פורטל החינוך הוא שער למגוון נושאים הקשורים בחינוך ובהשכלה, בהם מוסדות, אישים, מושגים ועוד.
בת שש בכניסתה הראשונה לבית הספר, שנת הלימודים תש"פ (2019), ירושלים.
חִנּוּךְ הוא תהליך מתמשך לאורך שנות החיים, שבו מתבצעת למידה ורכישת ידע, מיומנות, דרכי חשיבה, ערכים או עמדות[1]. באופן זה, ניתן להתבונן בתהליך החינוכי שבו אדם שרוי, כמצבור של פעולות מכוונות המשפיעות על התנהגות האדם ועל עיצוב אישיותו[1]. לדוגמה, הוראה עם מטא-קוגניציה מכוונת לעיצוב תודעת האדם ופיתוח דרכי החשיבה שלו בצורה רפלקטיבית וביקורתית. הפדגוגיה מהווה את תורת החינוך, קיימים בה זרמים ואידאולוגיות חינוכיות שונות, והיא חוקרת את השיטות והכלים באמצעותם ניתן להשיג את מטרת החינוך בצורה הטובה ביותר.
חינוך בגילים שונים
תהליך החינוך מתרחש לאורך כל חייו של האדם, וכך גם מטרות החינוך ואופי החינוך משתנים בהתאם למאפיינים ולדרישות של כל גיל. מטרות ואופי החינוך תלויות בתרבות ותהליכי הסוציאליזציה שהאדם חווה בנקודות הזמן השונות בהתאם לתרבות החינוכית.
חינוך ילדים ונוער
האדם נולד עם תכונות וכישורים האופייניים לו, אשר מימושם מושפע מהשפעת הסביבה הטבעית והחברתית שלו. אחת הדרכים של החברה להשפיע על התפתחות האדם היא באמצעות החינוך[1].
לכן, מבחינה חברתית החינוך נתפס כעבודה של מבוגר עם ילדיםונוער, במטרה להכניסם באופן מכוון לעולם המבוגרים ולקבל את ערכיהם. תהליך זה נקרא סוציאליזציה.
ניתן להקנות לתלמידים בבית הספר מבחר מייצג של הדעת האנושית. עם זאת, לא ניתן להבטיח שידע זה יספק את כל מה שהם יזדקקו לו בעתיד. למעשה קיימת סבירות גבוהה להתיישנות של חלק מנושאי הלימוד לאורך חיי האדם, בלי שניתן יהיה לחזות באופן מדויק אילו נושאים ימשיכו להיות רלוונטיים ואלו לא. מכאן עולה החשיבות של פיתוח מיומנויות חשיבה כחלק מהתהליך החינוכי. זאת משום שטיפוח החשיבה מאפשר ללומד לדעת דבר מתוך דבר. בכך מתאפשר לו לדעת יותר ממה שהוא למד באופן ישיר במסגרת מוסדות החינוך השונים ולהיות מסוגל להשלים בכוחות עצמו כל ידע אשר יחסר לו בעתיד[2].
בהתאם לכך, יש לטפח בתלמידים הבנה של הדרכים שבהן ידע נוצר ומשתנה לצד מודעות לאופי המתפתח והלא-ודאי שלו, רגישות לקיומן של נקודות מבט שונות ופתיחות ללמידה של מושגים חדשים[3].
קיימת הבחנה בין חינוך פורמלי הניתן במסגרת מערכת החינוך ומתחיל בגן, לבין חינוך בלתי פורמלי בתנועת נוער, מועדוניות, חוגים ועוד[1], וחינוך לא פורמלי הניתן במסגרת המשפחה (בעיקר על ידי ההורים) אמצעי התקשורת, אנשי דת או סביבות אחרות ללא התוויה רשמית.
המשפחה והסביבה משפיעים רבות על החינוך באופן מודע ולא מודע כאחד, כך שהאדם מקבל למעשה חלק גדול מחינוכו מחוץ לבית-הספר[1].
קשה להגדיר אילו פעולות גורמות לחינוך שכן מחנך פורמלי בבית ספר עשוי לחנך, מנהל בעבודה עשוי להוביל תהליכים חינוכיים תוך ארגוניים, ואף סוהר בבית הסוהר עשוי להוות דמות מחנכת עבור האסירים. בנוסף, בראשית המאה ה-21 יש המדגישים את הפן הניהולי או מנהיגותי בחינוך - מנהיגות חינוכית. דהיינו, כיצד אנשים או גופים משפיעים על תהליכים חינוכיים או על מדיניות חינוך בעיר, מדינה, או אף בעולם כולו (כגון ארגון האומות המאוחדות), כך שהגדרת המעשה החינוכי רחבה מאוד.
חינוך מיוחד מיועד לתלמידים עם לקויות הפוגעות בתפקוד באופן משמעותי וגם הוא נמצא תחת אחריותו של משרד החינוך. החינוך המיוחד נעשה במסגרות נפרדות או ברמות שונות של שילוב במערכת החינוך הרגילה. סוג המסגרת ומידת השילוב נבחרים בהתאם למאפיינים ולצרכים הייחודיים של כל תלמיד.
פיקוח במוסדות חינוך
משרד החינוך מפקח על בתי הספר באמצעות מפקחים ומורים בתפקידי הדרכה.
מטרת העל של החינוך כפי שהוא מתבטא במסגרת קבועה של בתי ספר, מכללות ועוד - היא להביא להצלחת התלמיד[5].
