שזוהו עם גרמניה. בעבר נקראה גם יהדות אשכנז. שורשיה בהגירת יהודים מעטים באלף הראשון לספירה וסופה בחיסול מוחלט כמעט בתקופת השואה. כיום קיימת קהילה של יהודים וישראלים שחזרו לגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה ופתיחת השערים של ברית המועצות.
קהילה זו תרמה לחיי הדת, התרבות, האמנות, הרוח והמדע של העולם המערבי בכלל והיהדות בפרט. בשנות השלושים של המאה העשרים היו יהודי גרמניה (אשר כונו "יקים") מרכיב עיקרי בעלייה החמישית לארץ ישראל ותרמו לפריחת המעמד הבורגני בארץ ולהתפתחות התעשייה והמסחר.
סמל גרמניה הוא סמלה של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. הסמל הוא מגן בצבע זהב המוטען במרכזו בעיט. העיט מיוחס כבר שנים רבות לשבטים הגרמאנים, משום שזוהי הציפור של האל אודין.
לאחר מספר שינויים והחלפות של צורת העיט בהתאם לשינויים בשלטון, נקבעה הצורה הרשמית, עיט הרייך, והיא המוצגת על כל המסמכים הרשמיים של המדינה. העיט מעטר גם את אולם המליאה בבונדסטאג ואת מטבעות גרמניה. הסמל עוטה את צבעי דגל גרמניה.
Ulk (בגרמנית: אוּלְק, מילולית: הלצה, בדיחה) היה שבועוןסאטירי שראה אור בקיסרות הגרמנית וברפובליקת ויימאר בין 1872 ועד לסגירתו על ידי המפלגה הנאצית ב-1933. השבועון נוסד על ידי איל העיתונותרודולף מוֹסֶה כמוסף שבועי לעיתונו הפופולרי ברלינר טאגבלאט, וניתן היה אף לרכוש את גיליונותיו באופן נפרד. בין ספטמבר 1910 ועד נובמבר 1930 צורף השבועון גם לעיתונו של מוסה Berliner Volks-Zeitung (ברלינר פולקס-צייטונג). עקב תפוצתם הרחבה של עיתונים ליברליים אלה, בעיקר בברלין, היה השבועון למוסף הסאטירי הנפוץ ביותר בגרמניה של התקופה, בעיקר בתקופת הרפובליקה (לאחר 1919).
הגרמנים הם קבוצה אתנית, שחבריה חולקים במשותף תרבות, שפה, היסטוריה ומוצא. חלק ניכר מן הגרמנים שייכים למסגרת המדינית הגרמנית, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, שהגרמנים החיים בה מכונים "Bundesdeutsche" - גרמנים של המדינה (ובמסגרות מדיניות קודמות "Reichsdeutsche" - גרמנים של הרייך). גרמנים החיים מחוץ לגרמניה מכונים "Volksdeutsche", גרמנים אתניים, בני העם הגרמני.
בעולם קיימים כ-100 מיליון אנשים הדוברים גרמנית כשפת אם, וכ-75 מיליון מהם מגדירים עצמם כגרמנים. ישנם בין 75 ל-80 מיליון אנשים ממוצא גרמני שאינם דוברים גרמנית כשפת אם, לרוב בארצות הברית, בברזיל, בארגנטינה, בפרו, בצרפת ובקנדה. השייכות לתרבות הגרמנית והדיבור בשפה הגרמנית אינם מהווים לעיתים קריטריון מספיק להגדרה כגרמני. כך, למשל, רואים עצמם האוסטרים כקבוצה נפרדת, על אף שהם דוברים גרמנית, ושייכים מבחינה היסטורית לתרבות הגרמנית. ההיסטוריה של מאות השנים האחרונות, מאז איחודה של גרמניה, במהלך המאה ה-19, ואירועי מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה הביאו לתנודות ביחס לתת קבוצות אתניות כדוגמת האוסטרים, שלעיתים משייכים עצמם לקבוצה הגרמנית, ולעיתים מבדילים עצמם ממנה.
מספרם של הגרמנים בעולם הוא אפוא בין 75 ל-160 מיליון, תלוי בקריטריונים המיושמים להגדרת האדם כ"גרמני". בארצות הברית, 43 מיליון איש, או כ-15.2% מהאוכלוסייה, הצהירו כי מוצאם גרמני, במפקד אוכלוסין שנערך בשנת 2004.
ברשימה זו תמצאו רשימה של מבחר ספרים בנושא גרמניה, לפי סדר יציאתם:
"דרכה המיוחדת של גרמניה בהיסטוריה" מאת משה צימרמן, הוצאת מאגנס, 2001. סקירה ותיעוד של הנתיב ההיסטורי שהוביל אל עליית הנאציזם בגרמניה ובמה היא מתייחדת משאר האומות בדרכה זו.
"לקרוא את גרמניה" מאת גדעון ראובני, הוצאת מאגנס, 2006. הספר בוחן את החברה הגרמנית מבחינה רוחנית וחומרית לפני עליית הנאצים לשלטון ובכך מציע נקודת מבט חדשה לבחינת החברה, תוך התמקדות בימי רפובליקת ויימאר.