נורדאו מעיד כי אביו לימד אותו עברית בהיותו ילד. אמו של נורדאו הייתה ממשפחת נלקין מריגה. היא נפטרה ב-2 בינואר 1900 ונקברה בפריז. לדברי נורדאו, הוריו קראו לו בבית "שמחה" ואילו רק בנוכחות זרים השתמשו בכינוי "מקס".[2]
נורדאו החל את לימודיו בבית ספר יהודי, אך בגיל 15 עבר ללמוד בגימנסיה הקתולית הממשלתית ולאחר מכן בגימנסיה הקאלוויניסטית, בה עשה את בחינות הבגרות.[2] לבסוף השלים תואר ברפואה באוניברסיטת פשט. בתום לימודיו הועסק ככתב במספר עיתונים קטנים בבודפשט וביניהם הפסטר לויד, ובאביב 1873 היגר לברלין והחל לכתוב תחת השם מקס נורדאו (כלומר, "אחו צפוני", בניגוד לשמו המקורי זידפלד, "שדה דרומי"). ב-11 באפריל 1874 החליף את שמו ל"נורדאו" באופן רשמי.[2]
נורדאו, שנישא לאישה פרוטסטנטית, היה בהגדרתו יהודי מתבולל – שפסק מלקיים מצוות – בן לתרבות האירופית. הוא העיד על עצמו כי נמשך יותר לתרבות הגרמנית: ”בהגיעי לגיל חמש-עשרה, נטשתי את אורח החיים היהודי ואת לימוד התורה... היהדות נותרה עבורי לא יותר מזיכרון, ומאז חשתי עצמי תמיד גרמני, גרמני בלבד.”
הוגה דעות
במהלך חייו התבסס נורדאו בחברה כהוגה דעות גדול, בעיקר בתחומי החברה, הדת, והאמנות, ומאמריו, שבהם ביקר בחריפות את צביעותה וניוונה של התרבות האירופית בת זמנו, עוררו לא פעם פולמוסים וסערות רבות. הוא היה אחד ממייצגיו הגדולים של הזרם הפוזיטיביסטי השמרני של המאה ה-19, וכתב מספר ספרים מעוררי-מחלוקת, ובהם "השקרים המוסכמים של האנושיות התרבותית" (בגרמנית: Die conventionellen Lügen der Kulturmenschheit; יצא לאור ב-1883, ותורגם ל-15 שפות, בהן סינית ויפנית), "התנוונות" (Entartung, 1892) ו"פרדוקסים" (1896). ספרו המוכר והנזכר ביותר הוא "התנוונות". בספר זה תקף נורדאו בחריפות מאפיינים רבים של התרבות המודרנית בתקופתו כ"אמנות מנוונת", המביעה לדעתו סממנים של מחלת נפש; בין השאר תקף את היצירה של פרידריך ניטשה, ריכרד וגנר כנגועים באגואיזם. למחזאי הנורווגי הנריק איבסן הקדיש נורדאו פרק שלם, בו טבע את המילה "איבסניזם" כדי לתאר את ההתנוונות ביצירתו, וכן שירתו של וולט ויטמן בשל ההומוסקסואליות הנרמזת בה. הספר הוקדש למורו של נורדאו, צ'זארה לומברוזו, ומרבה להסתמך על כתביו. התאוריות האאוגניות של לומברוזו עסקו בעיקר במחלות נפש ובפשיעה, שלומברוזו ראה בהן סוג של ניוון גופני אטוויסטי ועובר בתורשה; נורדאו הרחיב את התזה של לומברוזו כדי לכלול בה מה שראה כניוון אמנותי ותרבותי - בספרו הוא תקף את האמנים המובילים של זמנו במילים קשות, הציג אותם כחולי נפש או רפי-שכל, והרחיב הרבה על הקשר בין עבודתם האמנותית לבין פגמיהם הגופניים. בפרק המסכם של הספר קרא נורדאו לחברה להילחם בהשפעות המנוונות והמזיקות כדי להחלים ממה שראה כמגפה של ניוון הפושה בחברה.
