עבודה עברית

הפגנה למען עבודה עברית מחוץ לפרדס רפפורט, כפר סבא, 1927

עבודה עברית הוא מונח במסכת הרעיונות הציונית שמשמעותו עבודה והכשרה לעבודה של יהודים בכל ענף ומקצוע; והעדפתם בהעסקה אצל יהודים, על פני פועלים נכרים. השימוש במונח התגבר בתקופת העלייה השנייה, במיוחד אצל חברי מפלגות הפועלים הציוניות, אנשי תנועת העבודה. הם ראו בכיבוש העבודה, דהיינו הכשרה עצמית לעבודה בכל מקצועות העבודה, במיוחד בעבודת כפיים, על ידי יהודים, תנאי הכרחי להגשמת יעדי הציונות בארץ ישראל. התנועה הציונית שמה לה כמטרה להקים חברה יהודית עצמאית בארץ ישראל, ולכן פיתחה את רעיון ההתיישבות בארץ ישראל, תוך כדי קידום העבודה החקלאית בה.^[1]

בעיית העבודה העברית

ערך מורחב – הבועזים

מקובל לקשור את היווצרות תפיסת העבודה העברית עם תקופת העלייה השנייה, אך הסוגיה הועלתה כבר בימי העלייה הראשונה. בני העלייה הראשונה היו מעטים ועבודת ההתיישבות נזקקה לידיים עובדות רבות. הפתרון היה העסקת פועלים ערבים. הפועלים הערבים היו מוכנים לעבוד בכל תחום תמורת שכר נמוך, והדבר גרם לריבוי עובדים ערבים במושבות היהודיות. העבודה הערבית, סתרה את המטרות והאידאולוגיה הציונית של בני העלייה השנייה, שמטרתה הייתה התיישבות ציונית בארץ ישראל וריבוי יהודים בארץ.

עם הגעת העלייה השנייה נוצר שסע בין עוליה לבין בני העלייה הראשונה סביב נושא העסקת הערבים המקומיים על ידי עולי העלייה הראשונה משיקולים כלכליים, ובכך לתפיסתם נמנעה עבודה מהעולים החדשים שרבים מהם סבלו חרפת רעב.

בבסיס התפיסה של העבודה העברית עומדת גם ההתמודדות עם הבעיה הדמוגרפית.^{[דרוש מקור]} עוד משחר הציונות עמדה בפניה הדילמה כיצד להגיע לרוב יהודי בארץ ובכך להקים את הבית הלאומי בדרכי שלום. ההתיישבות הציונית יצרה הזדמנויות תעסוקה רבות לפועלים הערביים באופן שבהכרח הגדיל את האוכלוסייה הערבית בארץ באמצעות הגירה חיובית והגדלת הילודה.^{[דרוש מקור]}

כיבוש העבודה

ערך מורחב – כיבוש העבודה

סיסמת 'כיבוש העבודה' במושבות, התפתחה בקרב בני העלייה השנייה והתרחבה לאוכלוסיות שונות עם השנים. משמעותה - קריאה להעסקת פועלים יהודים במקום העסקת פועלים ערביים.

'כיבוש העבודה' בא לידי ביטוי בכך שהיהודים העדיפו את כניסתם של בני עמם היהודים למקומות העבודה החדשים בארץ ישראל, מקום המדינה ועד ימינו, באופן אשר הביא פרנסה לאחיהם היהודים ועידוד העלייה. מנגד, מניעת העבודה מהפועלים הערביים הפחיתה את ההגירה הערבית לארץ ישראל ותרמה להגירה למקומות אחרים בהם הייתה להם פרנסה. בכיבוש העבודה ניתן להבחין כיצד עבודת היחיד תורמת לכל היהודים בהגשמת הרעיון הציוני^[2].

היסטוריה

העלייה השנייה

אנשי העלייה השנייה הגיעו מסוף המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20 ממזרח אירופה, על רקע קשיים כלכליים, גזירות ורדיפות. הם היו חדורי אידאולוגיה ומוטיבציה להקים המון עובד שיביא בסופו של דבר להקמת אומה ומדינה לעם היהודי בארץ ישראל. מתוך השאיפה לציונות וההתנגדות לחברה קולוניאליסטית, אנשי העלייה השנייה התנגדו להעסקת הפועל הערבי, המוכן לעבוד תמורת סכום פעוט, וקידמו העסקה של עובדים יהודים בלבד.

אנשי העלייה השנייה אומנם דגלו באחווה בין שני העמים, היהודי והערבי, אך המציאות הארצישראלית הובילה למאבק כנגד העסקת הפועל הערבי, ומכאן נולדה הדרישה להפרדה בין שני העמים. העסקת היהודים הייתה תנאי הכרחי להתפתחות המשק היהודי וקידום המון יהודי עובד.

