קולומביה היא המדינה ה-25 בגודלה בעולם והרביעית בגודלה בקרב מדינות דרום אמריקה (אחרי ברזיל, ארגנטינה ופרו) מבחינת שטח. קולומביה היא גם המדינה ה-29 בעולם בגודל אוכלוסייתה, והשנייה בקרב מדינות דרום אמריקה, אחרי ברזיל.
השטח שבו שוכנת כעת קולומביה אוכלס בעבר על ידי שבטים ילידים שהיגרו מצפון ומרכז אמריקה, כגון שבטי המוייסקה, קיומבאיה, וטאיירונה. בדרום שכנה אימפריית האינקה. הספרדים הגיעו בשנת 1499, והחלו תקופה של כיבוש ויישוב, קולוניזציה, שבסופו של דבר הובילה להקמת מלכות המשנה של גרנדה החדשה (שהכילה את המדינות קולומביה, ונצואלה, אקוודור ופנמה) ובירתה בוגוטה. עצמאות מספרד הושגה בשנת 1819, אבל כבר בשנת 1830 רפובליקת קולומביה הגדולה התמוטטה כתוצאה מפרישתן של ונצואלה ואקוודור. קולומביה המודרנית, ביחד עם פנמה, נהייתה לרפובליקת גרנדה החדשה. האומה החדשה התנסתה בפדרליזם כשהקימה את הקונפדרציה הגרנדית בשנת 1858, ולאחר מכן את ארצות הברית של קולומביה בשנת 1863, עד שלבסוף הוכרז על רפובליקת קולומביה בשנת 1886. פנמה פרשה מהרפובליקה בשנת 1903.
לקולומביה עבר עשיר של שלטון חוקתי, והמפלגה הקונסרבטיבית והמפלגה הליברלית, שהוקמו ב-1843 ו-1848 בהתאמה, הן שתי המפלגות העתיקות ביותר ששרדו באמריקות. למרות זאת, מתיחות בין שתי המפלגות הובילה לעיתים קרובות לאלימות, במיוחד במלחמת אלף הימים (1899–1902) וב- La Violencia (האלימות), החל מ-1948. מאז 1960, כוחות ממשלתיים היו מעורבים בעימותים עם מתקוממים שמאלניים וכוחות צבאיים-למחצה ימניים. הסחר בקוקאין החמיר את המצב, והעימותים החריפו באופן ניכר החל משנת 1990. למרות זאת, למתקוממים חסר הכוח הצבאי או התמיכה הציבורית הדרושה להפיכת הממשלה, ובשנים האחרונות האלימות מצטמצמת. המתקוממים ממשיכים לבצע התקפות כנגד אזרחים, וחלקים גדולים העוטפים את האזור הכפרי עדיין תחת השפעת קבוצות גרילה, אולם הממשלה החלה במאמצים שמטרתם לאשר מחדש את שליטתה לאורך כל המדינה, וכעת ישנה נוכחות ממשלתית בכל אחד ממחוזות קולומביה. בינתיים, למרות הדאגה מהאלימות במדינה, שיעור הרצח בקולומביה היה למשך מספר רב של שנים בין הגבוהים בעולם, אך קוצץ בכמעט חצי משנת 2002.
קולומביה היא בעלת הציבור דובר-הספרדית השני בגודלו בעולם, אחרי מקסיקו. היא גם אחת המדינות המתועשות ביותר בדרום אמריקה. קולומביה מגוונת מאוד מבחינה אתנית, והיחסים בין צאצאי השבטים המקוריים, הקולוניאלים הספרדיים, עבדים אפריקאיים ומהגרים מהמאה ה-20 מאירופה והמזרח התיכון הפיקו מסורת תרבותית עתיקה, שגם הושפעה מהגאוגרפיה המגוונת להפליא. רוב המרכזים העירוניים ממוקמים ברמות הרי האנדים, אבל שטחה של קולומביה מקיף גם את יער האמזונאס, ערבות טרופיות ורצועות החוף הקריבי והשקט. מבחינה אקולוגית, קולומביה היא אחת מ-17 המדינות שמארחות את רוב זני כדור הארץ.