מיד עם פרסומו, עורר הספר פולמוס רב ואחת התגובות הידועות ביותר כנגד הספר וטענותיו של נורדאו הייתה של המחזאי ג'ורג' ברנרד שו, שטען שזהו ספר פתולוגי של איש חולה.[3]
בשנת 1892 התוודע נורדאו לבנימין זאב הרצל ולרעיונות הציונות. בקונגרס הראשון, שבו כיהן נורדאו כסגן נשיא הוא פרש את ה"פרוגרמה" לרעיון הציוני, שנפתחה במשפט שהוא עצמו ניסח: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל [שיהיה] מובטח על־ידי משפט”.[5]
בניגוד להרצל, אשר הדגיש בכתביו כי ברצונו ליצור מדינה יהודית-ליברלית בעלת מאפיינים של קידמה אירופית, נורדאו רצה לשקם את הכבוד הלאומי היהודי באמצעים רומנטיים, המתבססים על התודעה ההיסטורית הקדומה. עם זאת, נורדאו ראה עצמו כשותף אמת לביקורתו החריפה של 'חוזה מדינת היהודים' כנגד ההון הספקולטיבי שהיה אחראי למשברים הכלכליים, למצב החברתי וגם להתרחשויות בשדה המדיני. נורדאו הקדיש רבות לביקורת על מה שהוא כינה בבוטות "פרזיטים", כלומר אנשים שבאמצעות ניירות ערך שולטים בחייהם של מיליוני בני אדם ומשעבדים עמים ואומות. עם פרסום ספרו של הרצל מדינת היהודים, שכלל בין השאר פרק חריף בביקורתיותו כנגד בית רוטשילד ותפקידו הכלכלי ההרסני שנבע מהיותו הגורם המרכזי בכלכלה הספקולטיבית, כינה נורדאו את הרצל 'נביא' בשימו דגש על דבריו הנוקבים של הרצל כנגד "הפלוטוקרטיה", כלומר שלטון הממון.
נורדאו לקח חלק נרחב בפעילות בקונגרסים הציוניים, כיהן כסגן-נשיא בקונגרסים הראשון עד השישי וכנשיא בקונגרסים השביעי עד העשירי. בהמשך פרש מהשתתפות בקונגרסים הציוניים עקב חילוקי דעות עם חסידי הציונות המעשית. נורדאו היה מראשי זרם הציונות המדינית, מייסדה של תנועת הנוער "המכבי הצעיר".
בזמן הקונגרס הציוני הראשון, ביקר בשבת יחד עם הרצל בבית הכנסת, לראשונה מזה שנים.[6]
בקונגרס הציוני השני1898 קרא נורדאו בעד החזרת "יהדות השרירים האבודה" ליושנה: יש להחזיר ל"יהודי הגלותי" את תדמית "היהודי הלוחם", ובכך לתת מענה לתחושות ההשפלה של היהדות באירופה ולתופעת האנטישמיות. גם רעיון זה הושפע מתורות אאוגניות שהיו פופולריות באותם הימים. השיקום הפיזי של היהדות, לדעת נורדאו, קודם אף לשיקומה המוסרי והפוליטי: ”עלינו ליצור שוב יהדות חזקה! כן! ליצור שוב! דברי ימינו מעידים, כי לפנים הייתה קיימת יהדות כזאת... היינו בוחרים בחיסון הגוף במקום בהמתתו.”
רעיון "יהדות השרירים" שימש זרז להקמת אגודות ספורט יהודיות ברחבי העולם, אשר נשאו שמות מייצגי כוח ועוצמה: "מכבי", "שמשון", "הכוח", "בר כוכבא ברלין" ועוד.
נורדאו התנגד לתוכנית אוגנדה, אך בשל חברותו עם הרצל הוא תמך בה.[5] בתגובה לתמיכה זו נעשה ניסיון התנקשות בחייו, ב-19 בדצמבר 1903, במהלך נשף-חנוכה של אגודת "מבשרת ציון" בפריז.[7] המתנקש, סטודנט יהודי רוסי בן 27 בשם חיים זליג לוּבַּן, ירה לעברו שני כדורי אקדח, תוך שהוא צועק בצרפתית "Mort a Nordau Afrikanzi" (מוות לנורדאו האפריקני), אך החטיא,[8] ונורדאו נפצע קלות.[7] נורדאו עצמו הציל את המתנקש מהמבקשים לעשות בו שפטים. במשפט שנערך למתנקש, נקבע שהוא חולה נפש והוא אושפז. מיד לאחר ההתנקשות, כתב נורדאו להרצל "אמש קיבלתי את המפרעה על חשבון חוב התודה של העם היהודי בעד העבודה המסורה למענו… אני אומר זאת בלי התמרמרות, רק בצער. מה אומלל עמנו, אם יוכל להצמיח מעשים כאלה”![5]
היה זה ניסיון הרצח הפוליטי הראשון בתנועה הציונית על רקע מחלוקת אידאולוגית.[9]
נורדאו הרופא מצא סיבות לניוון היהודי - מיעוט האור, האוויר, המים והאדמה: ”בעלטה של בתינו מחוסרי אור שמש התרגלו עינינו למצמוץ עצבני... נחדש את הקשר אל מסורת עתיקת ימים ונהייה שוב גברים עמוקי חזה, דרוכי איברים, עזי מבט”.[10]
נורדאו הביע את דעתו, כי תהליך האמנציפציה במערב אירופה הביא להתבוללות ולוויתור על סימני הייחוד של היהודים, אך למרות זאת, רובם לא הצליחו להתקבל ונדחו על ידי החברה הסובבת. הוא טען כי בהשפעת האנטישמיות נחלש הדמוי הקבוצתי של היהודים כיהודים, הם מתביישים במוצאם ומתרחקים זה מזה. מכיוון שאין סיכוי להמשך קיומו של העם היהודי בגולה, יש להבטיח את קיומו במדינה משלו. תנאי חשוב לכך הוא פעילות חינוכית ציונית.
בזמן מלחמת העולם הראשונה שהה נורדאו ברומא, ורצונו להיות מעורב בנושאים הציוניים היה מוגבל מאד. נסיבות המלחמה הפכו את לונדון לזירה המרכזית לפעולה מדינית, אך העובדה שנורדאו היה אזרח אוסטרי, מנעה ממנו להגיע לבריטניה. עם זאת, כחלק מהמאמצים לארגן גדודים עבריים, צייד נורדאו את פנחס רוטנברג במכתב המלצה לישראל זנגוויל, שמעמדו הציבורי בבריטניה עשוי היה לסייע להשגת היעד, כפי שאכן קרה.[11]
אחד הביטויים המרכזיים של פעילותו הציונית היה בשנת 1920, כאשר פעל למען הבאתם של כ-600,000 יהודים ממזרח אירופה לארץ ישראל במטרה לבסס בה רוב יהודי, אשר בסופו של דבר יהפוך למדינה ריבונית. הוא הציע לממש את התוכנית באמצעות מלווה לאומי ופעל רבות לקידומה, אך בסופו של דבר התוכנית לא יצאה אל הפועל משום שלא הושג רוב שהאמין כי היא בת ביצוע.
נורדאו היה בר פלוגתא של "אחד העם" וגישתו - "הציונות הרוחנית" ואף טען ש "אחד־העם אינו אלא הגדול שבשונאי הציונות, ואין לו כל רשות לקרוא לעצמו בשם ציוני... ואין זו אלא ערמה בלבד, כשהוּא מדבר על ציונות ‘מדינית’, על מנת להראות, שיש גם ציונות אחרת, מסותרת, שאינה ניתנת לביאור לעולם... ציונות ‘מדינית’ היא כפל־לשון בלבד... ציונות שלא תהיה שואפת ליצירת בית־מולדת בשביל אותו חלק של היהודים, שאינו רוצה או אינו יכול להתבולל בעמים, אינה בכלל ציונות, וכל שמשתמש במלה זו, שלא כפי ההגדרה של תוכנית בזל, מותח על עצמו חשד של רמאות.[5]
מותו, קבורתו והעלאת עצמותיו
מקס נורדאו נפטר בשנת 1923, בעת ביקור בפריז, והותיר אחריו את רעייתו, אנה-אליזבט דונס, נוצרייה–דנית ואת בתם המשותפת, מקסה.
אלכסנדר מרמורק, חברו לתנועה הציונית, מזה כעשרים וחמש שנה קיבל את הסכמת אשתו של נורדאו, להלוויה וקבורה על פי דת ישראל והוא נקבר ביום ראשון, ה-28 בינואר 1923, בחלקה היהודית בבית הקברות מונפרנס בפריז. בהלוויה נכחו חברים רבים מהתנועה הציונית בצרפת והרב הראשי של צרפת נשא תפילה ומרמורק אמר את הקדיש. איש מחברי ההנהלה הציונית העולמית לא הגיע להלוויה וההנהלה הסתפקה במברק תנחומים ובנאומים שנישאו בעצרות זיכרון בברלין ובלונדון[12]
ראשי ההסתדרות הציונית העולמית דנו בהצעות להעלאת עצמות של ראשי הציונות שנפטרו ונקברו בחו"ל, אך נורדאו לא נכלל ברשימה. בביוגרפיה שחיברו אשתו ובתו של נורדאו, הן כתבו שהסכמתן לבקשת ידידו מאיר דיזנגוף להעלות את עצמותיו לקבורה בתל אביב הייתה משום שנורדאו ראה את תל אביב כסמל של החיים העירוניים העתידים בארץ החדשה-ישנה וכי הוא הביע את רצונו לחיות בתל אביב בחודשי החורף ולשהות בפריז בקיץ.[12]
ב-1923 הוקמה בראשון לציון אגודה ספורטיבית שנקראה "נורדיה" על שמו.[14]
החל מ-8 באוגוסט 1947 ועד ל-29 בנובמבר 1947 שיחקה בית"ר ירושלים בכדורגל בשם "נורדיה ירושלים" על שמו. הסיבה הייתה שהבריטים הוציאו את תנועת בית"ר אל מחוץ לחוק ולאחר מכן אסרו על קיום קבוצות הספורט של בית"ר.
על שמו – "פרס נורדאו לאמנות" שנוסד על ידי התאחדות עולי הונגריה ומחולק לאמנים בשטחים שונים, יוצאי הונגריה.
ב-26 בדצמבר1978, הנפיק דאר ישראל סדרה שנייה של שלושה בולי דאר על הנושא "דיוקני אישים מן ההיסטוריה המודרנית"; בסדרה זו הוקדש בול לזכרו של נורדאו שעליו מופיע דיוקנו. האמן צבי נרקיס עיצב את הבול.[15]
מכתביו
געקליבענע שריפטן, ניו יורק: קעמפפער, [תר"ע].
חלק לעולם הבא: א אמת'ע מעשה, ורשה: יהודיה, [תרע-].
כה אמר נורדוי: לקוטים מנאומיו ומכתביו (מתורגמים בידי אהרן ורדי; עם תמונת נורדוי ועם מבוא), ירושלים: אחיעבר, תרפ"ח.
Christoph Schulte, Psychopathologie des Fin de Siècle: Der Kulturkritiker, Arzt und Zionist Max Nordau, Frankfurt am Main: Fischer, 1997, ISBN 3596136113(בגרמנית)
Melanie A. Murphy, Max Nordau's fin-de-siècle romance of race (Series: Studies in German History, 4), New York: 2007, ISBN 978-0-8204-4185-6
Michael Stanislawski, Zionism and the Fin de Siècle: Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Jabotinsky, University of California Press 2001.
Anna und Maxa Nordau, Max Nordau: A Biography, New York: 1943.
Hedwig Ujvári, Dekadenzkritik aus der „Provinzstadt“: Max Nordaus Pester Publizistik, Budapest: 2007, ISBN 963-446-414-9
^מצוטט בביקורתו של דן לחמן על ספרו של מיכאל גלוזמן, הגוף הציוני: לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה, מתאריך 10 באפריל 2008, באתר e-mago
^יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות - כרך ב', תל אביב, מחברות לספרות, 1970, עמ' 257.
^ 12מעוז עזריהו ויאיר שפירא, דגש 1 - קבורתו מחדש של מקס נורדאו בתל אביב: מחקר בגאוגרפיה פוליטית של הזיכרון הציוני, נצפה באינטרנט: https://herzl.haifa.ac.il/images/dagesh1.pdf: אוניברסיטת חיפה ו מוסד הרצל לחקר הציונות, עמ' 7
