בתי חינוך עממיים (אנגלית: Folk high school; דנית: Folkehøjskole; פינית: kansanopisto ,työväenopisto או kansalaisopisto; גרמנית: Volkshochschule ,Heimvolkshochschule; נורווגית: Folkehøgskole; שוודית: Folkhögskola) הם מוסדות חינוך לנוער ולמבוגרים אשר אינם מעניקים תארים אקדמאיים.
למרות השם הדומה והמטרות הדומות למדי, קיים שוני בין המוסדות בגרמניה ובשוודיה לבין המוסדות המסורתיים בדנמרק ובנורווגיה. בגרמניה ושוודיה המוסדות הקרויים "בתי חינוך עממיים" קשורים יותר למוסדות אקדמאיים ולמעשה מהווים מעין "אוניברסיטה עממית", בעוד בדנמרק ונורווגיה קיימים גם מוסדות הקשורים לאוניברסיטאות וגם מוסדות שהם חלק ממסורת חינוכית עממית נפרדת. קיימות עוד מדינות שהושפעו מרעיונות "החינוך הפופולרי" של גרונטוויג. במספר מדינות באפריקה, בארצות הברית, בהודו ואף בישראל הוקמו מספר בתי חינוך לפי עקרונות אלו.
היסטוריה
כריסטיאן קולד (1816-1870), מורה דני, ממייסדי תנועת בתי החינוך העממיים בדנמרק
גרונטוויג נחשב להוגה רעיון בתי החינוך העממיים. הוא הושפע בעת ביקוריו באנגליה מהחינוך הפנימייתי האנגלי, אך ברעיונותיו שם דגש רב על מה שהגדיר כ"חינוך פופולרי" ו"נאורות". הרעיון המרכזי היה לשפר את החינוך בשכבות האוכלוסייה החלשות, בדגש על התפתחות אישית. גרונטוויג האמין בחינוך מילולי מאוד וברעיון "המילה החיה". בתי החינוך העממיים עסקו בעיקר בתחומי השפה וידיעת קרוא וכתוב, היסטוריה של המולדת, החוקה והחקלאות המקומית, בשילוב עם שירי עם וחינוך בעל אופי נוצרי.
בית החינוך הראשון הוקם בשנת 1844 בעיירה הדנית רודינג (Rødding). עם זאת הוא קיבל אופי "אריסטוקרטי" למדי משום שרוב נרשמיו היו בני האיכרים והפקידים העשירים במקום.
אדם נוסף שהיה שותף לייסוד רעיון בתי החינוך העממיים הוא המורה כריסטיאן קולד (אנ'), שדרכו החינוכית הבלתי-מקובלת באותה תקופה, נתנה לבתי החינוך העממיים יסודות דמוקרטיים חזקים בהשוואה להתמקדותם הדתית הראשונית. הלימודים נערכו בחודשים נובמבר עד מרץ משום שבשאר חודשי השנה היו הלומדים עובדים בחוות החקלאיות. הרעיון של קולד היה שהלומדים ישובו ללימודיהם מספר חורפים להשלמת הלימודים. בתחילה למדו רק גברים בקורסים אולם בשנת 1861 החל לימוד קיץ לנשים בחודשי מאי עד יולי, הגברים המשיכו ללמוד בחורף.
בתי החינוך העממיים המודרניים השתנו באופן משמעותי. למרות שחלקם עדיין בעלי זיקה דתית, רובם היום חילוניים. בתי החינוך עדיין "גרונטוויגיים" בכך שהם ממשיכים להתמקד בנושאים נאורות, אתיקה, ודמוקרטיה, ומשלבים מקצועות ייחודיים כהתעמלות וכושר גופני, עיתונאות, כתיבה ספרותית, אמנות ומוזיקה. כיוון שבתי החינוך אינם מעניקים תעודות או דיפלומות - אופן הלימוד הוא בדרך כלל חופשי, נינוח ובלתי פורמלי. רוב בתי החינוך הסקנדינביים פועלים במתכונת פנימייתית, בה החניכים מגיעים לשהות של 2 עד 6 חודשים ובאפשרותם להישאר עד שנה, לפחות בנורווגיה.