בשנת 1830, כשוונצואלה ואקוודור התפצלו, אזור הקונדינאמארקה שנשאר הפך למדינה חדשה: הרפובליקה של גרנדה החדשה. בשנת 1858 גרנדה החדשה שינתה את שמה רשמית לקונפדרציה הגרנדית, ובשנת 1863 לארצות הברית של קולומביה, ולבסוף אימצה את שמה הנוכחי - רפובליקת קולומביה - בשנת 1886.
היסטוריה
המתיישבים הראשונים בדרום אמריקה עברו בהכרח דרך קולומביה בדרכם מצפון. עם זאת, שבטים אלו לא הותירו אחריהם עדויות ארכאולוגיות מרובות, אך הכלים שנותרו מעידים על רמה אמנותית גבוהה. בקולומביה לא התבססה לפני הכיבוש הספרדי אימפריה אחת, כגון האצטקים במקסיקו או בני האינקה בפרו, ובאזור שלטו מספר שבטים עצמאיים, ביניהם בני מואיסקה, נריניו, קימבאיה ועוד. תרבויות מפותחות שהתבססו בסן אגוסטין ובטייראדנטרו הרבה לפני הכיבוש הספרדי הותירו אתרים ארכאולוגיים מרתקים של פסלים וקברים. בני טאירונה, שהתבססו סמוך לחוף הקאריבי, פיתחו מעט לפני הכיבוש הספרדי תרבות מורכבת והותירו אחריהם את 'העיר האבודה' (סיודד פרדידה), אחת הגדולות שבערים העתיקות בדרום אמריקה.
הספרדי הראשון שהגיע לחופי קולומביה היה אלונסו דה אוחדה, שנחת בקולומביה ב-1499. ב-1508 החל וסקו נונייז דה בלבואה בכיבוש חלקה הצפוני של המדינה, והיה לאירופי הראשון שהגיע לאוקיינוס השקט. אחריהם באו ספרדים נוספים, שהשמועות אודות חפצי הזהב בהם משתמשים השבטים המקומיים הציתו את דמיונם, אך רק ב-1525 הקים רודריגו דה באסטידאס את סנטה מרתה, העיירה הספרדית הראשונה באזור. ב-1533 נוסדה גם קרטחנה, בה התרכז במהרה הסחר הספרדי באזור. בסיוע המחלות המידבקות שעשו שמות באוכלוסייה המקומית, השלימו הספרדים תוך שנים ספורות את כיבוש רוב חלקי קולומביה מהילידים, תוך שהם מתקדמים משלושה צירים שונים, ומקימים בדרכם את הערים קאלי, פופאיאן ובוגוטה. לאחר הכיבוש החלו המצביאים הספרדים להיאבק על השליטה באזור, וכדי להשכין שלום הקימו הספרדים את האודיינסייה המלכותית של סנטה פה בממלכת גרנדה החדשה, כפי שנקרא אז האזור).
עם גידול האוכלוסייה הספרדית בדרום אמריקה הוחלט על חלוקה מנהלתית חדשה, ו'גרנדה החדשה' (שהייתה עד אז כפופה למלכות המשנה של פרו) הוכרזה ב-1717 כמלכות משנה עצמאית, שהשתרעה על פני קולומביה, ונצואלה, אקוודור ופנמה של ימינו, היא מלכות המשנה של גרנדה החדשה. כבירת היחידה המנהלתית הפכה בוגוטה לעיר מרכזית, שאמנם לא הגיעה לרמתן של לימה ומקסיקו סיטי אך התפתחה כמרכז חשוב של הספרדים בדרום אמריקה. אך המרירות ההולכת וגוברת של המתיישבים כנגד השלטון המרכזי בספרד בשלהי המאה ה-18 הובילה בסופו של דבר למרד גלוי. הדבר אירע כאשר נפוליאון כבש את ספרד והמליך את אחיו כשליט המושבות. ב-20 ביולי1810 התכנסו בכירי המתיישבים בבוגוטה והקימו אספת נציגים עצמאית; בהמשך אותה שנה הוכרזה גם עצמאות מלאה.
ההכרזה הובילה למלחמת עצמאות ארוכה ורבת-תהפוכות, תחילה נגד חילות נפוליאון ולאחר מכן נגד הספרדים כשנפוליאון נוצח ומלכי ספרד חזרו לשלוט במדינתם. את המערכה הוביל סימון בוליבאר, הגיבור הלאומי, אשר ניצח בסדרה של קרבות ולבסוף הכריע את המערכה בקרב בויאקה בשנת 1819. הניצחון איפשר לבוליבאר ולחבריו להכריז על הקמת רפובליקת קולומביה הגדולה, שכללה גם את פנמה, ונצואלה ואקוודור.
