המשרד הארצישראלי ביפו, 1908: ד"ר ארתור רופין (בשמאל התמונה) וד"ר יעקב טהוןפקידי המשרד הארצישראלי, 1919המשרד הארצישראלי שכן ברחוב רזיאל 17 ביפו ונהרס ברובו, במבנה לידו בבית מספר 15 שכנו משרדים נוספים
המשרד הארצישראלי היה הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל שתפקידו העיקרי היה קידום, מימון וניהול פעילות ההתיישבות בארץ. פעילותיו כללו תכנון ההתיישבות, קניית אדמות, הקצאת כספים, הקמת יישובים חקלאיים ועירוניים חדשים, ניהול חוות חקלאיות, הקצאת מתיישבים ליישובים השונים, עזרה ליישובים קיימים בהדרכה ועזרה לפועלים.
לאחר הקונגרס הציוני השביעי בשנת 1905, בעקבות מותו של בנימין זאב הרצל, גברה הציונות הסינתטית על הציונות המדינית. בקונגרס הציוני השמיני, באוגוסט 1907, הוחלט על הגברת הפעילות המעשית בארץ ישראל וארתור רופין נשלח לארץ ישראל כדי לבדוק דרכי פעולה אפשריות של התנועה הציונית.
המשרד הארצישראלי הוקם על ידי רופין ב-1 באפריל1908 ביפו. רופין הביא לשגשוג המשרד בעקבות גמישותו וגישתו. הוא למד באופן יסודי את בעיית ההתיישבות והכלכלה בארץ ישראל וניסה לפלס דרכים חדשות גם אם לא היו מקובלות על רבים. כמזכיר המשרד, או כסגן מנהל[1], מונה יעקב טהון, שעבד לפני כן עם רופין במשרד לסטטיסטיקה יהודית בברלין. בינואר 1916, לדרישת הטורקים שדרשו שבראש המשרד הארצישראלי יעמוד נתין טורקי, הועמד יעקב טהון בראש המשרד[2].
בנוסף למשרד הארצישראלי, הוקמה גם חברת "הכשרת היישוב" שעסקה ברכישת אדמות בארץ ישראל. המשרד הארצישראלי הסתייע בידי שלושה מוסדות: קק"ל, חברת הכשרת היישוב וקרן תרומות עצי זית.
לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים הגיעה לארץ ישראל ועד הצירים והוא פעל לצידו של המשרד הארצישראלי. במהלך שנת 1919 הועלו תוכניות להקמת גוף מאוחד שיחליף את שני הגופים ויפעל באופן מאוחד מטעם ההסתדרות הציונית[3].
פעולות המשרד
פעולות המשרד הארצישראלי החלו בתחילת 1908, שעה שעמדו לפניו כמה בעיות דחופות שהיה צריך לגשת לפתרונם המיידי. מאמצים רבים הקדיש המשרד לקניית אדמות ברחבי ארץ ישראל. רופין סייר בדרום הארץ ובעבר הירדן וניהל משא ומתן להרחבת ההתיישבות היהודית. הוא עודד גם התיישבות עירונית וכל תוכנית שיכלה לסייע לפיתוח התעשייה, כמו אספקת המים, דרכים, תחנות חשמל, נמלים וכריית אוצרות טבע. במשך השנים הפך המשרד למרכז שייצג את היישוב החדש והיה כתובת ליהודים מהעולם.
המשרד הארצישראלי תמך בחלוצי העלייה השנייה והגיש להם סיוע רב בכיבוש העבודה ובמרוצת הזמן גם לשם התיישבות קבע. נוצר שיתוף פעולה בין המשרד לבין המתיישבים, שהיווה שינוי ליחס האפוטרופסי כפי שהיה בימי חסותו של הברון רוטשילד.
מציאת פתרון חלופי לקרקעות שהיו בסכנת מעבר לשלטון הטורקי.
פיתוח שיטות התיישבות חדשות ומתאימות לעולים על האדמות שנרכשו בארץ ישראל.
הקמת "חוות לאומיות" (התיישבות חקלאית שיתופית) ששימשו להכשרת הפועלים לעבודה חקלאית.
חוות הכשרה
המשרד הארצישראלי חיפש פתרון למצב הקשה של הפועלים היהודים שהתרכזו במושבות. הם סבלו מחוסר עבודה בגלל התנכרות של האיכרים לעבודה עברית. רופין הציע להקים חוות הכשרה לשם הכנת המתיישבים על אדמת הקרן הקיימת והכשרת היישוב, וכך נתפנה המשרד להכנת התוכניות להקמת חוות הכשרה בחיטין, דלייקה, אום ג'וני, בית עריף (בן שמן) וחולדה. המשרד הארצישראלי סייע לבן שמן בדרכים שונות, למשל בהשתתפות במשכורת של מורה[4].