בתי ספר וחיי למידה
גרונטוויג נלחם למען בתי ספר עם חינוך פופולרי כמטרה ראשונית. תנועת בתי החינוך העממיים היו תנועת נגד לחינוך המסורתי המקובע. התנועה התנגדה ללימודים מתוך ספרים המנוכרים לנוער, הכתובים בדרך כלל בשפה שאינו מבין, שבסופם הנער נבחן ומוערך באופן קבוע מראש ועל פי פרמטרים צרים. התנועה נלחמה גם למען חינוך ציבורי איכותי כאלטרנטיבה לאליטה האקדמאית. בית החינוך העממי אמור לסייע לרוצים ללמוד "למידה לשמה" ולעזור לאנשים ליטול את חלקם בחברה.
בתי החינוך העממיים השתנו - באופן טבעי, לעיתים שינויים מהותיים, לאורך השנים, אבל רבים מרעיונות הליבה של גרונטוויג מצויים בהם גם באופן פעולתם היום. בין הגורמים המשפיעים עליהם היום אפשר למנות התפתחויות בתרבות הפוסט מודרנית, בתפיסות הלאום הבינלאומיות והגלובליזציה וכו'.
אחד המושגים אותם ניתן עדיין למצוא בבתי החינוך העממיים הוא מושג ה"חיים של למידה". בתי הספר לפי תפיסה זו אמורים לחנך לכל החיים על ידי העלאת שאלות בסיסיות המקיפות את חיינו כחברים בחברה וכאינדיבידואלים. בתי החינוך הוקמו מתוך גישה השוללת מבחנים וציונים, ומקדמת שיח ערכי וחינוכי. תפיסה זו באה לידי ביטוי בסיפור על אחד מתלמידיו של כריסטיאן קולד, ממיסדי תנועת בתי החינוך, שבא אליו לאחר השיעור, התנצל ואמר כי השיעורים מעניינים אותו אך אינו מצליח לזוכרם. תשובתו של קולד הייתה כי כאשר מטמינים צינורות ניקוז יש לסמן היכן הם טמונים - אולם כאשר זורעים חיטה אין צורך בסימון כיוון שהיא צומחת ועולה מעצמה - וכך גם הלימוד החי - בה לידי ביטוי בחיים עצמם.
מטרתו של גרונטוויג הייתה לסייע לחניכים לקבל מושג של "טוב" משותף תוך התמקדות במציאות חייהם כפי שהיא. משום כך הוא לא דגל בגישה דוגמטית, ולא שירטט קווים צורניים ל"בית החינוך האידיאלי", משום שהבין שבית החינוך צריך להתאים עצמו לסביבה בו הוא עובד. החיים בבית החינוך, והדמויות המרכיבות אותו, מחנכים וחניכים כאחד, מהווים את הרכיב המשמעותי של הבית. התהליך החינוכי קורה בשיח, בהצפת עמדות והפגשתן, והוא פועל הדדית בין המחנך והמתחנך.
תכונות
על אף ההבדלים בין בתי החינוך במדינות השונות, רוב בתי החינוך מקיימים את התכונות הבאות:
בתי החינוך הם לרוב פנימיתיים, ומציעים קורסים לגילאי 18-30 (בייחוד במדינות שאינן דוברות גרמנית).
דנמרק
בית החינוך העממי הראשון ברודינג, דנמרק
האומה האם של בתי החינוך. בית החינוך הראשון ברודינג נפתח ביוזמתו של כריסטיאן קולד בשנת 1844. מטרת בתי החינוך הדניים הייתה מתן חינוך למי שלא הצליח לרכשו בנעוריו, לעניים ולאנשים שמרבית זמנם מוקדש לעבודה. בין בתי החינוך הוותיקים של דנמרק ניתן למנות את "אסקוב הויסקול" (Askov Højskole) ביוטלנד, ואת "וולקילד הויסקול" (Vallekilde Højskole) בזילנד, שניהם הוקמו ב-1865.