פרופ' צבי לם מזהה שלוש מטרות בנושא חינוך. הוא טוען כי החינוך מונע בערות נרחבת בחברה.
מבחינה חברתית מטרת החינוך היא לגדל אנשים בוגרים הראויים להשתלב בחברה שבה הם חיים. לכן השאיפה היא להכשיר את הדור הצעיר כך שיוכל למלא תפקידים ולשאת באחריות[1].
בהתאם לכך, מטרתו של משרד החינוך היא לראות בתלמיד לומד עצמאי, אשר מכוון את עצמו[6].
יכולת החשיבה היא חיוניות לתפקודו של האדם בחברה המשתנה של עידן המידע, לכן יש לטפח את ההיכרות של התלמידים עם מיומנויות חשיבה מסדר גבוה ואת היכולת שלהם להפעילן באופן יעיל בהקשרים מגוונים[3].
ההתפתחויות בטכנולוגיות מידע ותקשורת מובילות להיצף מידע הנגיש וזמין לכל באמצעות האינטרנט באופן בלתי מבוקר. אחת ממטרות החינוך היא להקנות לתלמידים את היכולת להפיק תועלת מהפיכת המידע באופן בטוח. לצורך כך, יש לפתח את המיומנויות שיאפשרו להם לאתר את המידע הרצוי, לוודא את אמינותו, לארגן ולעבד אותו, להפיק ממנו מידע חדש ולהציגו בדרך בהירה ומשכנעת[7]. אוריינות מדיה מאפשרת שימוש יעיל באמצעי תקשורת שונים, לצורך קליטה, הבנה ומסירת מידע.
החינוך גם שואף להנחיל את המורשת התרבותית של החברה כדי לשמר ולפתח את ההון התרבותי שלה. מסיבה זו מטרות החינוך משתנות מחברה לחברה ומתקופה לתקופה[1].
למשל, הממד האינסטרומנטלי בא לידי ביטוי במצב של אי ודאותכלכלית, בו החינוך נתפס בעיקר כאמצעי לפיתוח מיומנויות שערכן רב בשוק העבודה, אשר יכולות להבטיח רמת קיום סבירה[8].
בתרבות האוריינית היכולת לקרואולכתוב היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לחיברות. זאת משום שכדי לקחת חלק בחיים החברתיים והאזרחיים של תרבותו, האדם האורייני נזקק לדרכי חשיבה ביקורתיים בפרשנות טקסטים שונים, כמו גם לכלים לשוניים המאפשרים ניסוח מורחב ומפורש של רגשות, בעיות ועמדות[9].
כמו כן, בתקופה המודרני שבה הפנאי הולך ותופס מקום מרכזי, בית הספר נדרש לא להכשיר תלמידים שבבגרותם יהיו לכוח עבודה יעיל ותורם, אלא גם להכשיר את תלמידיו גם למיצוי מרבי של שעות הפנאי. חינוך לפנאי משתלב במעגל החיים כתהליך מתמשך, שבו האדם מפתח מודעות לצרכיו ולרצונותיו מתוך הבנה של האפשרויות העומדות לרשותו[10].
בהתאם לכך, לפי צבי לם החינוך נועד לשרת את החברה, הפרט והתרבות:
החברה: החינוך בא להכשיר את התלמיד למלא את התפקידים החיוניים לחברה שבה הוא חי.
הפרט: חינוך בא לעזור לפרט להגשים מימוש העצמי המתחשב בנטיותיו והתפתחותו של היחיד.
התרבות: מטרת החינוך להנחיל את הידע והמסורת התרבותית של התרבות אליה משתייך התלמיד.
תיאור מטרות חינוכיות - תהליך חינוכי ניזון ממטרת על כללית בעלת מסר ערכי. מטרות כלליות המציינות באופן ברור מהן תוצאות הלמידה שמצפה המחנך להשיג מחניכו. ויעדים אופרטיביים המגדירים מה יוכל הלומד לבצע עם סיום תהליך החינוך והלמידה. על יעד כזה להיות ניתן לצפייה.
אחת התאוריות המרכזיות בנושא תיאור מטרות החינוך היא הטקסונומיה של בלום, מיון מטרות החינוך בתחום הקוגניטיבי: ידע, הבנה, יישום, אנליזה, סינתזה, הערכה.
טכנולוגיה בחינוך
הטכנולוגיה, ובפרט טכנולוגיית מידע, היא כלי רב עוצמה שיכול לתרום רבות תהליכי חינוך והוראה[11].
בהתאם לכך, בתקופה המודרנית החל להיעשות שימוש בטכנולוגיה לצרכים חינוכיים.
טכנולוגיית המידע והתקשורת על פניה הרבות, תופסת מקום הולך וגדל בבתי הספר[11].
האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשות המורים והתלמידים מתפתחים עם הזמן, והם רבים ומגוונים: מחשב, חיבור לאינטרנט, רמקולים, מקרן, לוח חכם ועוד[11].
הנגישות למקורות מידע, בעיקר באמצעות רשת האינטרנט, מאפשרת גישה לאינספור מקורות אשר יכולים לסייע לא רק ללמידה, אלא גם להוראה: מורה המחפש דרכים לשפר את מערכי השיעור שלו יכול למצוא ברשת במאגרי מידע, סרטונים, הפעלות אינטראקטיביות, אתרים לימודיים ועוד[11]. אחת הדוגמאות לכך בישראל הוא הפורום הגדול למורים וגננות.
מחקרים רבים עוסקים בגורמים המסייעים לשילוב הטכנולוגיה בכיתה, זאת, כי חרף היתרונות החינוכיים של הטכנולוגיה, השקעה ההולכת וגדלה בתוכנה ובחומרה וזמינות הטכנולוגיה בעקבות התפתחות ה-וב 2.0, מורים עדיין נוטים לשלב טכנולוגיה בהוראתם בצורה מוגבלת בלבד[14][15]. מחקרם של איאן ולאוטר[14] אשר בחן את ההשפעות הישירות ובלתי ישירות של מאפייני המורים (שנות הוראה, גיל, מיומנויות מחשב ומוכנות המורים) וגורמים הקשורים לסביבת בית הספר (זמינות מחשבים, תמיכה טכנית ותמיכה כוללת), על שילוב הטכנולוגיה בהוראה העלה כי שילוב הטכנולוגיה בהוראת המורים הוא תהליך מורכב, שמושפע הן ממאפייני המורים עצמם והן מתפיסתם את סביבת בית הספר. התוצאות של המחקר היו:
הגורם בעל ההשפעה המשמעותית ביותר על שילוב הטכנולוגיה בהוראה, היה מוכנותם של המורים לשלב טכנולוגיה בהוראה: מורים שמרגישים מוכנים ובטוחים לשלב טכנולוגיה ישתמשו בה בשכיחות רבה יותר בהוראתם בכיתה.
הגורמים הבאים שצוינו כבעלי חשיבות והשפעה כוללת על שילוב הטכנולוגיה בהוראה היו: התמיכה הכוללת, מיומנויות המחשב של המורים ולאחר מכן אמונת המורים .
נתונים דמוגרפיים של המורים השפיעו על מיומנויות המחשב שלהם: ככל שגילם של המורים ושנות ניסיון ההוראה שלהם גדלו, מיומנויות המחשב שלהם פחתו.
סביבת בית הספר, כלומר, תמיכה בטכנולוגיה ובשילובה מצד בית הספר, השפיעה בצורה משמעותית על מיומנויות המחשב של המורים.
מחקר של אלדונט ונוסבאום[15] בחן את תהליך האימוץ הטכנולוגי בקרב מורים ואת הקשר שבין הגישה לטכנולוגיה וסוג הטכנולוגיה ומורכבותה. הממצאים העיקריים שעלו מתוך המחקר, היו:
קל יותר לאמץ טכנולוגיה פשוטה וקלה ביחס לטכנולוגיה מורכבת.
מורים המשקיעים חלק נכבד מזמנם לשילוב טכנולוגיה חינוכית בהוראתם מפגינים סבירות גבוהה יותר של אימוץ טכנולוגיה, באופן כמעט בלתי תלוי במידת המורכבות של הטכנולוגיה.
ככל שהמורה חדשן (מאמץ ואוהב טכנולוגיה) הוא ירצה לאמץ טכנולוגיה גם אם היא מורכבת יותר. ככל שהוא פחות חדשן הוא פחות ירצה לאמץ טכנולוגיה גם אם היא מורכבת פחות.
קשיים
לצד היתרונות הרבים השילוב של הטכנולוגיה בהוראה מעורר גם מספר קשיים. קשיים טכניים: הצורך בלימוד הטכנולוגיה החדשה הדורש השקעה של זמן ומאמץ, בעיות טכניות המתרחשות במהלך הלמידה ויצירת תלות באמצעים כגון רשת החשמל, האינטרנט ועוד[11]. בנוסף על הקשיים הטכניים ישנן בעיות עקרוניות של ניוון יכולות יכולות האדם[16] למשל בתחום ההקשבה[דרוש מקור], הקריאה[דרוש מקור] והחשיבה[דרוש מקור], העמקת הבדידות אצל בני נוער והתגברות בעיות חברתיות[17], תפקיד המורה נראה לעיתים מיותר[דרוש מקור] ועלול לגרום לזלזול במורים[דרוש מקור] ושימוש בכלים הטכנולוגיים על ידי התלמידים שלא לצורכי הלימוד.
לאור היתרונות והחסרונות של הטכנולוגיה יש מקום לשלב אותה באופן מאוזן, רק במקומות שבהם היא יכולה לתרום באופן משמעותי. גם בעידן המחשבים הפדגוגיה היא עדיין לב התהליך החינוכי, כאשר המורים עומדים במרכז תהליך ההוראה והתלמידים במרכז תהליך הלמידה. הטכנולוגיה לא יוצרת תורה חינוכית חדשה, אלא מאפשרת להעצים את החוויה הלימודית ואת האפקטיביות של הלמידה. לכן על המורים להכיר את הכלים הטכנולוגיים העומדים לרשותם ולמצוא את הדרך לשלבם בצורה היעילה ביותר בתהליך ההוראה[11].
רמות חינוך
החינוך הפשוט ביותר הוא החינוך הישיר: הגורם המחנך מעביר, בתקשורת ישירה, מסר שאותו הוא רוצה להעביר, לאדם המחונך. לדוגמה: הורה המסביר לילדו על דרכו של העולם.
חינוך אחר הוא חינוך באמצעות יצירת מצב, שבו האינטרס של האדם המחונך הוא להתנהג בצורה שהגורם המחנך מעוניין בה, והגעה של המחונך להבנה לגבי זאת. לדוגמה: מערכת אכיפת החוק ההופכת את הפשע ללא משתלם, ודואגת להסביר זאת לכלל האזרחים.
חינוך מורכב יותר הוא חינוך המייצר תודעה מסוימת באדם המחונך, על ידי השפעה על השפה, על קוד החשיבה ועל תרבותו של האדם. שיטת חינוך זו מורכבת יחסית, ולרוב אינה נעשית באופן מודע, אלא היא סטיכיה. לדוגמה: בית-ספר המחנך את התלמידים להישגיות בכך שהוא יוצר תודעת ציון אינדיבידואלי, חברה המחנכת לפטריוטיות על ידי שימוש בהסמלה לאומית, או הורה הנותן מודל חיקוי לילדיו וכו'.
חינוך הוא דרכה של תרבות לשמר את עצמה, שכן תרבות היא מאפיין חיצוני של תודעת האדם, והחינוך עוסק בעיצוב תודעה זו. החינוך והתרבות יוצרים זה את זה, ומהווים מקשה אחת בה מתקיים העולם הרוחני של האדם והחברה. מובן כי לכל תרבות דרך חינוך משלה, הנוצרת מתרבות זו ויוצרת אותה. הדבר נכון גם כאשר אין מודעות לתהליך זה.
מצוינות והצטיינות בחינוך
המילים "מצוינות" ו"הצטיינות" טומנות בחובן משמעות חיובית - התבלטות חיובית ומיוחדת, להיות מעולה[18].
יצחק גונן[19] מבחין בין שני המושגים: לשיטתו, מצוינות היא תהליך יחסי של מיצוי גדל של הפוטנציאל הקיים באדם עצמו - כלומר המצוינות היא ביחס לאדם עצמו, ובפיתוח האישי שלו. הוא מוסיף, שהמצוינות היא תהליך פנימי מתפתח, שבכל רגע נתון יש לו ערך מוחלט. לעומת זאת, ההצטיינות היא ביחס לאחרים, מופע יחסי, חיצוני ומוגבל בתנאי התקיימותו. למשל, אם תלמיד מצטיין בבית הספר בריצת 50 מ', ייתכן שבבית הספר הסמוך תלמיד זה לא יהיה מצטיין, כי שם ההישגים גבוהים יותר; גונן מוסיף כי ההצטיינות היא יחסית לאנשים אחרים, מתרחשת במקום, בזמן ובתפקיד מסוים, או באירוע מסוים ומופנית כלפי חוץ. התגמול עבור הצטיינות ניתן על ידי גורם חיצוני, על בסיס השוואה עם אחרים. המצוינות מתוגמלת באמצעות תחושות של הנאה וסיפוק, תחושות אלה הן פועל יוצא של עבודה שבוצעה היטב. לדבריו, ההצטיינות היא מופע יחסי, ואילו מצוינות היא תהליך מוחלט. הבחנה נוספת של גונן היא שהמצטיין חריג בהשוואה לאחרים, בעוד שמצוין לא חייב להיות חריג. אלמנט נוסף הוא כי המצוינות מתייחסת גם לקולקטיב - ככל שבארגון יש יותר מצוינים, כך יש סיכוי שהארגון יצליח יותר.
אסא כשר[20] מתייחס רק למושג הצטיינות, וטענתו שההצטיינות היא בגדר של ערך, ואף היא "יכולה להיות בגדר מה שאמור להתבטא בהתנהגות המקצועית". העשייה וההתנהגות המקצועית מוציאה לפועל את ההצטיינות, כדי להצטיין על האדם לפעול ולהתנהג באופן מצוין. המצוינות וההצטיינות שלובים זה בזה: לא ניתן להצטיין ללא התנהגות מצוינת.
כשר טוען כי ההצטיינות היא סולם בעל חמישה שלבים, ורק בשלב החמישי מגיעים להצטיינות הטהורה:
שלב ההצטיינות ההתפתחותית האישית - ההצטיינות של האדם ביחס לעצמו בעבר. הצטיינות זו עוסקת בהשוואה של ההישגים של העשייה, הפעילות, ההתנהגות של היום לעומת העבר. זהו שלב חשוב, אך לא עיקרי.
שלב ההצטיינות ההשוואתית - ההישגים נמדדים ביחס למשהו, בהשוואה למשהו. מי שמגיע למקום הראשון הוא זה שהישגיו הם הטובים ביותר ביחס לאחרים. שלב חשוב, אך כשר ממליץ להישמר בו מפני הנמכת היריב, מפני פגיעה בזולת, מפני התנשאות על העמיתים ובכך מפני הגבהת קומתו של הפרט רק באמצעות הנמכת קומתו של היריב.
שלב ההצטיינות הכישורית - היכולת של האדם הנתקל בבעיה לגלות את כישוריו על מנת לפתור אותה. האדם חייב לגלות כישורים ואף להתקרב לגבול הכישורים שלו כדי לפתור בעיות קשות ובלתי שגרתיות בתחום המקצועי שלו, ואם צריך - עליו גם להגיע למיצוי כישוריו לפתרון בעיות. לדברי כשר: "ככל שהאדם קרוב יותר אל קצה גבול יכולתו, כך הוא מגלה באופן מובהק יותר את ההצטיינות הכישורית שלו". אין להקל ראש באדם שהגיע לשלב שהוא גבול היכולת.
