דגל הגדוד העברי "הראשון ליהודה".לויטננט קולונל ג'ון הנרי פטרסון, מפקד גדוד נהגי הפרדות והגדוד ה-38, בצילום מ-1917חיילי אחד הגדודים ליד הכותל לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים. צולם כנראה ב-1918
במהלך מלחמת העולם הראשונה התגלעה מחלוקת בהנהגה הציונית: האם לתמוך באחד הצדדים - מדינות ההסכמה מול מעצמות המרכז - או לשמור על נייטרליות, ואיזו מדיניות תקל על הישרדותו של היישוב היהודי בארץ ישראל בזמן המלחמה, ותיטיב עם שאיפותיו לבית לאומי לאחריה.
מחלוקת זו יצרה קרע בין אלה שתמכו במדינות ההסכמה ובין אלה שתמכו במעצמות המרכז. באותה תקופה היו היהודים יוצאי גרמניה פטריוטיים לארץ מוצאם, בעוד שהגדודים היו יוזמה של הבריטים נגד העות'מאנים, בני בריתם של הגרמנים. משום כך היהודים ה"גרמניים" התנגדו לכך בתקיפות, וחיים ויצמן נכנע להם והתנגד לגדודים, בעיקר משום שמי שהגן על היישוב בארץ ישראל היה גנרל גרמני שניהל את הצבאות באזור. היה גם פחד אמיתי שהעות'מאנים יערכו טבח ביהודים אם יחליטו שהיהודים הם גייס חמישי, כפי שעשו כלפי הארמנים.
סמוך לפני פרוץ המלחמה ב-1914 הצליחה האוכרנה בפעילותה נגד המהפכנים הרוסים, ופעילי הס"ר יצאו לגלות. כשהמלחמה פרצה, התכנסה ישיבה של צמרת הגולים של הס"ר, שנחלקו לשמאל וימין. חסידי איליה פונדאמינסקי טענו שהמלחמה תערער את משטר הצאר, ולכן צריך להתגייס ולסייע לבריטים משום שכך תתקרב המהפכה. הייתה גם מגמה נגדית של ויקטור צ'רנוב שהיה יריב לרוטנברג, והתנגד לגישה זו.[1]
רוטנברג הגיע ללונדון, נפגש עם ויצמן וניסה לשכנעו לתמוך בהקמת הגדודים העבריים. רוטנברג אמר לויצמן שהמלחמה היא הזדמנות לקדם את רעיון הרפובליקה בישראל. כדי לשכנע את מדינות ההסכמה, צריך להקים לגיונות יהודיים שיורכבו מגולים יהודים. לפי פרופ' מתתיהו מינץ, רוטנברג קדם לז'בוטינסקי. רוטנברג פעל בספטמבר 1914, וז'בוטינסקי החל ב-1915.
עולה תהייה מה הניע את רוטנברג, שנסע מטעם הס"ר לבירות בריטניה וצרפת כדי שילחצו על רוסיה ליתר דמוקרטיזציה, לעסוק בעם היהודי ולנסוע לויצמן. מינץ הבהיר כי מבחינת רוטנברג, אלה לא היו מישורים נפרדים. לפני נסיעתו, רוטנברג לא דיבר ולא חיפש פתרון לשאלה היהודית, אלא זו הייתה תוצאה של שיחות רוטנברג עם מנהיגות הס"ר, שאותה הכיר, והיא שלחה אותו לצרפת. מינץ אמנם אינו סבור כי תהליך החזרה של רוטנברג אל העם היהודי היה שקרי, אך מדגיש את ההתאמה בין התנהלותו לאינטרסים של המפלגה ושל רוסיה. הראיה לשמירת הקשר והעדפת האינטרסים של המפלגה, הייתה השתלבותו המהירה והחלקה של רוטנברג בצמרת השלטון אחרי מהפכת פברואר 1917 בימי אלכסנדר קרנסקי הסוציאל-רבולוציונר.
גם הס"ר וגם הקדטים חשבו שמספר היהודים ברוסיה היה גדול מדי, ועדיף שייצאו מרוסיה לפני המהפכה, משום שזה טוב גם ליהודים. הס"ר היו מודעים לאיבת היהודים למשטר האוטוקרטי ברוסיה, לצד גאות באהדת היהודים לגרמניה שהעניקה להם חופש וזכויות,[2] ורוטנברג אימץ גישה זו של הס"ר. קידום רעיון הגדודים שיכבשו את הארץ מידי העות'מאנים, שותפיהם של הגרמנים, שירת את המגמות של המולדת הרוסית, בעלת הברית של צרפת ובריטניה.
לפי מינץ, גם כשהחליטה התנועה הציונית על נייטרליות, בפועל זה לא קרה משום שהציונים בכל ארץ וארץ תמכו בארצם. למשל, ציוני גרמניה האמינו שאם גרמניה תנצח במלחמה, מצבם של היהודים ישתפר, משום שברוסיה מעמד היהודים היה גרוע לעומת מעמדם בגרמניה.