נכון לשנת 2008 בדנמרק 79 בתי חינוך עממיים. נושאי הלימוד העיקריים הם בתחומים הומניים ואומנותיים ובחלקם גם ספורטיביים. לגלובליזציה השפעה מרובה על בתי החינוך הדניים בהם נפתחים קורסים מעורבים למהגרים ולדנים. חלק מהקורסים כולל גם טיולים ומסעות לארצות אחרות במהלכן החניכים לומדים ומתנדבים כחלק מתוכנית הלימודים.
בספרו "עם ועולם" כותב מרטין בובר על בתי החינוך העממיים הדניים את הדברים הבאים :
...על בסיס מוצק זה נבנתה חברת האיכרים הדאנית החדשה, הדימוקראטיה הדאנית. במלחמת העולם השנייה היו בדאניה בתי-מדרש אלה צור-המעוז של ההתנגדות לנאציות. (ראו גם: הצלת יהודי דנמרק)
נורווגיה
בית החינוך הראשון בנורווגיה, סגטון (Sagatun), נוסד בשנת 1864. נכון לשנת 2015 קיימים בנורווגיה 77 בתי חינוך עממיים, מתוכם כ-30 בעלי אוריינטציה נוצרית. בתי החינוך מציעים הזדמנות לחינוך כללי, בעיקר עבור מבוגרים "צעירים" בגילאי ה-20 לחייהם. בתי החינוך שונים מתיכונים וההשכלה העל תיכונית. בדומה לכל מערכת החינוך בנורווגיה, אין כל תשלום עבור שכר לימוד, כולל לסטודנטים זרים. העלות היא רק עבור המגורים בפנימייה. כל בתי החינוך קשורים לסוג כזה או אחר של ארגון או עמותה. התוכניות הן למשך שנה אקדמית אחת ומבוססות המבוסס על הרעיון של למידה לכל חיים.
שוודיה
בית החינוך הראשון בשוודיה נוסד בשנת 1868. נכון לשנת 2008 בשוודיה קיימים כ-150 בתי חינוך עממיים. בתי החינוך מפוזרים ברחבי המדינה בעיקר בספר ובמקומות רחוקים. הלימוד הוא בחינם, והתלמידים זכאים לתמיכה כלכלית עבור הוצאות כגון מקומות לינה ועלויות אחרות של בית הספר. אחרי גמר הקורסים התלמידים זכאים ללמוד באוניברסיטה. כמה מבתי החינוך דוגמת "סודרה ולטרביגדנס פולקוסקולה" (Södra Vätterbygdens Folkhögskola) ליד ינשפינג (Jönköping) מקיימים קשרים ושיתופי פעולה עם בתי ספר בארצות אחרות, ותוכניות חילופי סטודנטים.
גרמניה ואוסטריה
בתי חינוך עממיים בגרמניה ואוסטריה בדרך כלל מוקמים ברמה המקומית ומספקים קורסים לא אקדמאיים למבוגרים בתחומים:
הכנה ותגבור לקראת בחינות הבגרות ובחינות הקבלה למוסדות השכלה גבוהה.
מוסדות אלה נפוצים בגרמניה, וחלקם מעניקים גם חינוך משלים למבוגרים שלא סיימו את לימודיהם. בגרמניה קיימים גם בתי חינוך עממיים הפועלים כמסגרת פנימייתית.