שלב ההצטיינות המהותית - הצטיינות מוחלטת הנמדדת על פי סטנדרטים אובייקטיביים של תחום הפעילות או העשייה. זו אינה הצטיינות יחסית בהשוואה לעברו של האדם, או בהשוואה לסביבה, אלא היא נמדדת על פי הרף של הקהילייה המקצועית אליה האדם שייך. על מנת להגיע לשלב הזה על האדם להיות בעל ידע שיטתי, מיומנות מובהקת, הבנה עמוקה, ונאמנות יציבה לערכים ולנורמות של האתיקה הרלוונטית לתחום העיסוק. לפיכך מדובר אם כך ברמה מקצועית גבוהה מאוד.
שלב ההצטיינות הטהורה והנעלה - על מנת להגיע לשלב זה צריך האדם להיות בעל שתי מידות: האומץ להצטיין והצניעות. מידות אלו מעידות על אופיו, ואם אין הוא ניחן בהן, הוא יכול לעצב את אופיו. האומץ להצטיין משמעו כי למרות סביבה לועגת, מלחיצה או מקשה, האדם האמיץ יודע לעשות את המעשה הנכון: "חרף הכל, האדם שיש בו מידת האומץ להצטיין יביא את מידותיו לידי ביטוי ויצטיין". באשר לצניעות אומר כשר כי האדם מצטיין לא על מנת לקבל פרס, אלא הוא יודע שהוא מצטיין ולכן תפקידו לשרת את החברה. האדם המצטיין שמח בחלקו, וזהו שכרו. כשר מוסיף שמידות אלו אינן רווחות, והצירוף שלהן הוא נדיר.
ניכר כי כשר משלב בסולם ההצטיינות את המצוינות ואת ההצטיינות כאחד. עצם העלייה בסולם ההצטיינות, מהווה תהליך של מצוינות. כאשר בכל שלב האדם יכול להצטיין אך עדיין לא להגיע לרף העליון ביותר, מתחזקת הטענה כי המצוינות היא תהליך רב ממדי המכיל בתוכו הזדמנויות להצטיינות. ההצטיינות מהווה נקודת מקסימום מקומית בתהליך אך לא בהכרח מהווה פסגת ההישגים במסלול זה.
גם פרופ' רוברט סטרנברג[21] מדבר על המצוינות במושג של תהליך: ביצוע מצוין הוא מצד אחד מבע של מצוינות, ומצד שני מתייחס ללמידה קודמת שהביאה למצוינות וללמידה המשכית כאמצעי לשיפור המצוינות. על פי ההגדרות של האגף לתלמידים מחוננים ומצטיינים במשרד החינוך, "הצטיינות" ו"מצוינות" שלובים זה בזה: "המצוינות פירושה מכלול ההתנהגויות והפעולות החותרות להשתפרות מתמדת והמאפשרות מיצוי הפוטנציאל האישי, על מנת להגיע לתוצאות האפשריות הטובות ביותר. המצוינות הנה אורח חיים"[22]. משמעותו של המושג "הצטיינות תלמידים" היא ביצוע יוצא דופן או סימנים לעשייה יוצאת דופן ברמה גבוהה מאוד, ביחס לגיל המצטיין. על מנת להצטיין צריך מרכיבים של מצוינות. מרכיבי המצוינות על פי האגף הם: מוטיבציה פנימית חזקה המניעה תלמידים אלה בהתמדה, סקרנות, יצירתיות, העדפה של גירויים חדשים על פני מוכרים, העדפה לנושאים עם מורכבות. תלמידים אלה הם בעלי רצון להתעלות ולהתמקצע, בעלי תחושת ערך עצמי, אחריות, עצמאיים ובעלי מיקוד שליטה פנימי.
התלמיד המצוין לומד באופן יעיל, יודע להפיק מההתנסויות שלו, ובכך הוא מגיע אל המטרות שהציב לעצמו. התלמיד המצטיין מגיע להישגים יוצאי דופן בזכות מאמץ מתמשך ואיכותי. מאמץ זה הוא מסימני המצוינות. מכאן, שגם המצוינות וגם ההצטיינות הן דינמיות.
לפיכך, יש לתת את הדעת להבחנה המושגית בין מצוינות והצטיינות. משרד החינוך מחנך בבתי הספר לתרבות של מצוינות. תרבות זו מאפשרת לגייס ולרתום את כלל הקהילה הבית ספרית לגווניה השונים: תלמידים, מורים, אנשי מינהלה וכו', למען חזון ומטרה משותפים שתכליתם לחולל שינוי בתרבות הבית ספרית.
בנוסף, על מנת לחולל "שינוי מסדר שני" (כזה המוטמע בהתנהלות הארגונית ולא רק שינוי מבני), יש להרחיב את מעגלי ההשפעה הבית ספריים:
המעגל הראשון - מצוינות אישית
המעגל השני- מצוינות ארגונית
המעגל האחרון - מצוינות מערכתית
המעגלים קשורים זה בזה נמצאים באינטראקציה ובסינרגיה; שינוי במעגל אחד יוביל להעצמה במעגל זה, כזו שתקרין על המעגלים האחרים, ובסופו של דבר כל המעגלים יחד יובילו לשינוי מהותי מערכתי, שהסך שלו עולה על סכום מרכיביו.
