הרועה

שלושה מאנשי ארגון הרועה. דוד צלביץ (למעלה משמאל), שפס'ל ארליך (למעלה מימין) וגרשון פליישר (בחזית)

הרועה היא קבוצה של חברי השומר שפעלה בארץ ישראל מימי העלייה השנייה ועסקה ברעיית צאן. הקבוצה חלמה ולחמה על כיבוש עבודת המרעה מידי הערבים שרעו את עדרי יהודי המושבות, במטרה לחסוך די כסף כדי לקנות עדר משלהם, איתו יוכלו לנדוד ולחיות חיי נווד בדואי. הקבוצה למדה את מלאכת הרעייה אצל בדואים באזור עמק יזרעאל, וכעבור שנה החלה לרעות את הצאן ביישובים יהודיים בגליל התחתון. אחד מציוני הדרך בתולדות הקבוצה הוא היאחזות הקבוצה בחצר תל חי, שם עיבדו את אדמות טלחה-טיון.

הקמת הארגון

בימי ראשית הציונות התבסס ענף המרעה ברבות מהמושבות העבריות. חוסר ידע מקצועי בתפעול הענף הצריך העסקה של ערבים מנוסים בתחום שהסתפקו בשכר זעום. 'כיבוש' המרעה מידי הערבים טמן בחובו סיכון רב, שכן ברור היה שהרועים הערבים לא יוותרו בנקל על פרנסתם ואם יפוטרו, יציקו לאיכרים היהודיים. בנוסף, הדעה הקדומה כי ליהודים אין את המיומנות הדרושה והידע בענף המרעה הרחיק את הענף מהפועל היהודי. עבודה זו לא משכה אליה אנשים גם משום שהיה בה סיכון אמיתי: רועה בודד עם עדר הנפרס על כברת ארץ רחבה ומרוחקת, היה טרף קל לשודדים ופורעי חוק אחרים.

אולם חרף כל אלו, הרעיון שהחלוץ היהודי יהיה קל-תנועה כבדואים, החי חיי אוהלים כבימי יעקב אבינו, ומתקיים על המרעה והצאן, הלהיב את רוחם של כמה מחברי ארגון השומר. וכך, בחורף של שנת 1913 התלבשו שלושה מחברי הארגון – גרשון פליישר, אריה אברמזון ודוד צלביץ – בתלבושת בדואית והלכו להיות רועי צאן אצל שבט טורקמנים פראי למחצה, שחי בהרים ובעמקים של אזור חדרה, כרכור ועמק יזרעאל, על הצאן והמרעה, במטרה ללמוד מהם את התורה. במשך שנה חיו שלושת הרועים יחד עם הבדואים, וחיקו לחלוטין את אורחות חייהם. במהלך תקופה זו למדו את מלאכת הטיפול בעדרים, חליבתם, גזיזתם ואף איך 'לרעות אתם בשדות זרים'. תחילה היו השלושה יחד, אולם משנתפלג השבט למשפחותיו ויצא לנדודיו, התפצלו השלושה יחד עמם. הם חיו בתנאים עלובים שלא היו מורגלים אליהם וסבלו מעוני, רעב וקדחת. אך הם לא ויתרו וכעבור שנה שבה למדו ורכשו ניסיון, חזרו החברים ולימדו את חבריהם את העבודה.

כיוון שהחברים היו מחוסרי אמצעים להגשמת היעד הנכסף – רכישת עדר, איתו יוכלו לנדוד כבדואים עבריים מבלי להיאחז במקום מסוים – נאלצה החבורה להסתפק ב'כיבוש' המרעה במושבות העלייה הראשונה, עד יחסך די כסף להגשמת חלומם. בהשפעת "השומר" נמסר לידיהם עדר הבקר הגדול במושבה בית-גן אשר בגליל התחתון. 14 חברי "הרועה" התרכזו במקום ואליהם הצטרפו הבחורות רבקה דנית, נחמה זר-ציון וחנה זְטלובסקי. וכך בעצם התארגנה לראשונה קבוצת "הרועה".

עד מלחמת העולם הראשונה

הרועים העבריים הועסקו באותם תנאים של הפועלים הערביים. לרוב חיו בעוני ובמחסור ולקחו אחריות אישית על כל בעיה שהייתה בעדר. הם היו עטורי כפייה, כבדואים, ששימשה להם גם מגן משמש ומרוח, גם מגבת וגם כרית ללינה בשטח. כבר בשנה הראשונה של הקבוצה החלו התקלות במה שכונה לימים "עסק ביש": באחד מהימים הגשומים, כאשר היה העדר מפוזר בין ההרים, הרחיקו פרות אחדות אל בין מחבואי ההר מבלי שהרועים העבריים הרגישו בזה. הרועים הבדואים ניצלו את ההזדמנות, התגנבו אל הפרות ודקרו אותן למוות. נבלותיהן נמצאו כעבור יומיים, ואת הנזק שילמו חברי הארגון ממשכורתם. כך הוציאה הקבוצה את כל שחסכה משנת פעילותה הראשונה.

אט אט, המיומנות והאמינות של הרועה העברי נפוצו במושבות הגליל וגם כנרת ומצפה שכרו את שירותיו של "הרועה". עוד ועוד צעירים, מציבור הפועלים, מצאו עניין בענף ורבים הציעו את עצמם לקבוצה. פרוץ מלחמת העולם הראשונה בסמיכות לתחילת פעילותו של "הרועה", פגע קשות בארגון הן מבחינת כוח אדם, שכן הצבא הטורקי גייס רבים מאנשי היישוב לשורותיו, והן מבחינה כלכלית. הארגון שזה עתה צעד את צעדיו הראשונים, ספג מהלומה אחר מהלומה עד שפורק בשלהי 1915.

ההיאחזות בתל-חי

עם עליית חברי "השומר" בעצם ימי המלחמה להתיישבות בגליל העליון (כפר גלעדי של היום), נתחדשה גם פעולת "הרועה". לאחר התפרקותה של התנועה מצאו כמה משרידי הרועים מקלט בתל עדשים (כפר השומרים). השהות המשותפת במקום כה קטן ואינטימי הביאה להמשך ההידברות ולהעלאת תוכניות לחידוש הפעילות של הקבוצה. שם כנראה צמח גם הרעיון לקבץ את הרועים בנקודת-יישוב משלהם. על רקע זה באה הצעתו של ישראל גלעדי לרועים, להצטרף לקבוצתו העולה לגליל העליון כדי להתיישב באזור יחד אתם באדמות טלחה-טיון הסמוכות. למרות שרעיון ההתיישבות היה בניגוד לחזון הקבוצה, שטרם ויתרה על חלומה לחקות את סגנון החיים של שבט בדואי, זכתה יוזמתו של גלעדי למענה חיובי: תוכניתם הייתה לרעות את הצאן בהרים הירוקים שבסביבה ולגדל ירקות בבקעה העשירה במים, כך יוכלו להרוויח די כסף ולרכוש עדר איתו יוכלו מאוחר יותר לנדוד ולהיות יושבי אוהלים.

בתחילת החורף של שנת 1916 (אוקטובר) עלו, חמישה בחורים ובחורה אחת לגליל העליון, במקביל לקבוצה של גלעדי: שלושה ימים עשו את דרכם עד שהגיעו לחצר תל-חי העזובה שהעמיד לרשותם חיים מרגליות קלווריסקי לחסות בה במהלך חודשי החורף הקרים. כל רכושם היה מספר שקי פול וקמח, פח שמן ומעט מספוא לשתי בהמות העבודה שלהם. הם קיבלו לעיבוד את אדמות הטיון (בדרך למטולה) וטלחה ובהן ניסו לגדל ירקות. אך האדמה הצמיחה להם רק קוץ ודרדר והם סבלו קשות מעוני ומחסור, מצוקה וחולי. בגדיהם הפכו לסחבות וכאשר היה זר מתקרב היו מסתתרים מחמת הבושה. הם ציפו ליבול הראשון של הבצל שזרעו באדמות הטיון, ולתקציבים שלא הגיעו. כעבור מספר חודשים, לאחר שתש כוחם, קמו ועלו למטולה. את יבולם העלוב שיעבדו לאיכר שהסכים להאכילם. פרשת ההתיישבות הגיע לקצהּ ושוב נתפרדה דרכה של החברים.

ההתיישבות בשרונה – התפכחות מחלום

לאחר תלאות מלחמת העולם הראשונה, כאשר נזדמנו אנשי קבוצת הרועים להיפגש במסגרת הגדוד העברי, הם התלכדו שוב, והחליטו שחלומם כבני אירופה לדמות לבדואים בלתי ניתן להגשמה, ותחתיו לטפח את ענף המרעה כחלק ממשק עברי נייח. רעיון זה הונח ביסודו של משק הרועים בשרונה. הקבוצה התיישבה במקום וקיימה את ענף המרעה בהצלחה. זאת הייתה הפעם הראשונה בה אנשי הרועה לא חיו חיי מחסור ומצוקה, אולם גם התיישבות זאת לא החזיקה מעמד זמן רב. כרבים מחברי "השומר", הצטרפו אנשי הקבוצה שעזבו את המקום בראשית 1921 לגדוד העבודה,^[1] והכניסו את ענף הצאן למשקיו, כפר גלעדי ותל יוסף.