המאבק לעבודה עברית בימי העלייה השנייה נדון מראש לכישלון, מאחר שהפועלים היהודים ניסו לכבוש את העבודה העברית על ידי הורדת שכרם ורמת חייהם, אך הפועל הערבי עדיין נחשב לזול יותר להעסקה והעסקתם הייתה תלויה באידאולוגיה הציונית בלבד שלא תמיד הייתה מספקת בקרב יושבי הארץ. העלייה ארצה נמשכה, אך מספר העולים היה קטן מדי מכדי להפעיל לחץ על נותני העבודה^[3].

העלייה השלישית והרביעית

הצהרת בלפור ב-2 בנובמבר 1917, העלייה השלישית שהחלה ב 1919, רובה של צעירים בעלי שאיפות סוציאליסטיות, והמנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על ארץ ישראל הביאו לשינוי במעמדו של היישוב היהודי בארץ. למרות נחיתותו הדמוגרפית הפך היישוב היהודי למוביל בכל התחומים.

ביוני 1920 הגיש פנחס רוטנברג לוועד הצירים תוכנית כוללת למפעל חשמל והשקיה בארץ ישראל, בה הדגיש את חשיבותה של העבודה העברית: "פועלים עבריים בא"י נכונים וגם מוכשרים הם לפנות לכל עבודה... א"י תהא עברית אך ורק כשכל העבודה שדבר לה עם בניין החיים תצא לפעולות על ידי פועלים עבריים... בנין הארץ על ידי עבודה ערבית יביא לידי יצירת פלשתינא ערבית ולא א"י עברית למרות כל סכומי ההון היהודי שישקיעו בה".^[4]

ההתיישבות הפכה למרכזית בפעולות ההסתדרות הציונית בארץ, ולעיתים בהאה על חשבון הדגש של היישוב היהודי בעבודה עברית.

מאורעות תרפ"א נתנו דחיפה גדולה לכיוון הרעיון של עבודה עברית, במיוחד במושבות הגדולות פתח תקווה, חדרה, רחובות וראשון לציון^[5].

גל העלייה הרביעית בשנת 1924 אופיין בעליית בעלי משפחה שהיו שייכים למעמד הבינוני הבורגני. תנועת הפועלים הבינה כי על מנת ליצור משק גדול ויציב, על בעלי ההון הפרטי לקחת על עצמם תפקידים למען הלאומיות, תוך ויתור על האינטרסים המעמדיים. אך המעמד הבורגני לא תמיד הראה נכונות לשאת את האחריות למשימה^[6].

המאבק ל'עבודה עברית' היה מאבק לאומי וכן בעיה לאומית, שכן רק עבודה עברית הבטיחה קליטת עלייה בארץ ישראל. מאבק זה יצר הזדהות מעמדית עמוקה בקרב הפועלים, שנבעה מהצורך להגן על מעמד הפועלים.

שנות ה-30

בהתאם למדיניות שנקבעה בספר הלבן הראשון (1922) ובספר הלבן של פאספילד (1930), נקבעה מכסת העלייה היהודית לארץ ישראל על פי כושר הקליטה הכלכלי של הארץ. הגבלה זו של ההגירה היהודית אילצה את הגופים הציוניים להבטיח שכל מקום עבודה שנוצר במשק היהודי יהיה פנוי לקליטת מהגר יהודי. מאחר שהסקטור הערבי של המשק הארץ-ישראלי היה סגור בפני הפועלים היהודים (הן מטעמים כלכליים והן מטעמים אידאולוגיים), מדיניות "העבודה העברית" הייתה הדרך היחידה למניעת אבטלה רחבה בקרב הפועלים היהודים, אבטלה שהייתה מביאה לצמצום העלייה בהתאם למדיניות ממשלת המנדט. בנוסף על כך, מאחר שהפועל היהודי היה יקר יותר משמעותית מהפועל הערבי והיהודים היו מאורגנים ברובם הגדול בהסתדרות עובדים, העדיפו המעסיקים הלא-יהודים (גם במחלקות השונות של משרדי הממשלה מטעם המנדט הבריטי) את הפועלים הערבים. מצב זה גרם בשנים 1935-1932, בהן היה גידול עצום בעלייה היהודית, למאבק עיקש מצד הרשויות היהודיות, ובראשן ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, על הגשמת עקרון העבודה העברית במשק היהודי.^[7]