דילמות בחינוך
היות שהחינוך הוא מאפיין קבוע של האנושות הקיים בכל חברותיה, קיימים סוגי חינוך רבים, השונים זה מזה במאפיינים רבים. ישנם מספר צירי מתח עליהם ניתן לאפיין צורת חינוך מסוימת.
חינוך וסמכות
מידת הפעלת סמכות כחלק מן המעשה החינוכי היא אחת מהסוגיות הבולטות בעולם החינוך. השימוש בסמכות במסגרת החינוך קיים ברוב מוחלט אם לא בכל צורות החינוך המוכרות. עם זאת, גישות חינוכיות מודרניות רבות שואפות לצמצם או לבטל את השימוש בסמכות בחינוך, מתוך התנגדות להפעלת כוח ביחסי אנוש. בכל גישה חינוכית ישנה התייחסות לנושא זה, המייחדת אותה מגישות אחרות.
כל שימוש בסמכות, גם אם אינו מכוון למטרות חינוכיות, מחנך בפועל. כל הפעלת סמכות משפיעה על ההרגלים ועל המבנה הנפשי של המפעיל ושל המופעל, ובכך היא בעלת משמעות חינוכית.
הצורה הבסיסית ביותר להפעלת סמכות בחינוך היא השימוש בשיטת המקל והגזר, כלומר - המחנך מסוגל, מחד גיסא, לזכות את המחונך בדבר מה אותו המחונך רוצה (ציון משופר, גילוי אהדה, כסף וכדומה) כאשר הוא מגלה התנהגות אותה מעוניין המחנך לעודד, ומאידך גיסא, המחנך יכול להפעיל סנקציה (הורדת ציון, גילוי כעס, הפעלת אלימות פיזית וכדומה) כאשר המחונך מתנהג בניגוד לרצונו של המחנך.
שיטת המקל והגזר מרגילה את המחונך להתנהגות אותה מכוון המחנך, ולכן מהווה שימוש מובהק בסמכות כדי לאפשר חינוך. מלבד שיטה זו, הסמכות עשויה להתבטא ביצירת דמות מחנך אשר אותה המחונך מקבל כעליונה עליו מבחינה מוסרית. דמות זו מפעילה סמכות בעצם נוכחותה, בלא הפעלה ממשית של שכר ועונש, והמחונך משנה את התנהגותו כך שתתאים לדרישות המחנך בזכות המשמעות הסמלית של המחנך הסמכותי.
לשימוש בסמכות בחינוך השפעה עמוקה על המחונך. סמכות מאלצת את המחונך לגלות התנהגות המגיבה לסמכות - ציות או התנגדות. ידוע כי הסמכות שבחינוך מותירה בתוך נפש האדם תבנית הכרתית המבטאת את "צו המוסר" (או החברה), אף אם האדם נוטה בהתנהגותו לפעול במנוגד לצו זה. צו זה הוא במידה רבה הפנמה של הסמכות עקב החינוך, ופירושו "סמכות פנימית" התואמת את החינוך.
פן אחר של השימוש בסמכות בחינוך, שעשוי לכלול השלכות בעייתיות, הוא העמדת רצון המחנך במרכז העשייה החינוכית. מבחינת המחונך אין חשיבות להתנהגותו, מלבד התאמתה לרצון המחנך. לדוגמה: מורה המזכה את תלמידיו הטובים בציון טוב ואת הגרועים בציון רע, הופך את הציון (השכר/עונש) לגורם האמור להניע את התלמיד, ומרחיק את החומר הנלמד כמטרה בפני עצמה.
סוג הסמכות המופעל אף הוא מבחין בין כל צורות החינוך. לכל צורות הסמכות מלווה בהכרח גילוי תואם של הבעה רגשית (כעס מלווה לעונש, גאווה מלווה לשכר וכו'), וחסרונה נחשב להפרעה קשה למהלך החינוך. אף על פי שצורות חינוך מסוימות עושות שימוש במנגנון זה בלבד, ניתן לזהות צורות רבות של מנגנונים אחרים עליהם מתבססת הסמכות, והעיקרים שבהם:
כוח פיזי: שימוש בהכאה כענישה מקובל בחברות רבות, ולרוב מבוצע כלפי ילדים. נהוג כי השימוש באלימות מצומצם למספר מצומצם של דמויות, לרוב הורה או מורה. לעיתים נדירות בלבד כוח פיזי הוא הכוח העיקרי בחינוך. בחברות מודרניות, במגמה ההולכת ומתחזקת עם הזמן, השימוש באלימות פיזית הולך ופוחת, ונחשב לפסול יותר ויותר ומזוהה עם שמרנות קיצונית או ערעור נפשי. ממשלות עשויות גם כן להשתמש בכוח פיזי למטרות חינוכיות. לעיתים קרובות עונשים פיזיים (כליאה, הלקאה וכו') אינם משמשים אך ורק כגורם מרתיע אלא כניסיונות חינוכיים.
תגמול חומרי: שימוש בפרס (כמו צעצוע או כסף) ובקנס (כמו קיצוץ תקציבי) מקובל ביותר בתחום החינוך. היות שהמחנך מצוי בעמדה אחראית לנושאים חומריים רבים, או בעל יכולת כלכלית גבוהה יותר, הוא מסוגל לשנות את התנהגות המחונך.