הרפובליקה החדשה לא החזיקה מעמד זמן רב. בוליבאר, שתמך בשלטון ריכוזי, נבחר אמנם לנשיא בשנת 1821, אך עד מהרה התברר שאין ביכולתו לשלוט בשטח רחב כל כך, והמדינה התפצלה ב-1830 לשלוש מדינות נפרדות - ונצואלה, אקוודור ו'גרנדה החדשה', ששטחה כלל גם את פנמה. אך המאבק על דמותה של המדינה, בין המפלגה השמרנית-ריכוזית למפלגה הליברלית-פדרלית, לא שכך, ובמאה ה-19 התחוללו במדינה לא פחות משמונה מלחמות אזרחים. בשנת 1863 שונה שם המדינה לארצות הברית של קולומביה וב-1886 היא קיבלה את שמה הנוכחי, רפובליקת קולומביה.
המתיחות הפוליטית נמשכה והידרדרות המצב הכלכלי שבא לידי ביטוי באינפלציה גבוהה רק החמיר את המצב. ב-1899 התקיימו בחירות שהבטיחו ניצחון לשמרנים שכבר היו בשלטון. הליברלים טענו לזיוף הבחירות ובאוקטובר של אותה שנה פרצה מלחמת אזרחים חדשה שנודעה כמלחמת אלף הימים. המלחמה הייתה עקובה מדם וגבתה את חייהם של יותר מ-100 אלף איש. בסופו של דבר הובסו המורדים הליברלים ברוב שטחי קולומביה ועיקר המערכה התרכזה במחוז פנמה. התערבות של ארצות הברית שדאגה לאינטרסים שלה בבניית תעלת פנמה באותן השנים הביאה להסכם שנחתם על אונייה אמריקאית ויסקונסין (הסכם ויסקונסין) שהביא לפרישתו של מחוז פנמה מקולומביה והפיכתו לרפובליקה עצמאית ב-1903.
במאה ה-20
המחצית הראשונה של המאה ה-20 בקולומביה התאפיינה בסדר יחסי לתקופה הקודמת ובהתפתחות כלכלית אינטנסיבית. ההגמוניה השמרנית נמשכה עד 1930 כאשר נבחר נשיא ליברלי אנריקה אוליה הררה. בתקופתו היו סכסוכי גבול עם פרו שהסתיימו עם ניצחון קולומביאני. ב-1934 אלפונסו לופס פומרחו הליברלי נבחר לנשיא. בתקופתו נוסדה מערכת הסתדרות העובדים במדינה, הוכרז על זכות לשביתה וניתנו זכויות אזרח לנשים. במלחמת העולם השנייה הייתה קולומביה נייטרלית, אך כשהסתמנה תבוסתן של מדינות הציר, הכריזה קולומביה מלחמה עליהן באופן סמלי.
תקופת היציבות בקולומביה הסתיימה ב-9 באפריל 1948 כאשר חורחה אליעזר גייטן, מועמד לנשיא מטעם הליברלים, בעל נטייה מרקסיסטית שהיה מאוד פופולרי בקרב השכבות החלשות של האוכלוסייה, נורה למוות בידי מתנקש בבוגוטה. המתנקש נהרג על ידי המונים ברחוב ומהר מאוד המהומות פרצו ברחבי הבירה. אירוע זה נודע כ"בוגוטאסוֹ". המהומות התפשטו ברחבי המדינה וכך התחילה תקופה של מלחמת אזרחים חדשה בין הממשלה השמרנית לגרילות הליברליות, שקיבלה את השם "לה ויולנסיה" ([תקופת] האלימות). המלחמה הייתה עקובה מדם, גבתה למעלה מ-200 אלף הרוגים, והמוני פליטים, בעיקר מאזורים כפריים, שגורשו מאדמותיהם בידי כוחות הממשלה.