יוזמת פנחס רוטנברג להקמת גדודים עבריים עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה מאת מתתיהו מינץ, פגישת רוטנברג ובורוכוב במילאנו באיטליה
כך נסע רוטנברג לאיטליה והקים שם ארגון למען המטרה היהודית. הרעיון הבסיסי היה שאם איטליה תכנס למלחמה לצד מדינות ההסכמה, הגדודים העבריים הראשונים יוקמו באיטליה.
גם דב בר בורוכוב הגיע לאיטליה מווינה, אחרי שהמשטרה האוסטרית הבהירה לו, כי מוטב לו לצאת מאוסטרו הונגריה, בת בריתה של גרמניה.[3] במילאנו נפגשו רוטנברג ובורוכוב, אחרי שדוד גולדשטיין, איש פועלי ציון הפגיש ביניהם.[4] בורוכוב חבר לרוטנברג והיה פעיל בהנהגת ארגון זה. בורוכוב הצליח לצרף לארגון לא רק פעילים ציונים אלא גם אינטלקטואלים, פוליטיקאים ושרים איטלקיים, כלואיג'י לוצאטי. בשנת 1915 הם הצטרפו, אבל רוטנברג החליט לנסוע לארצות הברית. לפני כן נסע רוטנברג לעיר בארי באיטליה, והזמין לשם את ז'בוטינסקי, בן-גוריון ובן-צבי כדי להציג לפניהם את התוכנית. בן-גוריון ובן-צבי סירבו לבוא ורק ז'בוטינסקי הגיע לפגישה עם רוטנברג, לפני נסיעת ז'בוטינסקי ללונדון כדי לפעול בלונדון. רוטנברג וז'בוטינסקי חילקו ביניהם את העבודה. רוטנברג יפעל בארצות הברית וז'בוטינסקי בבריטניה, משום שרוטנברג רצה להקים קונגרס יהודי בארצות הברית (בלתי ציוני).
לפי מינץ, רוטנברג הביא איתו חוברת, מניפסט, לארצות הברית, התחיל להשתתף בכנסים, ארגן ועד והתחיל להוציא עיתון לקונגרס היהודי. בורוכוב היה עורך העיתון, וגם כתב את המאמרים. על רקע זה פרץ עימות בין רוטנברג לבין בן-גוריון, ששהה גם הוא בארצות הברית, והמשיך לתמוך באוריינטציה העות'מאנית. גם בן-צבי חבר לבן-גוריון, למרות שעל פי מינץ, הקשר בין השניים התערער בארצות הברית. זאת משום שבן-גוריון פרסם ספר, שבו, למעשה, ייחס לעצמו את כל העשייה. לפי מינץ, אין חולק על כך, שבן-גוריון המעיט בערכו של בן-צבי. בין בן-צבי לבורוכוב לא היה עימות, משום שבן-צבי היה בן עירו של בורוכוב, תלמידו וחברו הטוב, והם כיבדו זה את זה.
זאב ז'בוטינסקי
אחד מהבולטים בקו האקטיביסטי היה זאב ז'בוטינסקי, אשר מהיכרותו את האימפריה העות'מאנית, צפה כי ימיה לאורך המלחמה ספורים, ולכך תהא השפעה על השלטון העתידי בארץ ישראל. הוא טען כי על היהודים לתמוך בגלוי בבריטניה ולסייע לה במאמץ המלחמתי לכיבוש ארץ ישראל.
מתגייסים יהודים ארצישראליים לצבא הבריטי, 1918
ב-1915 הגיע ז'בוטינסקי אל מחנה ג'אבארי, סמוך לאלכסנדריה, שם התרכזו בהדרגה 1,200 יהודים שגורשו מארץ ישראל על ידי העות'מאנים, או נמלטו ממנה בשל תנאי המחיה הקשים בה, ועימם יוסף טרומפלדור. ז'בוטינסקי העלה בפניהם את רעיונותיו להקמת יחידת צבא יהודית. ב-י"ח באדר תרע"ה נכתב מסמך ובו החלטה לייסד גדוד עברי שיציע את שירותו לצבא הבריטי לשם כיבושה של ארץ ישראל. בסופו של המסמך הופיעו מאה חתימות, שהראשונות בהן הן של זאב גלוסקין, זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור. לאחר מכן החלו לפעול במסגרת ועד לקיום מגעים מול גורמים שונים בצבא בריטניה וממשלתה.
התנגדות להקמת הגדודים
לאחר מגעים רבים נאותה בריטניה באופן חלקי ליוזמה והוקמה יחידה יהודית, שמתנדביה באו מקרב הגולים במצרים. ייעודה של היחידה נקבע כיחידת תובלה בחזית חצי האי גליפולי שבטורקיה. אמצעי התובלה של אותם ימים הקנו ליחידה את שמה: "גדוד נהגי הפרדות". לפעילותה לא היה קשר לארץ ישראל, שבריטניה לא תכננה מתקפה עליה באותה עת.
היו כמה גופים וקבוצות שהתנגדו, גם בהמשך, להקמת הגדודים. חלקם ניסו לעצור את הקמתם באופן פעיל:
יהודים אנטי–ציונים או כאלה שאינם ציונים, במיוחד מתבוללים אנגלים שחששו מהנזק שיגרם למעמדם בקרב האנגלים עקב ההדגשה של הלאומיות היהודית שבאה לידי ביטוי בצביון הגדודים.
מנהיגות ההסתדרות הציונית, ביניהם אישים כמו סוקולוב ואחרים שישבו בלונדון, מתוך ניסיון לשמור על נייטרליות.[5]
אחד העם ואנשים נוספים, שראו את עיקר תפקידה של הציונות בעשייה הרוחנית.
חלק ממחנה הפועלים בארץ ישראל, ובייחוד אנשי הפועל הצעיר, שהאמינו שארץ נקנית בעבודה ולא במלחמה, ולכן התנגדו להקמת הגדודים ולהצטרפות אליהם.
גדוד נהגי הפרדות (Zion Mule Corps) קדם לגדודים העבריים הלוחמים שקמו בהמשך. מגויסיו היו היהודים שהוגלו למצרים על ידי האימפריה העות'ומאנית. הוא הוקם באביב של שנת 1915 והיה מופקד על הובלת אספקה לקו החזית בקרב גליפולי שבטורקיה. הגדוד זכה לתשבחות על תפקודו. בתום מערכת הנפל, לאחר שהבריטים לא הסכימו להעבירו לחזית אחרת, פורק הגדוד וחלק מאנשיו עבר לגדודים העבריים שהתהוו בהמשך.
"הלגיון העברי"
ז'בוטינסקי במדי הגדודים העבריים. המדים מוצגים במכון ז'בוטינסקי במצודת זאב בתל אביבחיילי הגדוד צועדים עם רובים מכודנים ברחובות לונדון; ראשון בצועדים: סגן ז'בוטינסקיכרזה הקוראת להצטרף לגדוד העברי: "איש הנאמן ואמיץ הלבב / יי אלהיו עמו - ויעל עם הגדוד העברי! חזק!"
בניגוד לטרומפלדור, ז'בוטינסקי לא הסתפק בהקמת גדוד נהגי הפרדות, שלא היה יחידה לוחמת ולא לקח חלק בלחימה על ארץ ישראל. הוא נסע לאירופה כדי להמשיך לקדם את עניין הגדודים. ז'בוטינסקי יצר קשר עם מדינאים רבים אולם נחל כישלונות בניסיונו לקנות תמיכה אמיתית ביוזמתו בבריטניה, בצרפת וברוסיה. ההתנגדות באה הן על רקע חוסר אמון בגוף צבאי שיורכב על טהרת מתנדבים יהודים והן בשל העדר כוונה להילחם בעות'מאנים בשטחה של ארץ ישראל באותה עת. תמיכה אמיתית גם לא הגיעה מקרב רוב היהודים או מנהיגיהם. אולם היו מספר אישים ציוניים אשר ניסו לסייע לז'בוטינסקי. הבולט שבהם היה מאיר גרוסמן, עמו יסד עיתון, בשם "די טריבונע" - שהפך בהמשך ל-אונזער טריבונע - ופרסם תעמולה למען הגדודים. גם פנחס רוטנברג וחיים ויצמן סייעו לז'בוטינסקי ביוזמתו, אולם ההסתדרות הציונית התנגדה לעניין הגדודים נחרצות, והוועד הפועל של ההסתדרות אף הוציא הוראה לכל הציונים באירופה להילחם בתעמולה שתמכה בהקמת הלגיון העברי.
אז הגיע ז'בוטינסקי ללונדון ומיקד בה את מאמציו במשך השנתיים הבאות. הוא החליט להתרכז בכ-30,000 יהודים, צעירים ברובם, אשר היו פליטי רוסיה, פולין וגליציה, ששהו בעיר כפליטים והתרכזו במיוחד באזורים הדלים של האיסט אנד (East End) וויטצ'פל (Whitechapel). המאמצים להקמת הגדוד היו עיקשים ביותר והתקיימו כנגד הסיכויים: הוריישו קיצ'נר, שר המלחמה הבריטי, גרס, כי לבריטניה אין צורך ב"צבאות אקזוטיים", וכי המלחמה לא תגיע לארץ ישראל; רוב מנהיגי התנועה הציונית ניסו, כאמור, להכשיל את היוזמה ומעל לכל הייתה אדישות גדולה אצל צעירי לונדון היהודים שרובם לא ראו שום צורך להתנדב לצבא בריטניה, לא הזדהו עם מלחמתה, וגם לא הזדהו עם הציונות או עם רעיון כיבושה של ארץ ישראל.
יחד עם זאת, בבריטניה החלו להתגבר קולות בעד גיוס תחת כורח. אנשי הממלכה היו עדים לאבדות הכבדות בשורות הצעירים בשדות הקרב לעומת "יושבי בתי הקפה", שרבים מהם היו פליטי מדינות אירופה בלונדון, דוגמת הצעירים היהודים. משרד הפנים הבריטי הורה בהמשך על גיוס חובה עבור הבריטים. היהודים הזרים סירבו לגיוס בתחילה. ז'בוטינסקי ותומכי יוזמתו הבהירו הן לשלטונות בריטניה והן לצעירים היהודיים כי התגייסותם לגדוד עברי היא המוצא היחיד מן התסבוכת. אז הופיעו שני "זרזים" לעניין: מאמר ראשי בזכות הרעיון בעיתון המשפיע "טיימס", וגרעין של 120 יוצאי גדוד נהגי הפרדות ועימם טרומפלדור אשר הצטרפו אל הגדוד ה-20 של קלעי המלך ויצרו בתוכו פלוגה יהודית. לאחר פגישה מכרעת של טרומפלדור וז'בוטינסקי עם בכירים במשרד המלחמה יצאה לפועל הקמתו של הגדוד העברי הלוחם.
בתחילה נקרא הגדוד "The Jewish Regiment" (רגימנט= יחידה צבאית המורכבת לרוב משני גדודים) וכסמל נקבעה מנורה והסיסמה "קדימה", אשר לה משמעות כפולה: הן "להתקדם" והן "מזרחה". כמפקד המליצו על ג'ון פטרסון אשר עמד בראש גדוד נהגי הפרדות במהלך כל הלחימה בגליפולי וכמעט עד סוף דרכו. את טרומפלדור, שהיה סגן מפקד גדוד הפרדות בגליפולי וירש את פטרסון בחודשים האחרונים לקיום הגדוד, סירבו הבריטים תחילה להכניס כקצין, והוא חזר לרוסיה כדי לקדם רעיון בדבר הקמת צבא יהודי ענק שיילחם בחזית קווקז ויתקדם לכיוון ארץ ישראל. הפלוגה היהודית בגדוד ה-20 הצטרפה אל הגדוד היהודי החדש וחבריה היוו בו "גרעין ותיק".
גדוד 38 של קלעי המלך
חייל בגדוד העברי 38 על מדיו. שימו לב למגן דוד על הכתף. חייל זה הגיע מסו סיטי שבאיווה בארצות הברית
גדוד 38 (שירות), רגימנט הפוסילירים המלכותיים (העיר לונדון) - ("קלעי המלך" בפי המשרתים בו) כונה "הגדוד הלונדוני". רוב חייליו מוצאם היה מלונדון שבאנגליה, ומיעוטם היו אמריקנים. בגדוד זה, שאף בראשו הועמד פטרסון לאור הצלחתו בגדוד נהגי הפרדות, היו שני שלישים מן הקצינים יהודים, בעוד בגדודים האחרים רוב הקצינים היו נוצרים. לגדוד זה התגייסו באנגליה.
בהמשך לתרחישים שלעיל, באוגוסט 1917 הופיעו שתי הודעות רשמיות: האחת מחייבת את אזרחי רוסיה היושבים באנגליה להתגייס לצבא והשנייה הודיעה על יסודו של הגדוד העברי. עוד היו מכשולים לפני הגדוד. המתבוללים היהודים בלונדון עדיין התנגדו לקיומו וניסו לפזר אותו. בכך לא הצליחו אולם בהשפעתם בוטל השם "The Jewish Regiment" וסמל המנורה, והוא קיבל שם של גדוד בריטי "רגיל" – הגדוד ה-38 של רגימנט הפוסילירים המלכותי. שר המלחמה הבטיח עם זאת כי את הסמלים יקבל הגדוד בחזרה לאחר שיוכיח עצמו בלחימה. בפועל העיתונות והציבור התייחסו אליו בשמו הקודם, על לשכת הגיוס היו שלטים בעברית, ועל זרוע שמאל נשאו חיילי וקציני הגדודים סמלי מגן דוד (בגדוד ה-38 צבעו היה סגול בהיר, בגדוד ה-39 אדום ובגדוד ה-40 כחול). החיילים המגויסים שהו במחנה סמוך לפורטסמות'.
ב-2 בפברואר1918 צעד בסך הגדוד העברי ברחובותיה הראשיים של לונדון וויטצ'פל. התרגשות רבה ניכרה בקרב יהודי העיר, על חנויות רבות נתלו דגלי כחול לבן, וחייליו הגאים של הלגיון התקבלו בתשואות רמות ברחובות. למחרת היום יצא הגדוד לצרפת, ומשם דרך איטליה למצרים.
הגדוד ה-38 התאמן במצרים וממנה נשלח לארץ ישראל. בארץ כבר היו מתנדבים רבים מקרב הצעירים אשר הרכיבו בהמשך את הגדוד ה-40. בתחילת יוני כבר ניצב הגדוד בחזית הכוחות הבריטיים, בהרי אפרים, גזרה בה ניהלו הכוחות הבריטיים לוחמה זעירה מול העות'מאנים. האויב הראשי לחיילי הגדוד לא היו העות'מאנים אלא הקדחת אשר הכתה רבים מהם.
באמצע אוגוסט נשלח הגדוד אל חזית הירדן, והוא היווה חוליה מקשרת לכל החזית הבריטית. בספטמבר, עם תחליתה של מערכת מגידו, קיבל פטרסון הוראה לכבוש את גשר אום-אל-שרט בבקעת הירדן, הגשר היחיד באזור (נמצא בדיוק מזרחית למושב נתיב הגדוד, ששמו מנציח את הפעולה הזאת).
הפלוגה הראשונה שנשלחה למקום ספגה אש, הקפטן ג'וליאן, מפקדה, חולץ בקושי, הלויטננט נפצע ונפל בשבי וטוראי נהרג. אחר כך נשלחה הפלוגה שבראשה עמד ז'בוטינסקי לתפוס את המקום, והמשימה הוכתרה בהצלחה ב-22 בחודש.
משם המשיך הגדוד לאזור אס-סאלט ממזרח לנהר הירדן, היכן שכבר הקדים אותם הגדוד ה-39, ושם היווה חיל מצב. בגלעד הושלם הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל, והגדוד חזר אל צידה המערבי כשבידיו שבויים עות'מאנים וגרמניים. בהמשך עסק הגדוד באבטחת מתקני צבא.
גדוד 39 של קלעי המלך
מודעה שהתפרסמה בעיתונים יהודיים-אמריקאיים לעידוד הגיוס לגדודים העבריים: "בת ציון" – פרסוניפיקציה של העם היהודי, או העם היושב בציון – יוצאת מתוך מגן דוד, מצביעה על הצופה בסגנון הכרזה "Lord Kitchener Wants You" וקוראת: "אײער אַלטנײלאנד דאַרף אײך האָבּען! שליסט זיך אָן אין דעם אידישען רעגימענט" (יידיש: "ארצך הישנה-חדשה ("אלטנוילנד") זקוקה לך! התגייס לגדוד העברי")מקהלת הגדוד העברי
הגדוד ה-39 היה "הגדוד האמריקאי", רוב חייליו הגיעו מקרב יהדות ארצות הברית, ומיעוטם מאנגליה. שורשים להקמתו קיימים ביוזמה של פנחס רוטנברג מ-1915 להקים יחידת צבא של יהודי ארצות הברית וקנדה. היהודים לא הסכימו באותה עת ליוזמתו אולם כאשר ארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם באפריל 1917 חל שינוי בעמדתם. לגדוד זה התגייסו בארצות הברית.
היוזמים העיקריים של הקמתו היו יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון שגלו מהארץ בזמן המלחמה בפקודתו של ג'מאל פאשה שינו את עמדתם. 5,000 מתנדבים (לא כולם הספיקו להגיע לארץ ישראל) הרכיבו את הגדוד שפעל תחת פיקוד בריטי. מפקד הגדוד היה הקולונל אליעזר מרגולין. היה בו גרעין מגובש של אנשי "החלוץ" ו"פועלי ציון", כלומר בניגוד לגדוד ה-38 הבריטי מרבית אנשיו היו ציונים. ב-1918 נשלחו חיילי הגדוד לארץ ישראל, לשם הגיע באותו זמן הגדוד ה-38.
כמחצית מאנשיו השתתפה במערכות הלחימה בעמק הירדן ובשומרון בתקופה שבה נכח בה גם הגדוד ה-38. לאחר שנכבש גשר אום-שורט, עברה מחצית הגדוד באזור יריחו אל הגלעד וכבשה את א-סאלט. חלק מאנשי הגדוד הגיעו לארץ רק בתום המלחמה.
גדוד 40 של קלעי המלך
הגדוד ה-40 היה "הגדוד הארצישראלי" של הלגיון העברי. מטרות גדוד זה היו בעיקר פעולות שמירה ואבטחה. הוא הוקם לאחר שנכנסו הכוחות הבריטיים לארץ ישראל ורבים מצעירי היישוב רצו ליטול חלק בגוף הצבאי היהודי. עוד לפני שנכנס הגדוד ה-38 כבר היו 1,500 צעירים מוכנים להתנדב, שליש מתוכם היו נשים, אולם הן לא גויסו. רצון ההתנדבות של הצעירים הארץ ישראלים פגש ביוזמה של מייג'ור-גנרל ג'ון היל, מפקד הדיוויזיה ה-52, שפנה אל צעירי היישוב בשטחים שכבר נכבשו על ידי הבריטים וקרא להם להתנדב לצבא ולסייע בהמשך כיבוש הארץ. עיקר המתנדבים היו צעירים שכונו "אקטיביסטים" ממחנה הפועלים, חברי הקבוצה היפואית וההסתדרות המצומצמת וכמו כן תלמידי תיכון מגימנסיה הרצליה, שניהלו תעמולה נלהבת לגיוס. ליוזמתם קמה התנגדות, וביישוב היהודי התעוררה מחלוקת בנוגע לגיוס.
ההחלטה התקבלה באספה המכוננת הראשונה ב-2 בינואר 1918, לאחר דיון בו תמכה מנהיגות "פועלי ציון" בגיוס ובהתנדבות. בדיון טענו משה סמילנסקי ואליהו גולומב כי הצטרפות לגדודים העבריים היא מפעל מדיני שמעלה את קרנו של היישוב בעיני שליטיה החדשים של הארץ ויש בו משום תרומה לחוסנו של היישוב.
אנשי מפלגת "הפועל הצעיר", יוסף שפרינצק וא. ד. גורדון היו ראשי המתנגדים, הם טענו כי יש לשמור על מאמצי היישוב בתחומי ההתיישבות והחקלאות לצד ראייה פציפיסטית כי אידאולוגיית ההתיישבות מנוגדת למלחמהאימפריאליסטית עקובה מדם. נימוק נוסף היה החשש מפגיעה במתיישבי הגליל, שהיו עדיין תחת השלטון הטורקי. למרות ההתנגדות של הנהגת ה"הפועל הצעיר", היו מתנדבים לגדוד גם מקרב תנועה זו.
במקביל לגיוס שהתנהל בתל אביב והניב פלוגה אחת של מתנדבים, ניהל הברון ג'יימס דה רוטשילד מסע גיוס בירושלים שהניב פלוגה שנייה של מגויסים. המתנדבים הירושלמים היו מקצתם חניכי הסמינר למורים ורובם בני היישוב הישן שהתגייסו בברכת הרבנים.
הגנרל אלנבי לא שש לרעיון של יחידת חיילים יהודיים תחת פיקודו אולם הפעילות הפוליטית הציונית בלונדון הביאה להקמתו ו-1,000 מתנדבים נכנסו לשורותיו, בראש מפעל ההתנדבות עמד סמילנסקי, שהתנדב בעצמו לגדוד. לגדוד זה התגייסו בארץ ישראל. בין המתגייסים היו יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון וברל כצנלסון, אשר כבר היו מנהיגי ציבור ביישוב אולם שרתו בגדוד כטוראים. את האימונים הראשונים עשה הגדוד ה-40 באזור תל-אל-כביר שבמצרים, תחת פיקודו של הקולונל מרגולין ואחרי שמרגולין התמנה למפקד הגדוד ה-39 על הגדוד פיקד על הגדוד ה-40 הקולונל פרדריק סמואל. סמואל היה בן למשפחה מתבוללת אנגלית-יהודית. הוא שירת לפני כן בחזית הצרפתית כמפקד גדוד וציפה למינוי של גנרל בריגדה. כאשר קיבל מכתב לפיו דרושים קצינים יהודים בשביל הלגיון העברי, עזב את יחידתו, תוך ויתור מראש על תפקיד בריגדיר והגיע אל הגדוד ה-40. אחריו פיקד על הגדוד קולונל מ.פ. סקוט אשר היה נוצרי. הגדוד לא הספיק להשתתף בקרבות ואנשיו שימשו בתפקידי תמיכה בצבא הבריטי ושמירה על שבויים. בדצמבר 1918 הועבר הגדוד לאזור סרפנד (צריפין) וחלק מחייליו, אלו שמצאו עבודה, השתחררו מהשירות הצבאי. בסוף 1919 עמד חלק מהגדוד ברפיח וקיבל פקודה לשלוח 80 מחייליו אל מפקדת מצרים. מאחר שהיה זה בניגוד ל"הסכם" סירבו חייליו לעשות זאת, סקוט תמך בעמדתם ופטר אותם מהעניין. אחרי שירותו נשאר תומך בציונות. הוא צוטט כשאמר: "בחלקה של אנגליה נפל כבוד גדול: קרענו מן התנ"ך דף שחרותה עליו הנבואה העתיקה ביותר – ואל שטרו של אלוהים צירפנו את ערבותו של העם האנגלי. לחתימה כזו אין האומה יכולה להתכחש".
הרכב שלושת הגדודים לפי ארצות מוצא היה (לפי אומדן): 1,700 אמריקנים, 1,500 ארצישראלים, 1,400 אנגלים, 300 קנדים, 50 ארגנטינאים וכ-50 שבויים יהודים ששוחררו מידי העות'מאנים.