הערכה פורמלית: שימוש זה, נפוץ במיוחד בחברות מודרניות, יוצר מדדים על פיהם מוערכים בני אדם, ועושה בה שימוש במטרה לבנות סמכות חינוכית. ציון בבית הספר הוא הדוגמה הבולטת ביותר, וניתן להבחין גם בדוגמאות כגון פרס ל"עובד מצטיין" כמנגנון יצירת מדדים פורמליים על ידי המחנך.
ריחוק המחנך והמחונך
סוגיה נפוצה אחרת היא הפער התודעתי הנוצר בין המחנך למחונך. בקצה אחד של המתח ניתן לצייר דמות מרוחקת, שאינה ידועה למחונך, ושהשפעתה קבועה ומוחלטת (מפקד בסיס טירונות, מנהל בית ספר וכו'), ובקצהו האחר דמות המחנך היא אדם קרוב, מבין ומגלה מעורבות, שהשפעתו דינמית ומותאמת למצב היחסים (אח, מדריך וכו').
לרוב, ככל שחולף הזמן, הפער הולך ומצטמצם, אם כי נדיר ביטולו. לרוב מזוהה פער גדול עם חינוך שמרני, ופער קטן עם חינוך ליברלי.
חינוך ואוטונומיה
מידת האחיזה של המחנך בחיי המחונך משמשת אף היא מגדיר מרכזי של העשייה החינוכית. בסוגיה זו ניתן להבחין בכמה תהליכים תאורטיים:
אחיזה חזקה של המחנך בחיי המחונך, וזאת על ידי כך שהמחנך קובע ישירות את התנהגות המחונך בלא שלאחרון תהיה השפעה אקטיבית על חייו. בתהליך זה המחנך שולט בפועל במעשיו של המחונך, ואינו מותיר למחונך ביטוי להכרעה עצמית. מקובל כי בגילים צעירים ביותר זקוק כל אדם לאחיזה מסוג זה על ידי דמות הורית או מחליפה.
נסיגה באחיזת המחנך בחיי המחונך, וצמצום החינוך המכוון בחיי המחונך. בתהליך זה המחנך מסיר מעצמו את האחריות לחיי המחונך, ומניח למחונך לקיים את החלטותיו בכוחות עצמו. לרוב, מלווה תהליך זה בהתנהגות קוטבית של המחונך להתנהגות אותה ניסה המחנך להשריש. בעיני רבים תהליך זה של נסיגת הנוכחות החינוכית הוא מאפיין תרבותי של העולם המודרני, המועצם מדור לדור.
האצלת האחריות של המחנך למחונך, בדרך בה מקבל המחונך את דרכי המחנך ומיישמן בעצמו. בתהליך זה המחנך מקרב אליו את המחונך (בניגוד לקודם, המאופיין בהתרחקות), ובכך מאפשר למחונך לקיים את חייו מתוך העמדה המחנכת, שהתקיימה לפני כן במחנך בלבד.
חינוך יהודי
הדילמות המרכזיות בחינוך היהודי נוגעות לשאלות ומתחים בהוראת יהדות. למשל: היחס בין מסורת לחידוש, בין מצווה לאוטונומיה, מהו מעמד המקרא כטקסט קאנוני, מה היחס בין השקפתו הפרשנית של המורה לבין המעשה החינוכי ועוד. על הדמויות המרכזיות בחינוך היהודי בעידן הנוכחי ניתן למנות את פרופ' מיכאל (מייק) רוזנק, פרופ' ברי (Barry) הולץ, פרופ' יונתן כהן ועוד. בתוך תחום החינוך היהודי ניתן להצביע על שני זרמים מרכזיים: חינוך יהודי שמרני וחינוך יהודי פלורליסטי.
בחברות קדומות ההורים וזקני השבט הכשירו את הצעירים לתפקידיהם כמבוגרים בחברה. הם לימדו אותם את המיומנויות המעשיות הנחוצות לחיים היום יום ואת כללי ההתנהגות, המוסר והאמונות הדתיות של תרבותם. החינוך נעשה בעיקר על ידי התבוננות, חיקוי והשתתפות בפעולות של המבוגרים[1].
בעקבות המצאת הכתב נוצרו מוסדות מיוחדים לחינוך[1].
כאמור, מטרות החינוך משתנות בהתאם למאפיינים הייחודים של כל תרבות בכל תקופה[1].
באתונה העתיקה שאפו לחנך ולעצב אדם חופשי, באירופה של ימי הביניים הכשירו אבירים, ביהדות המסורתית שאפו לגדל תלמיד חכם, והציונות שאפה לחנך חלוצים. בעולם המודרני החינוך מסייע ברכישת המימניות הנדרשות להשתלבות בחברה ובעולם התעסוקה, מרחיב את הידע וההבנה לגבי העולם ועוזר להסתגל לשנויים המהירים המתרחשים בו[1].
במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו כל ממשלות אירופה להקצות תקציבים עבור מערכות חינוך ציבוריות המיועדות לכל האזרחים, הן בכפר והן בעיר[23].
בעקבות תהליך החילון שעברה אירופה בתקופה זו, מערכת החינוך החלה להתפתח תחת פיקוח המדינה וללא תלות בכנסייה[23].
כתוצאה מכך החל להצטמצם מספר האנאלפביתים ומעגל האנשים המשכילים היודעים קרואוכתוב הלך והתרחב[23].