ב-1953 התרחשה הפיכה צבאית והגנרל השמרני גוסטבו רוחס פינייה שלט במדינה ביד קשה. המפלגה הליברלית נתמכה בידי המפלגה הקומוניסטית וגרילות כפריות. הסכסוך נמשך 10 שנים והסתיים עם חתימת הסכם קואליציוני ל-16 שנים בין הליברלים לשמרנים. ההסכם חידש את הבחירות והבטיח רוטציה בין נשיא שמרני לליברלי כל 4 שנים. למרות ההסכם לא כל הגרילות התפרקו מנשקן וחלק ממנהיגיהן הפכו לראשי כנופיות של שודדים. רובם נהרגו על ידי הצבא והמשטרה, אך אחד מהם, מנואל מרולנדה ולס, שרד והקים ב-1964 גרילה בעלת אידאולוגיה קומוניסטית בשם "הכוחות המזוינים המהפכניים של קולומביה, הידוע בראשי תיבות FARC. שנה לאחר מכן נוסדה גרילה קומוניסטית נוספת בשם ELN. גרילות אלה קיימות עד היום.
ארגוני הגרילה שהציגו את עצמם כלוחמים למען צדק ושוויון חברתי, מימנו את עצמם בשוד, חטיפות, גביית "מס מהפכה" מהאוכולוסייה, ומאוחר יותר בסחר בסמים. כתגובה לגרילות הקומוניסטיות החלו להופיע גרילות מהימין שנקראו "פרמיליטריוס", כגון הארגון MAS – muerte a secuestradores (מוות לחוטפים) שנוצר כתגובה לחטיפת אחותו של סוחר סמים ידוע. במקביל החלו להתגבש ארגונים שעסקו בייצור וסחר בסמים, הנקראו "קרטלים" (cartel). בהתחלה היה מדובר במריחואנה, אך מהר מאוד הפך הקוקאין, שגודל ויוצר בקולומביה ונמכר בעיקר בארצות הברית, למוצר הרווחי ביתר עבור ארגוני הפשיעה.
לקראת שנות ה-80 של המאה ה-20 האלימות הפוליטית בקולומביה הפכה קשורה קשר הדוק לעסקי הסמים, בהם עסקו הקרטלים והגרילות משמאל ומימין. דמות בולטת בסחר הסמים הקולוביאני הייתה זו של פבלו אסקובר, מנהיג בלתי מעורער של הקרטל של מדיין. הוא שילב בין עסקי הסמים לפעילות פוליטית וחברתית, כגון שיקום שכונות עניות של מדיין וכך הפך לדמות פופולרית בקרב האוכלוסייה הענייה בעיר. דרכו הפוליטית הסלולה בקוקאין אף הביאה אותו לקונגרס הלאומי ב-1982, אך שר המשפטים לארה בונייה דאג לכך ש-1984 אסקובר גורש מהקונגרס. פעילותו של השר באותה השנה הביאה גם לפירוק הבסיס של הקרטל באזור יער טרופי בדרום המדינה, שכלל מעבדות ואף שדה תעופה. התגובה לא אחרה לבוא והשר נרצח. הייתה זו נקודת פתיחה של חזית נוספת של מלחמת אזרחים דה-פקטו שקולומביה הייתה שקועה בה מזה עשרות שנים – מלחמת סמים. לקראת סוף שנות ה-80 הקרטל של מדיין היווה איום של ממש על ממסד המדינה. הטרור השתולל בערים הגדולות: מכוניות תופת פוצצו ליד בנייני ממשלה, בנקים, בניין מחלקת הביטחון האדמיניסטרטיבי. נרצחו שופטים, כולל שופטים מבית המשפט העליון, פוליטיקאים בולטים, בהם שלושה מועמדים לנשיאות וכן בכירי המשטרה. שיא הטרור היה בנובמבר 1989 כשאנשי הקרטל פוצצו מטוס נוסעים שהמריא מבוגוטה לקאלי, בכוונה לחסל את המועמד לנשיאות ססאר גוויריה. בפיגוע נרצחו 107 איש, ביניהם אזרחי ארצות הברית, אך הסתבר שגוויריה לא היה על הטיסה.
