עמותה בישראל היא סוג של תאגיד המורכב מקבוצה של בני-אדם או תאגידים אחרים החוברים יחד למען מטרה מסוימת (לרוב מטרה ציבורית), ונרשמו בפנקס העמותות על ידי רשם העמותות שבמשרד המשפטים שמפקח על פעילותן. פעולתן של עמותות מוסדרת באמצעות חוק העמותות, התש"ם-1980. לפני שחוקק חוק העמותות, בתחילת שנות ה-80, המבנה התאגידי הדומה לעמותה היה אגודה עות'מאנית ("אגודה"). העמותות נכללות "במגזר השלישי" להבדיל מהעסקי והציבורי. נכון ל-2024 רשומות בישראל כ-35,687 עמותות, לצדן רשומות בישראל כ-900 חברות לתועלת הציבור.[דרוש מקור] בכל שנה נרשמות כ-1,500–2,000 עמותות חדשות בממוצע.[דרוש מקור]
מידע על כל עמותה ועמותה ניתן למצוא באתר גיידסטאר המכיל את המידע המקיף והמהימן ביותר על כל האלכ"רים (עמותות, חברות לתועלת הציבור, הקדשות, אגודות עותמאניות) וחברות בישראל. נתוני התאגידים מבוססים על מקורות ממשלתיים ודיווחים רשמיים. הוא האתר המרכזי לחיפוש מידע אודות עמותות וארגונים ללא כוונת רווח בישראל ומופעל על ידי רשות התאגידים במשרד המשפטים.
קיימים שלשה כללים מרכזיים אשר מבחינים בין המוסד המשפטי עמותה לבין תאגידים אחרים[1]:
על מנת להירשם כעמותה על המייסדים לחתום על תצהיר בפני עורך דין המעיד על נכונותם לייסד עמותה. בנוסף לתצהיר יש לצרף תקנון אשר מפרט את דרך התנהלות העמותה וכן מציין את מטרות העמותה. לשלב זה חשיבות רבה בהמשך, שכן כל שינוי עתידי בתקנון מצריך קיומה של ישיבה מיוחדת (אספה כללית של כלל חברי העמותה) ואישור של רשם העמותות, שינוי מטרות מצריך אישור של בית משפט. בנוסף לתצהיר המייסדים ותקנון העמותה יש לשלם אגרת רישום ולמלא טופס רישום עמותה הניתן על ידי משרד המשפטים. כלל הטפסים מוגשים ליחידת רשם העמותות אשר בוחנת את הבקשה ומחליטה על רישומה או אי-רישומה של העמותה. פרק הזמן הממוצע לאישור בקשת רישום מיום מסירת המסמכים הוא כ-3 חודשים.
כל עמותה רשומה (ע"ר) חייבת, מכוח חוק העמותות, להקים את שלשת הגופים הבאים:
עמותה רשאית לייסד מוסדות נוספים, אך עליה להסדיר דבר זה בתקנונה.
לא כל אדם יכול להתמנות לחבר ועד (מנהל או ביקורת). ההגבלות העיקריות בעניין שיהיה חבר עמותה, מעל גיל 18, לא אדם שהוכרז כפסול דין, או פושט רגל, וכן לא אדם שהורשע במספר עבירות שצוינו בחוק, או בעבירה שיש עמה קלון, על פי דעת היועץ המשפטי לממשלה.
אדם הנותן שירותים בשכר לעמותה שלא עקב תפקידו כחבר ועד (מנהל או ביקורת), אינו יכול לכהן כחבר ועד בעמותה. ולכן חבר ועד איננו יכול להיות עובד בעמותה, נותן שירות כקבלן, או כל פעילות שבעטיה יקבל החבר כל תמורה מהעמותה. חברי ועד רשאים לקבל גמול ישיבה בגין השתתפותם בישיבות הוועד והחזר הוצאות כחברי ועד בכפוף להגבלות שבתקנות.[2]
בשנת 1998 החליטה ממשלת ישראל שעל עמותה לקבל אישור ניהול תקין מרשם העמותות לפני שתוכל לקבל תמיכה מהמדינה (כספי תמיכות, הקצאת מבנים וכיוצא בזה).[3] על מנת לקבל אישור ניהול תקין נדרשת העמותה לקיים פעילות שנתיים, ולעמוד בדרישות מחמירות יותר מאשר הדרישות הקיימות בחוק העמותות, ועיקרן התנהלות כספית הדוקה יותר, היעדר ניגוד עניינים והחלת נורמות מסוימות מהתחום הציבורי גם על העמותה, כדוגמת איסור אפליה.[4] בפועל, רוב העמותות הרשומות בישראל אינן מחזיקות באישור זה.