ההתנגדות הערבית להגירה היהודית לארץ ישראל הייתה מלווה בטענה נגד המדיניות הציונית של העבודה העברית. טענה זו הוחרפה כאשר משמרות הפועלים היהודים, שפעלו כנגד המעסיקים היהודים שהתחמקו מהעסקת יהודים, והפגינו גם כנגד הפועלים הערבים שהועסקו על ידם. הערבים דרשו מהממשלה למנוע את מה שנראה מצדם כחרם כלכלי, כפי שפעלה נגד החרם הערבי על המשק היהודי בעקבות מאורעות תרפ"ט. המאבק בין הפועלים היהודים והערבים החריף מאוד בסתיו 1934 ולקראת סוף אותה שנה החל פח'רי אל-נשאשיבי לארגן אגודות מקצועיות של פועלים ערבים ולהציב משמרות מטעמן כנגד משמרות "העבודה העברית".^[8]

במדינת ישראל: הוצאת המושג אל מחוץ לחוק

בשנת 1995 תוקן חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, ונקבע בו איסור להפלות עובדים ודורשי עבודה מחמת הלאום אליו הם משתייכים. ממועד זה, גיוס עובדים לפי האידאולוגיה של "עבודה עברית" הוא מעשה בלתי חוקי^[9]. עם זאת, העיסוק ברעיון העבודה העברית לא נעלם ואפשר לראות בעלי עסק שמצהירים בפרסומיהם שהם מעסיקים יהודים בלבד. כמו כן, קמו ארגונים הפועלים לעידוד עבודה עברית בדרכים חוקיות, למשל: ארגון להב"ה, מוקד עבודה עברית ולוח עבודה עברית^[10]. בנוסף יש יוזמות של גופים שונים כגון פרויקט "עבודה עברית" של רוח הערבה המציע לצעירים ישראלים, בוגרי צבא ושירות לאומי, עבודה בחקלאות, במסגרת העשרה במגוון תחומים, טיולים וחוויה של חיי קבוצה. רבנים שונים התבטאו בזכות העסקת יהודים ונגד העסקת ערבים, בפרט לאחר הפיגוע בישיבת מרכז הרב, שבוצע בידי ערבי שהכיר את הישיבה בעקבות עבודתו עבורה, וחלקם נחקרו במשטרה בעקבות דבריהם^[11].

ב-15 באוקטובר 2017, בית משפט השלום קבע כי לוח עבודה עברית לא פועל על פי חוק ומפלה על בסיס דת או לאום.^[12] לאחר קביעת פסק הדין, לוח עבודה עברית עבר למוקד טלפוני. וב-3 באוקטובר 2022 הגיש המרכז הרפורמי לדת ומדינה תביעה נוספת^[13] כנגד המוקד הטלפוני, המשפט עודנו נמשך ולא ניתן פסק דין.

ראו גם

• כיבוש העבודה
• מאז ומקדם

לקריאה נוספת

• דוד בן-גוריון, עבודה עברית, תל אביב: הוצאת הוועד הפועל, תרצ"ב-1932.
• העבודה העברית וכבושה, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תרצ"ז-1937.
• אניטה שפירא, המאבק הנכזב: עבודה עברית, 1929-1939, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ז-1977

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא עבודה עברית בוויקישיתוף

• הרב אברהם יצחק הכהן קוק, 1920, מכתב ציבורי בקריאה לעידוד העבודה העברית, אתר דעת
• טרומפלדור וחברים במגדל ובכנרת, 1913. במחרשתי, גילו הגלילים, באתר יוטיוב

הערות שוליים

1. העבודה העברית וכִּבושה, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תרצ"ז, עמ' 4-8.
2. העבודה העברית וכִּבושה, עמ' 18-20.
3. העבודה העברית וכִּבושה, עמ' 20-26.
4. אלי שאלתיאל, פנחס רוטנברג, כרך א, עמ' 50–51.
5. מצב העבודה במושבות יהודה ושומרון, הפועל הצעיר, 7 ביולי 1921
6. העבודה העברית וכִּבושה, עמ' 32-37.
7. יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 159.
8. יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 160.
9. אפליה על רקע לאום באתר נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה.
10. עבודה עברית
11. יאיר אלטמן, רבנים זומנו לחקירה: "קראו לא להעסיק ערבים", באתר ynet, 12 בדצמבר 2010
    יאיר אטינגר, הרב החרדי קנייבסקי הורה להפסיק להעסיק ערבים בישיבות, באתר הארץ, 17 במרץ 2008
    " הגר"ח קנייבסקי: "הערבים רוצחים, אסור להעסיקם"", באתר "כיכר השבת", 15.11.09
    "הרב דוד מאיר דרוקמן נחקר בידי המשטרה", באתר sos-israel
12. ת"א 9532-10-14 המרכז הרפורמי לדת ומדינה ואחר נ' ארז ליברמן, ניתן ב-15 באוקטובר 2017
13. ת.א. (ללא מספר) המרכז הרפורמי לדת ומדינה נ' התנועה הציבורית דרך חיים ואחרים (תביעה מתמשכת)