ב-1990 גוויריה נבחר לנשיא והכריז על מלחמה טוטאלית נגד ארגוני הסמים, בתמיכה של ארצות הברית, כשקולומביה התחייבה להסגיר לארצות הברית את ברוני הסמים הקולומביאנים. ב-1991 נעצר והוסגר לארצות הברית דנדני מוסקרה, בכיר הרוצחים של הקרטל, האחראי על הפיגוע במטוס, והוא מרצה בימינו מאסר עולם. תשתית הקרטל נחלשה מאוד, מעבדות רבות הושמדו, אנשי מפתח רבים נהרגו או נעצרו והוסגרו לארצות הברית. ב-2 בדצמבר 1993 הרשויות הקולומביאניות הצליחו לאתר את פבלו אסקובר במדיין והוא נורה למוות תוך ניסיון להימלט. הייתה זו נקודת שבירה במלחמה של ממשלת קולומביה בקרטלי סמים. אחרי חיסולו של אסקובר והתפרקות הקרטל של מדיין, הגיע תורו של יריבו המרכזי, הקרטל של קאלי, שפורק ב-1998.
דעיכת הקרטלים הביאה להרגעה משמעותית של המצב הביטחוני בערים הגדולות, אך באזורים הכפריים נמשכה המלחמה בגרילות, שהשתלטו על תעשיית הסמים. באמצע שנות ה-90 צמחו ארגוני "הגנה עצמית" שמטרתם הייתה להילחם בגרילות הקומוניסטיות. ארגונים אלה אוחדו למיליציה ימנית קיצונית הידועה בשם AUC (כוחות ההגנה העצמית המאוחדות של קולומביה) ונתמכו על ידי אלה שהיו מאוימים על ידי הגרילות: בעלי אדמות עשירים, אנשי עסקים, חברות להפקת נפט ויהלומים וכן באופן בלתי רשמי על ידי חלק מהצבא והממשל. ה-AUC התאפיינו באכזריות רבה וביצעו מעשי טבח רבים באזרחים הכפריים שלטענת הארגון היו תומכי הגרילות. סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 היא השיא של האינטנסיביות של הלחימה שבה היו מעורבים שלושה צדדים: צבא קולומביה, גרילות השמאל הגדולות FARC ו-ELN וגרילת הימין AUC. שיחות השלום עם גרילות השמאל שיזם הנשיא אנדרס פסטרנה לא הניבו תוצאות משמעותיות. התגברה טקטיקת החטיפות מצד הגרילות, שחטפו בין היתר גם אזרחים זרים, כולל אמריקאים וישראלים. מצב זה וכן הפיגועים של 11 בספטמבר בארצות הברית וכן הקשר בין ה-FARC לאל-קאעידה הביאו לכך שממשל בוש הכניס את הגרילות הקולומביאניות לרשימת ארגוני הטרור והציע סיוע לממשלת קולומביה במלחמה נגדן.
במאה ה-21
ב-2002 נבחר הנשיא אלווארו אוריבה שהיה ראש עיריית מדיין ומושל אנטיוקיה. אביו של אוריבה היה חקלאי עשיר שנרצח ב-1983 בידי ה-FARC. תקופת כהונתו של אוריבה כנשיא התאפיינה באפס סובלנות כלפי ארגונים חמושים בלתי חוקיים, הן משמאל והן מימין, והן ארגוני הסמים. מדיניות זאת זכתה לגיבוי ומימון (מעל 3 מיליארד דולר) מצד הממשל האמריקאי שכונה "תוכנית קולומביה" (Plan Colombia). הביא לפירוקה של המיליציה הימנית AUC ונקט יד קשה נגד ה-FARC וה-ELN ובכך הביא להחלשות חסרת תקדים של הגרילות, וכן להורדה משמעותית של הפשיעה ולהחזרת תחושת הביטחון לאזרחים הקולומביאנים והחזרת האמון בכוחות המשטרה והצבא בקרב הציבור. במסגרת "תוכנית קולומביה" הציע אלטרנטיבות כלכליות לחקלאים מגדלי הקוקה והביא לציצמום ניכר של גידול צמח זה בשטחי המדינה. ב-2006 נבחר לכהונה שנייה ברוב חסר תקדים בהיסטוריה הפוליטית של קולומביה. במרץ 2008 כוחות הצבא הקולומביאני תקפו באקוודור וחיסלו את ראול רייס, מנהיג הזרוע הצבאי של FARC, פעולה שהביאה למשבר דיפלומטי עם אקוודור וונצואלה (תחת שלטונו הנאו-קומוניסטי של הוגו צ'אווס).
למרות ניסיונו של אוריבה להכניס תיקון לחוקה שיאפשר את הארכת כהונתו לקדנציה נוספת, בית המשפט החוקתי פסק שהדבר מנוגד לחוקה ובבחירות בשנת 2010 נבחר תומכו של אוריבה, חואן מנואל סנטוס. סנטוס החליט לשים קץ לסכסוך עם הגרילות וב-2012 חודשו שיחות השלום עם FARC ו-ELN החלשות, אך עדיין פעילות, בתיווך של מדינות אירופה ואמריקה, כהשיחות מתקיימות בקובה. ב-2015 נהרג מנהיג הגרילה המרקסיסטית הקטנה ELP.
באוגוסט 2016 נחתם, בתיווך נציגי נורווגיה וקובה, הסכם שלום בין קולומביה למחתרת ה-FARC[6]. ב-2 באוקטובר באותה שנה התקיים בקולומביה משאל עם לאישור ההסכם. 50.23% מהבוחרים הצביעו נגד, מול 49.76% שהצביעו בעד, וההסכם נדחה[7].
ב-2016 פרץ משבר עם ונצואלה השכנה, על רקע המשבר הכלכלי העמוק שהיא עוברת, כאשר נשיא ונצואלה ניקולס מדורו הורה על גירוש אלפי קולומביאנים מהמדינה בטענה שהם עוסקים בהברחת מוצרי ייסוד לקולומביה ומסייעים לאופוזיציה. עשרות אלפי פליטים מוונצואלה יצרו משבר הומניטרי באזורי הגבול.
במאי 2021, על רקע המשבר הכלכלי הבינלאומי שנגרם כתוצאה ממגפת הקורונה, החלה מחאת התנגדות לרפורמה כלכלית שהייתה צפויה לגרום להעלאת מיסים. המחאות הוסלמו למאבקים אלימים בין כוחות הביטחון למפגינים, במהלכם דווחו ארגוני זכויות אדם וכלי תקשורת על עשרות הרוגים לא חמושים, בין היתר בנסיבות שיוחסו במשטרה לניסיון פריצה לבניין הקונגרס. בעקבות המחאות הודיע הנשיא איוואן דוקה כי יוותר על הרפורמה[8][9].
קולומביה היא רפובליקה נשיאותית. עד לאחרונה, הנשיא נבחר יחד עם סגן הנשיא לכהונה אחת בת ארבע שנים. באוקטובר 2005, הקונגרס הקולומביאני שינה את החוקה כדי לאפשר לנשיאים להיבחר מחדש לעוד כהונה. ראשי ערים וממלאי תפקידים אחרים יכולים להיבחר לכהונה בת שלוש שנים ולא יכולים להיבחר שוב מיידית.
כלכלה
תחומי הייצוא העיקריים של קולומביה כוללים מוצרי צריכה שהייצור שלהם עתיר ידיים עובדות, נפט,[דרושה הבהרה]קפה, פחם ופרחים.
קולומביה היא אחת היצרניות הגדולות בעולם של קפה והיצואנית השנייה, אחרי הולנד, של פרחים.
במהלך השנים סבלה קולומביה משם רע שהרחיק תיירים בשל איומי ארגוני הגרילה השונים ופשיעה אלימה, במהלך השנים האחרונות האיומים והאלימות ירדו והתיירות בקולומביה מתפתחת לאחרונה במהירות. מדריך לונלי פלנט בחר בקולומביה כאחד מעשרת היעדים המומלצים בשנת 2006. היא ידועה בשל השילוב של חופים קריביים ופסיפיים יחד עם מרחבי ג'ונגל ואתרים בעלי מזג אוויר נעים בגבהים, כמו בסביבות הבירה בוגוטה, האוכל הקולומביאני, אתרים של ארכיטקטורה קולוניאלית, מוזיקה ופולקלוראינדיאני.
דרום המדינה מהווה חלק מיער האמזונאס, שהוא יער הגשם הטרופי הגדול בעולם. בתוך גבולותיה של קולומביה נמצא המגוון הפיזי הגדול ביותר באזור אמריקה הלטינית, בהתחשב בגודל המדינה. בקולומביה יש את המגוון הגדול ביותר של ציפורים ודו-חיים השוכנים בה, יותר מבכל מדינה בעולם - כרגע ידועים בקולומביה 1,815 זנים של ציפורים ו-583 זנים של דו-חיים. המדינה היא חלק מטבעת האש, אזור המאופיין ברעידות אדמה רבות והתפרצויות געשיות.