במסגרת היות העמותה תאגיד רשום כחוק, היא נדרשת להגיש לפחות אחת לשנה דין וחשבון על פעילותה לרשם העמותות. החוק מחייב בהגשת דו"ח כספי המפרט את מצבה הכלכלי של העמותה אחת לשנה (כאשר הדו"ח מתייחס לשנת הכספים שהסתיימה), דו"ח מילולי המפרט את עיקר פעילות העמותה בשנה הקודמת להגשת הדו"ח וכן פרוטוקולים מהישיבות והדיונים של מוסדות העמותה- הוועד המנהל, ועדת הביקורת והאסיפה הכללית. כלל הדיווחים פתוחים לעיון הציבור במשרדי רשם העמותות בירושלים. כמו כן נדרשת כל עמותה לשלם אגרה שנתית על המשך פעילותה, או לחלופין לספק תצהיר על פטור מאגרה עבור השנים 2014–2019 לעמותות שאינן משלמות שכר ו/או מלגות ומחזורן הכספי אינה עולה על 300,000 ש"ח .[5]
עמותה חייבת לנהל מערכת חשבונות שבה נרשמות הכנסותיה והוצאותיה. בעמותות ישנן כאלה שפעילותן הכספית מצומצמת ביותר ואף אפסית (עיקר הפעילות בהן מבוסס על הזמן שתורמים חברי העמותה), וכאלה שמחזורן מגיע למאות מיליוני ש"ח. האחריות על הניהול הפיננסי של העמותה מוטלת על חברי הוועד המנהל (וחברי הוועד הם אלה שחותמים על הדו"חות הכספיים של העמותה מדי שנה), אך גם על ועדת הביקורת שתוודא שהניהול נעשה על פי חוק ועל פי תקנון העמותה והנחיות פנימיות אחרות של העמותה, אם קיימות כאלה.
עריכת הדו"חות הכספיים השנתיים של העמותה מוטלת על הוועד המנהל ולצורך זה הוא רשאי להיעזר בשירותיו של רואה חשבון. בעמותות שמחזורן העסקי עולה על מיליון ש"ח קיימת חובה למנות רואה חשבון לביקור הדו"חות הכספיים. לרשם העמותות יש כללים מסוימים לגבי ההתנהלות הפיננסית ותשלומי משכורות, אבל אין שם הגדרות קונקרטיות כמו בשכר במנהל הציבורי. ועדה ציבורית בראשות יורם ארידור שפעלה בשנת 2005, הגישה בין שורת ההמלצות שלה לניהול גופים ציבוריים, המלצה ששכר הבכירים בעמותה לא יעלה על פי 1.5 משכרו של מנכ"ל משרד ממשלתי. בשנת 2012 עלתה הצעת חוק של חברת הכנסת רונית תירוש, שלפיה לא יעלה שכר מנהל בעמותה ציבורית (המקבלת תקציב מהמדינה) מפי ארבעה מהשכר הממוצע במשק. ההצעות לא אושרו. בסוף שנת 2013, הקים שר האוצר לשעבר יאיר לפיד את ועדת פריש במטרה להביא לייעול ולניהול תקין של מערכת מוסדות הציבור בישראל, שאחת מהמלצותיה הייתה ששכר מנהל בעמותה ציבורית לא יעלה על שכר של מנכ"ל משרד ממשלתי,[6] אולם המלצות הוועדה לא מומשו.
מקורות המימון של העמותות הם:
סכום התקבולים מכל מקור וסוג, שהתקבלו במשך שנה, הוא המחזור של העמותה.
הרכב ההוצאות של העמותה תלוי במאפייני פעילותה. מרכיבי הוצאה כלליים: