חֲמִשְׁתָּם (ברוסית: Пятеро, נהגה: Piatiera) הוא אחד משני הרומנים ההיסטוריים שכתב זאב ז'בוטינסקי (השני הוא "שמשון").
ז'בוטינסקי מספר בהקדמה לרומן כי תיאר בו דמויות אמיתיות שפגש בעיר אודסה, עיר מולדתו, בילדותו ובנעוריו.[4] הוא מביע רחשי אהבה לעיר, המשמיעה באוזניו את "שיר השירים של האנושות: מאה לשונות";[5] הוא תופס אותה כעיר אוניברסלית אשר "כמה עמים מכל קצוי אירופה נתקבצו הנה, כדי לבנות עיר אחת על תלה"`[5] חוקר הספרות יהודה פרידלנדר מסביר שביצירתו של ז'בוטינסקי חמשתם משתקף "עולמו של יהודי מתבולל באודיסה הרב־תרבותית"; וזאת לצד "עולמו של הסופר הרוסי המשתקף בסיפוריו הקצרים; והרומן שמשון משקף את העולם היהודי־ציוני־רוויזיוניסטי".[6] ההיסטוריונית סבטלנה נטקוביץ' מציינת, כי ז'בוטינסקי השלים את עבודתו על הרומן "בתקופה שבה חברי התנועה הרוויזיוניסטית הצביעו בעד פרישת התנועה מן ההסתדרות הציונית ובעד הקמת ההסתדרות הציונית החדשה (הצה"ר)".[7]
החיבור נכתב "פרקים-פרקים",[8] פורסם בהמשכים בשבועון הציוני "ראזסווייט" (בעברית "השחר") בפריז במהלך שנת 1933, ונדפס כספר בשנת 1936.[9] תהליך זה של בניית הרומן ופרסומו היה "כמיטב המסורת של הז'ורנאליזם במאה התשע־עשרה", כדבריה של החוקרת ניצה פרילוק.[10]
הספר ראה אור בעברית, ככרך ג', בסדרת כתבי זאב ז'בוטינסקי, בתרגומם של יהושע השל ייבין וחנניה ריכמן בהוצאת ערי ז'בוטינסקי.[11]
נושאי הספר הם תולדות יהדות רוסיה בתחילת המאה ה-20, כפי שכותב המחבר בהקדמה: "תחילת סיפור זה מחיי אודיסה הקודמת נעוצה בעצם־ראשיתה של המאה שלנו. שנותיה הראשונות של מאה זו נקראו אז בפינו "אביב" במובן של התעוררות ציבורית ומדינית, ובשביל בני־דורי היה זה גם אביב אישי - תקופת העלומים האמיתית של גיל־עשרים".[12] אולם ההקדמה האופטימית אך משחזרת את התקוות הרמות, אשר נכזבות ומתפוגגות בהמשך היצירה. כך למשל, על פי ההיסטוריונית סבטלנה נטקוביץ': "יותר משהוקדש הרומן "חמשתם" לתיאור אווירת הנעורים באודסה והאביב הפוליטי של תחילת המאה ולהאדרתם, הוא עסק למעשה בתיעוד התפוררותם של הנעורים הללו בלחץ אירועי האביב ההיסטורי. ביצירה מתחיל האביב הפוליטי בדיבורים מהוססים בגנות המשטר ובמהרה מתפתח לגל גובר של אלימות, הפקרות ובגידות. דווקא אביב פוליטי זה היה אחראי ברומן לחיסול אביב הנעורים של בני דורו".[13]
הספר עוסק בהשפעתם של תהליכים היסטוריים גורליים על יהדות מזרח אירופה, כגון: מודרניזציה, המרות דת רבות לנצרות, הגירה (בעיקר לארצות הברית), פעילותם של מהפכנים ותנועות מהפכניות נגד הצאר הרוסי ומשטרו, התרחבות העבריינות בערים הגדולות, ותהליכי התבוללות יהודית מואצת בחברה הרוסית, המשתלשלים מהמודרניזציה ומהמהפכנות הרוסית. ההיסטוריונית סבטלנה נטקוביץ' סוברת כי "חמשתם" הוא "כפנאופטיקון של ההתבוללות היהודית באודסה"; לראשונה עסק ז'בוטינסקי הסופר בהתבוללות היהודית "במחזה החברתי "נכר" שנכתב בשנים 1907–1908. אף שב"נכר", כמו ב"חמשתם", הזדהה ז'בוטינסקי עם עמדתם של בעלי העסקים היהודים המסורתיים, במחזה הוא התייחס בעיקר לדמויותיהם של הצעירים הסוציאליסטים. ברומן, לעומת זאת, הדמויות הפועלות ונושאי מערכת הערכים של היצירה היו בני הבורגנות האודסאית המתבוללת שבה גדל ז'בוטינסקי עצמו".[14]
עלילת הרומן מגוללת את סיפורה של משפחת מילגרוֹם, משפחה יהודית משכילה ואמידה מהעיר אודסה. המשפחה כוללת את האם אננה מיכאילוֹבנה והאב איגנץ אלברטוֹביץ' וחמשת ילדיהם - המציגים חמש תגובות למשבר שיצרו עידן האורות, ההשכלה והנאורות אצל יהודי מזרח אירופה, שהיוו את רובה של היהדות במפנה המאה העשרים, או חמש דרכים אל ההתבוללות שבהן מהלכים גיבורי הספר (על פי סדר לידתם):
– מַרקוֹ, יש בעירנו דוקטור ציוני אחד, ולו – משרתת הַפְּקָה. פעם אחת הגישה תּה באספה בביתם, ואשת הדוקטור שאלה אותה אחר-כך: "המוצא חן הדבר בעיניך?" והפּקה ענתה בכובד-ראש, בנעימת כניעה לגורל: מה לעשות, גברת, נצטרך לנסוע לפלשתינה!
הוא נעלב. מצא, שאין הנידון דומה לראיה, ובכלל – מעשה-הפּקה אינו אלא בדיחה נושנה, כבר שמע אותה עשר פעמים.
– אגב, מרקוֹ, – אמרתי תוך פיהוק, – אם כבר תבקש לך אומה, למה לא תיספח אל הציוֹנים?
הוא לטש את עיניו העגלגלות ונעץ אותן בי מתוך השתוממות גמורה; ניכר היה לפי מבטו, שאפילו בשעה חמש לפנות בוקר, ואפילו בדרך הלצה בלבד, אין אדם מיושב בדעתו יכול להגיע לידי מחשבת-תעתועים שכזו".[16]
סופו של מרקו: "הוא טבע בנהר הנייבה כשנחלץ לסייע לאישה בלתי מוכרת, שזעקתה נשמעה בלילה חשוך".[15]