"הראשון ליהודה"
סמל הגדוד העברי "הראשון ליהודה"
בשנה הראשונה לאחר כיבושה (1919) היוו הגדודים חלק ניכר מהכוחות הבריטיים ששמרו על הסדר בארץ. במתקפת הסתיו של אלנבי 1918 השתתף כאמור רק "גדוד וחצי" אך שנה לאחר מכן מנו הגדודים 5,000 חיילים (למעשה, לפי מסמכי משרד המלחמה הבריטי התקבלו לגדודים 10,000 איש, אך חצי לא הגיעו לארץ כי כבר תמה המלחמה). נוכחות הגדודים בארץ ישראל מיתנה את יחסה של האוכלוסייה הערבית כלפי היישוב. במשך חודשיים פרצו מאורעות התקוממות במצרים, וגם לארץ ישראל הגיעה תחושת התעוררות לאומיתערבית זו, אך היא לא הציתה מעשים של ממש.
לאחר תום המלחמה חלה ירידה במורל חיילי הלגיון ורוב חייליו האנגלים והאמריקנים רצו לשוב אל ארצות מוצאם ובתיהם. השלטון הבריטי הצבאי בארץ ישראל לא היה בדעה אחת עם הלכי הרוח הפרו-ציוניים של לונדון ושאף לפרק את הגדודים שלראייתו היו עשויים להצית עימות עם ערביי הארץ.
לקראת אביב 1920 כבר פוזרו שני הגדודים הראשונים, ושארית מחייליהם עברו אל הגדוד הארצישראלי, כעת תחת פיקודו של מרגולין. הבטחת שר המלחמה קוימה, והגדוד שינה את שמו ל"הראשון ליהודה", סמלו היה סמל המנורה וסיסמתו "קדימה". היה זה הגוף הצבאי הראשון שכל סמליו עבריים. המתנדבים הארצישראליים ניסו בעקשנות להישאר למרות הדמובליזיציה (שחרור החיילים) שמטה הצבא דרש בתוקף. רבים מהם היו קרועים מוסרית בין ההתנדבות הצבאית לבין עבודת הפועל, אך חלק הצליחו להאריך בעוד מספר חודשים את שירותם. בהדרגה נותרו בו רק 400 חיילים. הרברט סמואל תכנן להקים "מיליציה מעורבת" של יהודים וערבים וחלק מחיילי ויוצאי הגדוד נרשמו אל המחלקה העברית שבה.
במאורעות תרפ"א הגיעו, ביוזמת מרגולין, כמה עשרות חייליו החמושים של הגדוד אל יפו ותל אביב ולקחו חלק בהגנתה מפני הפורעים הערבים. בין השאר מנעו את פריצת הערבים למתחם בתי וורשא היהודי. התערבותם בפוגרום הביאה לסיום שירותם וסתם את הגולל על רעיון ה"מיליציה" המתוכננת.
לאחר פירוק "הראשון ליהודה"
סמל הגדוד על מצבה בבית הקברות ברחוב טרומפלדור בתל אביב
גדוד "הראשון ליהודה" פורק על ידי הבריטים במאי 1921. פירוקם של הגדודים טרפד את חזונו של ז'בוטינסקי בדבר הקמת צבא עברי רשמי, והביא את היישוב לקיים בהמשך כוח חמוש מחתרתי – "ההגנה", אשר כפי ששמו מעיד, ייעודו הצטמצם להגנה פאסיבית על היישוב. פיזור הגדוד "הראשון ליהודה", סימן מדיניות בריטית נגד כוח מגן עברי עצמאי של היישוב אל מול תוקפנות ערבית.
חיל המשמר של פלשתינה
בעת פירוק הגדודים העבריים, הועלתה תוכנית להקמת מיליציה בשם "חיל המשמר של פלשתינה" או "חיל ההגנה של פלשתינה" או "חיל ההגנה לפלשתינה" (כל אלו צורות תרגום שונות למונח האנגלי: Palestine Defence Force). לשם הקמת חיל המשמר הושארו בצבא מספר קצינים וכ-30 סמלים, שהיו אמורים להיות סגל הפיקוד של הגדוד הראשון של חיל המשמר העתיד לקום.
אולם לאחר הפרעות במאי 1921, בהן יצאו הסמלים ללא אישור מבסיסם ויצאו לעזור לכוחות המגן העבריים, החליט הקולונל מרגולין, מפקד הכוח, להתפטר ושלטונות הצבא פיטרו את כל אנשי הכוח וביטלו את התוכנית להקמת החיל. חלק מהמפוטרים השתלבו כמדריכים וכמפקדים ב"הגנה" שהוקמה באותה תקופה.
