כרוב (כרוב הגינה, Brassica oleracea capitata; מיוונית: Κραμβη, 'קְרָאמְבֶּה') הוא אגד עגלגל וצפוף של עלי צמח 'כרוב הגינה' ממשפחת המצליבים המשמש כירק מאכל נפוץ. הכרוב מופיע במגוון צבעים וצורות, כשהנפוצים מתוכם הם הכרוב הלבן, שצבעו נוטה לירוק בהיר, והכרוב הסגול שמכונה לעיתים קרובות "כרוב אדום". שני המופעים קרובים זה לזה בטעמם (עיטן/היטן).
הכרוב ניתן לאכילה כשהוא נא, מבושל או כבוש. מן הכרוב ניתן גם להפיק מיץ הנסחט מן העלים ומשמש מקור תזונה. הכרוב מכיל ויטמינים רבים, במיוחד ויטמין C וויטמין K.
הכרוב נחשב במשך אלפי שנים כירק בסיסי במטבחים באזורי האקלים הממוזג ברחבי אירואסיה, מהמטבחים של מזרח אסיה ועד לאלו של מערב אירופה. היות שהכרוב משתמר היטב לאורך זמן, השימוש בו היה פופולרי במיוחד בתקופות החורף. כך למשל מנה יומית של כרוב כבוש מנעה מחלות מימאים בתקופת ההפלגות הארוכות של ספינות המפרש. גם בסין האכילו בכרוב את מיליוני הפועלים שבנו את החומה הסינית.
מלבד הכרוב, זנים נוספים של המין Brassica oleracea הם כרובית, ברוקולי, כרוב הקלח וכרוב ניצנים.
כרוב סיני, למרות הדמיון בשמו, שייך למין אחר (Brassica rapa) במשפחת המצליבים, אליו משתייכת גם הלפת.
גידול
שני סוגים של זני כרוב משמשים בחקלאות:
- זנים מבכירים אשר מבשילים תוך 50 יום. הזנים המבכירים הם בעלי ראשים קטנים וחיי מדף קצרים ועל כן מיועדים לצריכה מיידית.
- זנים מאפליים אשר מבשילים תוך 80 ימים ויש להם ראשים גדולים. זנים אלו מחזיקים זמן רב ושמשו כירק שכיח בחורף עוד לפני המצאת המקרר.
הזמן מזריעה לקטיף תלוי במזג האוויר ובזן. בניסוי על 22 זנים שנערך באוהיו נמצאו זמנים מזריעה לקטיף שנעו בין 62–112 ימים[1].
את הכרוב ניתן להנביט קודם בחממה או לזרוע מיידית בגינה. הצמח זקוק לקור יחסי ועל כן עונות גידול באביב ובסתיו מצליחות יותר מגידולים של אמצע הקיץ.
שימוש בכרוב שלא למאכל
ניתן להשתמש במיץ כרוב אדום כאינדיקטור pH בניסויי מדע המתאימים לילדים. הצבען האדום אנתוציאנין משנה את צבעו בהתאם לחומציות של התמיסה שבה הוא מעורב. הכנת האינדיקטור נעשית באמצעות הרתחת כרוב אדום קצוץ עם מים עד לכיסויו במשך כ-10 דקות על אש נמוכה.[2][3]
שימוש מקובל נוסף בעלי כרוב הוא לטיפול בגודש בשדיים.[4]
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