צרפת
בשנת 1866, בתקופת הקיסרות השנייה, ייסדה ג'ין מסה (Jean Macé) את "הליגה להוראה" (Ligue de l'enseignement) שהוקדשה להוראה פופולרית. למרות הפיצול בין האנרכיסטים והמרקסיסטים בקונגרס האג, חינוך פופולרי נותר רעיון חשוב של תנועת העובדים, ובייחוד של הזרם האנרכו-סינדיקליסטי. במסגרת חוקים שהתוו את אופייה של הרפובליקה הצרפתית השלישית נקבע כי יש להקים מערך חינוך ציבורי, חילוני הניתן בחינם. בנוסף, מורים רבים היו מתומכיו של דרייפוס במשפטו בשנות ה-90 של המאה ה-19, ולאחר סיום המשפט קבוצת מורים החלה לתת הרצאות חינוכיות ללא תשלום בנושאים הומניים על מנת להילחם בהתפשטות האנטישמיות בצרפת.
בעקבות הבחירות לנשיאות בשנת 1981, נתמנתה אלן סבארי (Alain Savary) לשרת החינוך ותמכה ביוזמתה של ג'ין לוי (Jean Lévi's) להקמת בית ספר שיעניק תעודות בגרות אבל יתבסס על שיטת הניהול העצמי. בית ספר זה נקרא " Lycée autogéré de Paris (LAP)". ה-LAP היה מושפע כמה בתי ספר קודמים : ויטרוב (Vitruve) שהוקם בשנת 1962 ברובע העשרים של פריז (והיה עדיין פעיל), בית הספר החוויתי באוסלו שנפתח בשנת 1967 בנורווגיה, ובית הספר החווייתי של סנט נזייר (Saint-Nazaire) שנפתח 6 חודשים לפני ה-LAP.
ארצות הברית
ג'ון ס. קאמפבל (John C. Campbell) יליד אינדיאנה בשנת 1867, גדל בוויסקונסין ולמד חינוך ותאולוגיה בניו-אינגלנד. בחילופי המאות, הייתה דרום ארצות הברית שדה פורה למשימות חינוכיות וחברתיות. בשנים 1908-1909 ערך ג'ון יחד עם כלתו הטריה אוליב דאם (Olive Dame) ממסאצ'וסטס מחקר על התנאים החברתיים בהרים. לאחר מותו של ג'ון ב-1919 אוליב וחברתה מרגרט באטלר (Marguerite Butler) נסעו לאירופה ללמוד על בתי החינוך העממיים בדנמרק שוודיה ומדינות נוספות. בשנת 1925 הן הקימו את בית החינוך העממי ע"ש ג'ון ס. קאמפבל בעיירה בראסטאון (Brasstown) שבצפון קרולינה. התלמידים למדו אומנויות ומלאכות יד אמריקאיות מסורתיות כקרמיקה, תכשיטנות, אפיה, ריקוד ומוזיקה. מיילס הורטון (Myles Horton) שהקים את בית חינוך "היילנדר" (Highlander ) בעיירה ניו מרקט, בטנסי ב-1932, הושפע אף הוא מתנועת בתי החינוך העממיים הדנית.
במושבה טיילר שבמינסוטה, נוסד בית חינוך עממי דני בשם "דנבוד" (Danebod).
ישראל
רבים ממוסדות החינוך של תנועת העבודה הישראלית וההסתדרות, פעלו במתכונת של בתי חינוך, ושמו דגש על למידה ערכית וחווייתית יותר מאשר על ציונים ותעודות. דוגמאות לתפיסות אלו ניתן למצוא בבתי החינוך לילדי עובדים, בתי הספר ערב לבני נוער עובדים ובתי הספר הקיבוציים (בהם לא היה מקובל להיבחן לבגרויות) ומוסדות להשכלת מבוגרים כדוגמת האוניברסיטה העממית בתל אביב שהוקמה ביוזמת מרטין בובר וברל כצנלסון.
מגמה זו השתנתה עם הזמן והדרישה להוצאת תעודות בגרות וללימודים אקדמאיים ולימודי דיפלומה גברה עם השנים. אולם, גם היום ישנם מספר בתי חינוך ברוח זו, דוגמת בתי החינוך של רשת "דרור בתי חינוך" הקשורה לתנועת דרור ישראל, המפעילה גם את פעילויות הבתים למדע ועמדה ברוח בתי החינוך העממיים.
.jpg)