ההתיישבות בחמארה והתפרקות הארגון

חמארה שהוקמה לראשונה ב-1919 על אדמות כפר גלעדי כמושב עובדים, ננטשה ב-1 בינואר 1920 (פחות משלושה חודשים אחרי שהוקמה) עקב הסיכון הביטחוני הגבוה ששרר באותה העת באזור (זמן קצר אחר כך נהרגו יוסף טרומפלדור ו-5 חבריו בתל חי).

ב-1923 שוב שכנעו המוסדות המיישבים את אנשי כפר גלעדי למסור את אדמות חמארה ליישוב חדש – הפעם לקבוצת הרועים, בראשותו של גרשון פליישר. חלק מאנשי קבוצה זו כבר ישבו במקום עם עדריהם זמן מה לפני כן. אך נראה שנפלה איזו "אי-הבנה": חברי כפר גלעדי ציפו שקבוצת הרועים תצטרף לקבוצתם ותביא עמם חברים חדשים, ואולי גם ענף משקי חדש; ואילו ה"מצטרפים" כלל לא העלו על דעתם לאבד את עצמאותם. יתרה מזו, הם אף "משכו" אליהם חברה מכפר גלעדי, ולימים נישאה זו לפליישר.

הקשרים בין שני היישובים היו הדוקים. קבוצת הרועים טיפלה בין היתר גם בכבשים של כפר גלעדי; ילדי הכפר אהבו לטייל לחמארה, מחסן המצרכים היה משותף לכפר גלעדי, תל-חי וחמארה. אולם על רקע מחלוקת היסוד, האם חמארה תהיה יישוב עצמאי או תצטרף לכפר גלעדי, נוצרו התנגשויות לא מעטות עד כדי שקבוצת הרועים נטשה את המקום והמשיכה לנדוד. הם עברו לגליל התחתון, ושם התפרקה הקבוצה סופית לאחר תלאות ופגעים שעברו עליהם ועל עדריהם.

מחברי הארגון

צבי בקר, משה גרומן, יצחק טורנר, יהודה הרועה (פרידלנדר), משה סגלוביץ, יעקוב שולמין, אריה אברמזון, משה ז'לודין, יוסף חריט, ליפא לייטמן, נץ פליישר, גרשון פליישר, חנה ג'טלובסקי, רבקה דנית, נחמה זר-ציון, שלמה ברמן ועוד.

ראו גם

• אגודת השומרים
• השומר
• פסח בר-אדון

לקריאה נוספת

• שמואל גדון, לכסיקון לתודעה יהודית, הוצאת מסדה 1973, תל אביב
• אפרים תלמי ומנחם תלמי, לקסיקון ציוני, הוצאת מעריב 1982, תל אביב.
• עדויות מ'קובץ השומר': כיבוש המרעה: י. חריט: עם הרועים, נ. זיצר: במרעה, ג. פליישר: בעשן ובמחסור, משה ז'לודין. הוצאת ארכיון העבודה, תל אביב, תרצ"ח.
• כיבוש המרעה, מזכרונות ג. פליישר, משה ז'לודין, י. חריט, בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך שני, פרק צב, תרע"ד (1914), עמ' 981–993.
• גרשון גרא, "השומר", עמוד 84–88, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ה.
• נקדימון רוגל, "היוצאים אל ארץ הצפון", עמודים 43–54, ירושלים תשמ"ז.
• מיכה לבנה, "פרקים בתולדות חמארה", בתוך: ספר וילנאי חלק א', הוצאת אריאל 1984, עמ' 323.
• יעקב גולדשטיין, "'השומר' באצבע הגליל", בתוך: "אצבע הגליל 1900–1967: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר", הוצאת יד יצחק בן-צבי, סדרת עידן.
• נקדימון רוגל, ‏'כצאן אשר אין להם רועה' – נסיון הנפל של 'הרועים' להיאחז בגליל העליון (אוקטובר 1916 – יולי 1917), קתדרה 39, אפריל 1986, עמ' 102–124
• 'ספר השומר * דברי חברים'. הוצאת דביר ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור. בעמודים 119–121 סיפורו של דוד צלביץ: ראשיתו של "הרועה".

הערות שוליים

1. הנרי ניר, "הקיבוץ והחברה" הוצאת יד יצחק בן-צבי תשמ"ד, עמ' 50