גם אם תרומתם של הגדודים למערכה הייתה שולית, הרי שעצם קיומם חשוב כגוף הצבאי היהודי הראשון של העת החדשה. היה זה גוף גלוי, ולא מחתרתי, אשר נשא סמלים יהודים ושפתו הייתה עברית. קיום הגדודים נתן הוכחה לכוחם האפשרי של היהודים והעניק צידוק מוסרי וערכי לדרישה להקים ישות לאומית יהודית בארץ ישראל. ניסיון צבאי שנצבר במסגרת הגדודים, כמו גם רוח ההתנדבות, עבר מאוחר יותר למסגרות הגנתיות דוגמת קבוצת קדם התל אביבית שמרבית חבריה היו יוצאי הגדודים, ולאחר מכן גם בתנועות המחתרתיות העבריות שפעלו בארץ.
"ערכו המוסרי של הגדוד ברור לכל אדם המסוגל לחשוב בכנות וביושר. דבר רע היא המלחמה – פירוש הדבר, במחיר קורבנות אדם. כיום לא יוכל לבוא אלינו אף אדם בטענה: היכן הייתם? למה לא באתם אז בדרישה: תנו לנו, בתור יהודים, למסור גם את נפשנו על ארץ ישראל? – עכשיו יש לנו תשובה: "חמשת אלפים; ויכלו להיות הרבה יותר, אלמלא עיכבו שליטיכם את עניינו במשך שתי שנים ומחצה". לצד מוסרי זה אין ערוך; וזה גם מה שרצה להביע ראש הממשלה של אפריקה הדרומית – בעצמו רודף שלום גדול כשאמר: לתת ליהודים להילחם בעד אדמת ישראל – זהו אחד הרעיונות הנהדרים ביותר ששמעתי במשך כל ימי חיי".
ליוצאי גדודו אשר עמדו לחזור אל ארצותיהם מעבר לים אמר:
"אתה תחזור אל בני משפחתך, רחוק אל מעבר לים; ושם, כשתעיין פעם בעיתון, תקרא בו בשורות טובות על חיי חירות של יהודים בארץ יהודית חופשית – על בתי מלאכה וקתדראות, על שדות חריש ותאטראות, ואולי גם על צירים ושׂרים. ושקוע תשקע בהרהורים, והעיתון יישמט מן היד; ותזכור את עמק הירדן, ואת המדבר מאחורי רפיח, ואת הרי אפרים מעל לאבואין, התעורר אז וקום, גש אל המראה והסתכל בגאון בפניך, הזדקף והתמתח והצדע: זוהי – מלאכתך שלך".
ההתגייסות, השירות והווי חיי הצבא שבמסגרת הגדודים תוארו בשיר "אריה, אריה".
מועדון מנורה[6] - מועדון ותיקי 'הגדודים העבריים', הוקם בירושלים בשנת 1923. תחילה שכן ברח' יפו ובשנת 1929 עבר למיקום סמוך ל'בצלאל'[7][8]. במועדון נערכו כינוסים שונים, מסיבות ואירועים[9] של החיילים המשוחררים[10].
"בית הגדודים" הוא מוזיאון המנציח את פועלם.[11] הוא שוכן באביחיל, מושב אותו הקימו יוצאי הגדודים. לשם גם הוחלט להעביר את האפר של ג'ון פטרסון.
הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה: מסמכים ותעודות, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, 1968.
יצחק בן-צבי, הגדודים העבריים – אגרות, ירושלים: הוצאת יד בן-צבי, 1968.
רפאל דורון (בויאנובסקי), לגיונרים מארגנטינה: מתנדבים לגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה – פרקי חיים, דבורה שכנר (עורכת), אחרית דבר מאת מוקי צור, יד יערי, גבעת חביבה, 2007.
זאב ז'בוטינסקי, מגילת הגדוד: סיפור הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה (הוצאה מחודשת), תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1991 (= זאב ז'בוטינסקי (לאחר מותו), אוטוביוגרפיה (בסדרת כתבים), הוצאת ערי ז'בוטינסקי, ירושלים, תש"ז)
Michael Keren and Shlomit Keren, We Are Coming, Unafraid: The Jewish Legions and the Promised Land in the First World War, Lanham, MD: Rowman & Littlefield, 2010.
מאמרים
משה בלע, זאב ז'בוטינסקי במאבקו הרעיוני למען הגדודים העבריים (במלאת 60 שנה לייסודם), האומה, ט"ו (52-51), 1977, עמ' 417–427.
רחל סילקו, אפיזודה חולפת או ראשיתה של מסורת צבאית? ההיבט הצבאי במשפחות גדודאי מלחמת העולם הראשונה, שרשרת הדורות כרך כ"א, מס' 3, אוגוסט 2007, עמ' 22–26.
שלומית קרן, הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה כמקור של תרבות חיילית בישראל, ביטחון לאומי 5, 2007, עמ' 93–109.
