התנועה הוקמה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, במטרה להביא לסיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ולהקים מדינה יהודית תוך גיוס דעת רוב הקהל העולמית נגד בריטניה.
הגורמים להקמתה היו:
אכזבה ממדיניות בריטניה – התנועה הציונית תלתה תקווה בחילופי השלטון בבריטניה. בסוף מלחמת העולם השנייה ניצחה מפלגת הלייבור בבחירות. אנשי הלייבור הבטיחו לפעילים ציוניים שאם יעלו לשלטון הם יתמכו בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אך למרות עלייתם לשלטון, לא השתנה דבר במדיניות הבריטית וביישוב היהודי בא"י, כי אם להפך; הממשל המשיך לדבוק בגזרות "הספר הלבן". נאום שר החוץ בווין, בו נטען כי לבריטניה אינטרס לתמוך בערביי ארץ ישראל ושאין קשר בין ניצולי השואה לבין ארץ ישראל, היווה סטירת לחי ליישוב היהודי.
השפעת חוויות המלחמה – היישוב הרגיש אחריות כלפי שארית הפליטה. האסון הכבד שפקד את היהודים בשואה גרם למחלוקות בין המחתרות להיראות שוליות, ולכן החליטו להתאחד למאבק המשותף.
יתרון האחדות – הנהגת היישוב היהודי הבינה כי פעולה משותפת של כל הפלגים ביישוב תהיה בעלת השפעה רבה יותר על הבריטים ועל דעת הקהל העולמית. ההנהגה גם הבינה שרצף פעולות לוחמה מתואמות יגרמו לבריטניה להגדיל את מספר החיילים בארץ, ובכך יכביד על כלכלתה.
התחזקות היישוב היהודי – היישוב התחזק ארגונית בזמן מלחמת העולם השנייה, ורכש ניסיון צבאי. בריטניה סמכה על היישוב ועל כלכלתו, שבניגוד לכלכלת אירופה, התחזקה.
המשא ומתן להקמת התנועה החל באוגוסט 1945, ביוזמת ראשי "ההגנה", משה סנה וישראל גלילי. בסוף אוקטובר 1945 נחתם ההסכם להקמת "תנועת המרי העברי". הנהגת התנועה כללה ארבעה נציגים: שני נציגים מההגנה (משה סנה וישראל גלילי), נציג מהאצ"ל (מנחם בגין) ונציג מלח"י (נתן ילין־מור).להגנה הייתה חשיבות רבה בהקמת התנועה כי היא אפשרה למחתרת ההגנה לשלוט על שאר המחתרות, האצ"ל ולח"י.
באוגוסט 1946, בעקבות "השבת השחורה" ופיצוץ מלון המלך דוד, שזעזע את הציבור בעקבות הרג חפים מפשע, פנה חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, למנוע פעולות התקפה נוספות עד החלטת הסוכנות היהודית בעניין. הסוכנות קיבלה את ההמלצה להפסיק את הפעולות, ההגנה קיבלה זאת, אך האצ"ל ולח"י התנגדו להפסיק את המאבק המזוין. "תנועת המרי העברי" פורקה, וכל אחד מהארגונים המרכיבים אותה המשיך לפעול בהתאם למדיניותו. ארגון ההגנה לא חדל לחלוטין מהמאבק המזוין בבריטים ורק צמצם אותו לכל מה שקשור ישירות בהעפלה, תחת הכינוי "המאבק הצמוד". במסגרת המאבק הצמוד, שנמשך עד לתחילת המחצית השנייה של 1947, בוצעו בהצלחה כתריסר פעולות חבלה והתקפות על מתקנים ששימשו את הבריטים במאבקם בהעפלה – ספינות משמר, אניות גירוש, מתקני רדאר בהר הכרמל ותחנות משטרת החופים[2].