גאולוגית, קולומביה מורכבת משני גושים גדולים, האחד מושקע בתוך האוקיינוס האטלנטי והים הקריבי ומכסה אזור בגודל 828,660 קמ"ר, והשני הוא הקרקע הנגלית המורכבת מרכס הרי האנדים ומישורי הליאנוס, המחולקים עם ונצואלה, ומכסים אזור של בערך 1,143,748 קמ"ר. מאפייני פני השטח של קולומביה יוצרים תבניות הרים מורכבות. השליש המערבי של המדינה הוא המסובך ביותר, החל מחוף האוקיינוס השקט במערב, דרך שפלות חוף האוקיינוס המקוטעות, ובמזרחן הרי הבאודו, בין הרכסים הצרים והנמוכים ביותר בקולומביה. אחריהן נמצאות שפלות ריו אטראטו/ריו סאן ג'ואן הרחבות. בקולומביה יש רכסי הרים גבוהים המגיעים לגובה של כ-5,500 מטר מעל פני הים שכוללים פיקו קריסטובל קולון.
נכון לשנת 2023, אוכלוסיית קולומביה מונה מעל 53 מיליון איש והיא השלישית בגודלה באמריקה הלטינית, אחרי ברזיל ומקסיקו.
תוחלת החיים במדינה היא 79 שנה (76 לגברים ו-83 לנשים) ושיעור הפריון עומד על 1.22 צאצאים לאישה.
השפה העיקרית בקולומביה היא ספרדית, אך כ-80 שפות ילידיות שונות מדוברות בקרב כחצי מיליון דוברים[11].
בחלקה האמצעי של המאה העשרים הייתה תנועה גדולה של אוכלוסייה מהאזורים הכפריים לערים, אך היא הואטה, ושיעור האוכלוסייה העירונית מוערך כיום עם 77.1% מהאוכלוסייה המתגוררת באזורים עירוניים, מעל הממוצע העולמי שהיה ב-2010, 51.3% לפי האומות המאוחדות.
30 ערים במדינה הן בנות 100,000 איש ויותר. בתשע הנפות של השפלה המזרחית, ששטחן הכולל 54% משטח המדינה, חיים רק 3 אחוז מן האוכלוסייה.
נכון לשנת 2021, הערים הגדולות במדינה הן בוגוטה, עם 7,715,800 תושבים, מדיין, עם 2,490,200 תושבים, קאלי, עם 2,205,700 תושבים, וברנקייה, עם 1,273,600 תושבים.
התפלגות האוכלוסייה - רוב האנשים חיים בצפון ובמערב, שם נמצאים הזדמנויות חקלאיות ומשאבי טבע; שטחי העשב העצומים של הלוס יאנוס מדרום וממזרח, המהווים כ-60% מהמדינה, מאוכלסים בדלילות. אוכלוסייה עירונית - 82.4% מסך האוכלוסייה (נכון לשנת 2023). שיעור העיור - קצב שינוי שנתי של 1.01% (הערכה לשנים 2020–2025)[12]. הערים העיקריות של קולומביה מפורטות להלן מבחינת חשיבות ומספר תושבים. נתוני האוכלוסייה הם ממפקד האוכלוסין האחרון של המחלקה האדמיניסטרטיבית הלאומית לסטטיסטיקה לשנת 2021.
הערים הגדולות של קולומביה אומדן רשמי מתאריך 30 ביוני 2021[אוכלוסין 1]
במדינה מתקיים גיוון אתני רב. כ-49% מן האוכלוסייה הם מסטיצו, בני תערובת של לבנים וילידי אמריקה, 37% הם לבנים ממוצא אירופי ומזרח תיכוני (לרוב ספרדי, אך קיימות גם קהילות מהגרים ממדינות אירופיות רבות), 23% הם מולאטים, בני תערובת של שחורים ולבנים, ושחורים, 3% הם בני תערובת של שחורים וילידי אמריקה וצאצאים טהורים לעמים אמריקאים ילידיים. השחורים הם צאצאי אפריקנים שהובאו כעבדים מן המאה ה-16 ועד המאה ה-19. מאז ביטול העבדות, מדיניות לאומית של "מסטיסחה" (Mestizaje) מעודדת עירוב בין קולומביאנים ממוצא אירופי, אפריקני וילידי.
.jpg)