מצב זה העמיק את המעורבות של הציבור בפוליטיקה והגביר את כוחה של דעת הקהל במדינה[23].
בעולם המערבי התבסס במאה זו זרם מרכזי של שיטת חינוך, אולם לאורך המאה אותגר הזרם המרכזי על ידי זרמי חינוך פרוגרסיביים השואפים להיות אלטרנטיבה. זרמים אלו התמקדו באופן כללי במתן חופש למידה אינדבודאלי לתלמידים, מתוך נקודת מוצא לפיה מערכת החינוך של הזרם המרכזי מדכאת אותם[24].
הפילוסופיה של החינוך היא תחום בפילוסופיה, שהעוסק בחינוך, מטרותיו ודרכי הפעולה שלו. חלק מהפילוסופים הידועים ביותר, כגון אפלטון, אריסטו, רוסו ולוק, העלו רעיונות ודעות בקשר לחינוך. ההפרדה בין חקר החינוך לפילוסופיה של החינוך אינה ברורה, ויש הטוענים שכל איש חינוך עוסק בפילוסופיה במסגרת עבודתו[25].
גישות בחינוך
הגישה המריטוקרטית בחינוך טוענת שיש לקדם מצוינות בקרב תלמידים המסוגלים לכך[8].
קונסטרוקטיביזם (או הבניתיות) טוען כי כל פעילות מנטלית היא בנייתית. התלמידים אינם מקבלים את הידע מהמורה או מתוך ספר הלימוד באופן פסיבי, אלא הם בונים את הידע שלהם בעצמם. בשנים האחרונות נידונה הגישה ההבניתית בהרחבה כבסיס לרפורמה בדרכי ההוראה. ארבע תפיסות יסוד מאפיינות את הגישה בנייתית ללמידה: אין קיום לידע במנותק מהיודע; למידה היא פעילות הבנייתית; למידה היא פעילות ממוקמת בהקשר; למידה היא פעילות חברתית.
הגישה המשלבת מתייחסת לשילוב ההוראה של מיומנויות חשיבה בכל מקצועות הלימוד, מתוך מטרה לעודד למידה מעמיקה של התכנים וליצור הזדמנויות לחשיבה מעמיקה על בסיס ידע עשיר[3].
למידת חקר היא דוגמה לדרך בה ניתן לפתח מיומנויות חשיבה במסגרת של למידה פעילה.
ניר מיכאלי, "חינוך ופוליטיקה במערכת החינוך הישראלית",ביטאון מכון מופ"ת, 54, 15-10.
קרמניצר, מ' (2014). "החינוך הפוליטי איננו נייטרלי", ביטאון מכון מופ"ת, 54, 4-3.
Aldunate, R., & Nussbaum, M. (2013). Teacher adoption of technology. "Computers in Human Behavior", 29(3), 519-524.
Inan, F. A., & Lowther, D. L. (2010). Factors affecting technology integration in K-12 classrooms: A path model. "Educational Technology Research and Development, 58"(2), 137-154.
^דוד חן (1995). החינוך לקראת המאה העשרים ואחת: ספר יובל העשרים של בית-הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. רעננה: רמות.
^Caliskan, M., & Sunbul, A. (2011). The Effects of Learning Strategies Instruction on Metacognitive Knowledge, Using Metacognitive Skills and Academic Achievement (Primary Education Sixth Grade Turkish Course Sample). Educational Sciences: Theory And Practice, 11(1), 148-153.
^Campigotto, R., Mcewen, R., & Epp, C. D., Especially social: Exploring the use of an iOS application in special needs classrooms, Computers & Education 60(1), 2013, עמ' 74-86
^ 12Inan, F. A., & Lowther, D. L. (2010). Factors affecting technology integration in K-12 classrooms: A path model. Educational Technology Research and Development, 58(2), 137-154.
^ 12Aldunate, R., & Nussbaum, M. (2013). Teacher adoption of technology. Computers in Human Behavior, 29(3), 519-524.
^ד"ר תמיר ליאון, "דור המסכים". לריאיון עם ד"ר ליאון בתוכנית "משפחה גרעינית" בגל"צ על נזקי השימוש בטאבלטים בבתי הספר, ראו בקישור הזה, דקה 12:30
^השורש של שתי המילים הוא צ.י.ן, ומשמעו על פי מילון אבן שושן 1992, עמ' 2222, הוא "נבדל הרבה (בעיקר לטובה!), יצא מן הכלל, היה מעולה". הגדרת המלה "מצוין" במילון זה, עמ' 1482, מרחיבה במעט את המשמעות כשם תואר המצביע על הטוב ביותר: "מיוחד, ניכר, מוכר; מעולה, טוב ביותר, יוצא מן הכלל"; "הצטיינות" במילון זה, עמ' 567 מוסברת כ"התבלטות יתרה בדבר מה (בייחוד חיובי)".
^מתוך "הדרך למצוינות אישית עוברת דרך המצוינות המערכתית", בתוך מערכות, 336, 1994, עמ' 6–15. תל אביב: משרד הביטחון, עמ' 3
^אסא כשר, על ההצטיינות, גם בהוראה, בתוך כתב עת לענייני הוראה בחינוך הגבוה. גיליון 2: המכללה למינהל, 2003, עמ' 48-51
^סטרנברג, אינטליגנציה מצליחה - מעבר ל-I.Q, ירושלים: משרד החינוך ומכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה. 1998