אחוזות
אחת הפעולות של המשרד הייתה ניסיון נוסף שהגה רופין, לקשור יהודים בעלי-הון לתקוע יתד בארץ ולהקים כאן נחלה באמצעות רעיון האחוזות.
ביסוד הרעיון היה הרצון לתת שהות של מספר שנים לאנשים היושבים בחו"ל כדי שיבואו ארצה רק כאשר הכנסתם תהיה מובטחת, כשבינתיים מתיישבים זמניים יעבדו את נחלתם. כך עסק המשרד הארצישראלי בייעוץ לאגודות אלו ובארגון אנשים לעלייה. בדרך זו הוקמו חוות פוריה ב-1912 ושרונה ב-1913 על ידי יהודים מארצות הברית. כמו כן הוקם כפר אוריה על ידי אחוזת לונדון. המושבות רחובות וחדרה ראשיתן בהתארגנות של משקיעים ברוסיה. דוגמה לעיר שצמחה מאחוזה של אגודה ציונית היא עפולה בעמק יזרעאל, שנוסדה ב-1915.
חצר כנרת
ביוני 1908 החלה העבודה הראשונה של ההתיישבות חקלאית מטעם המשרד הארצישראלי ובמימון חברת הכשרת היישוב. על אדמת דלייקה קמה חוות כנרת.
האגרונום ברמן התמנה למנהל החווה, וקבוצת פועלים עבריים שקודם לכן עבדה איתו בבן שמן נבחרה לעבוד על אדמת הקרן הקיימת. תחילה חשבו כי כבר בשנה הראשונה יהיו רווחים, אך בתום כשנה החלה מתיחות בין ברמן לפועלים ושנת המשק הראשונה הסתיימה בהפסדים. ד"ר רופין הגיע למקום והחליט לפטר את ברמן וכמו כן להחליף את כל צוות הפועלים. קבוצת הפועלים שהקימה בעצמה את המקום עזבה, אולם הבעיה לא נפתרה, ואיגוד פועלי הגליל דרש מרופין למסור את החווה לניהול לידי הפועלים עצמם. רופין לא יכול היה להיענות לדרישה אך הציע לעשות ניסוי על אדמת אום ג'וני, בהקמת חווה שתימסר לניסיון לשנה לקבוצת פועלים אשר תנהל את המשק ותעבד את האדמה על אחריותה. ועד החורש קיבל את ההצעה וכך הונח היסוד לקבוצה הראשונה – דגניה.
סיוע לעולים
המשרד עסק בסיוע לעולים ובמיוחד לעולים מיהדות תימן לעלות ולהשתקע בארץ ישראל. המשרד השתתף במימון מגרשים להתיישבות התימנים[5][6] וכן סייע בטיפול רפואי עבורם[7]. לצד המשרד התקיימה ועדה לענייני עולי תימן בהשתתפות נציגי ארגונים שונים, בהם יוסף שפרינצק מהסתדרות הפועל הצעיר, ברל כצנלסון מהסתדרות פועלי יהודה, דוד בלוך-בלומנפלד מהסתדרות פועלי ציון[8] ושמואל יבנאלי[9].
מסופקני אם יש עוד אחד בין המתענינים בשאלות הפועלים הקרקעיים, שלא הכיר את היתרון הגדול של התימנים בשביל העבודה במושבות, את ערכם הכלכלי המיוחד, שהולך וגדל בה במידה שמספרם מתרבה במושבות [...] מאיזה טעם צריך להפריד תחום־מושב מיוחד בשביל יוצאי תימן? משום מה נחוץ ל“חבר” 7 דונמים בשעה של“תימני” מספיקים 3 דונמים?
— בן-גוריון, "חוקה אחת (1912)
בשנות ה-2000 נמתחה ביקורת על חלקו המכריע של ארתור רופין בעליית יהודי תימן, זאת בגלל שראה ביהודי התימני "כוח עבודה זול"[10]. האנתרופולוג אריך בראואר מצא כי יהודי תימן לא נטו לעסוק במלאכות כפיים או חקלאות בדרך כלל, אלא מלאכה ומסחר[11]. פרופסור אהרן גימאני חקר את הבדלי העיסוק של יהודים תושבי כפר ותושבי עיר ומצא שתלמידי חכמים ובני המשפחות האמידות עסקו כמעט תמיד בצורפות - תחום עיסוק שבתימן היה על טהרת היהודים[12].
לקריאה נוספת
אלכס ביין, תולדות ההתיישבות הציונית, ירושלים: הוצאת מסדה, תש"ג-1942.
מרגלית שילה, ניסיונות בהתיישבות המשרד הארצישראלי 1914-1908, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ח-1988.
ארתור רופין, פרקי חיי, כרך ב': ראשית עבודתי בארץ, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשכ"ח-1968.
