היה פעיל בתנועת חובבי ציון ובחוגי המהפכנים הרוסים. היה ממייסדי אגודת הסטודנטים הציונית בברלין. השתתף בקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל ב-1897 ובקונגרס השני שאף הוא בבזל בימים 31-28 באוגוסט1898. בקונגרס זה עורר מהומות בכמה הזדמנויות: הוא מתח ביקורת על ההרכב המוצע של ועדת התרבות, שלדעתו כלל יותר מדי רבנים ופחות מדי נציגים בעלי השקפות עולם חופשיות. דבריו אלו עוררו מהומה בקרב צירי הקונגרס. אחד הצירים שהגיש (כנראה בהסכמתו של הרצל) הצעה בעניין ועידת השלום שהוצעה על ידי הצאר הרוסי ניקולאי השני, הופסק על ידי סירקין בקריאות “בוז”, כי לדעתו ההצעה ביטאה שבח לצאר שהיה צורר ליהודים. בישיבה אחרת באותו קונגרס בעת ויכוח על עניינים פרוצדורליים כמו מתן רשות דיבור, סירקין התווכח עם נשיא הקונגרס - הרצל והחלה מהומה. סגן הנשיא ד”ר מ. מאנדלשטאם ביקש להוציא את כל הצירים הסוציאליסטים מהקונגרס, והדבר עורר תשואות מצד אחד, מחאות ושריקות מהצד השני .[1] בסיום הקונגרס השני, סירקין התפטר מתפקידו כציר בקונגרס [2].
ב-1901 הקים סירקין ארגון ציוני בשם 'חירות', על פי עדותו של יוסף קרוק "הארגון הציוני הסוציאליסטי הראשון", אשר "שני סניפיו גם יחד (ברלין וציריך) מנו שנים־עשר חברים, וביניהם האישים שלימים זכו לפרסום רב, כמו ד"ר משה זילברפארב, זליג קלמנוביץ, נחום שטיף ועוד".[3]
ב-1903 קיבל סירקין תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת ברלין, אך גורש מברלין לאחר שהוגדר כפעיל פוליטי רדיקלי, והמשפחה עברה לגור בפריז. על תקופתו בפריז העיד במידה מסוימת יוסף קרוק, שעמד עם סירקין בקשרי מכתבים ורעיונות. בזכרונותיו כתב קרוק כי סירקין "הירבה לתת את דעתו" על "האפשרות הארגונית לקשור יחד את הפעילות הציונית והסוציאליסטית", וכי סירקין סבר שיש "לנקוט את העמדה הידועה של 'שני מישורים'. פירוש הדבר היה, שהציונים-הסוציאליסטים צריכים ליטול חלק בשני ארגונים שונים לגמרי: בארגון הציוני וכן בארגון הסוציאליסטי הכללי".[4] קרוק הצביע על מה שלהבנתו הייתה "התיזה העיקרית של סירקין", כפי שנוסחה והופצה ברוסית (ואחר כך בפולנית), ב"כרוז" מטעם סירקין:
"השכל והרגש מורים לנו שתי דרכים לפתרונה ההיסטורי של השאלה היהודית. ראשית – לעורר אצל ההמונים היהודים את היצרים הפוליטיים-המהפכניים וליצור את התנועה הסוציאל-דימוקראטית היהודית, עם הפרולטאריון העובד במרכז ועם שאר ההמון היהודי בפריפריה; שנית – לרכז את ההגירה היהודית הבהולה, את הנדודים היהודיים הנצחיים ולכוונם לטריטוריה אחת, כדי להקים שם מדינה יהודית על יסודות סוציאליסטיים [...] הסוציאל-דימוקראטיה והציונות הסוציאליסטית הן איפוא אותן שתי תנועות הנותנות את התשובה על המצוקה הממשית של ההמונים היהודים ועל השאלה היהודית בכלל. בגלל שורה שלמה של נימוקים טאקטיים אין טעם לאחד את שני סוגי הפעילות הללו לפרוגראמה ממשית אחת, ונחוץ לחלק אותן בקרב שני ארגונים ידידותיים עצמאיים. הן המטרות והן האמצעים של שתי הצורות האלו של פעילות חברתית, שרויים בשני מישורים שונים".[4]
בשנים 1905–1907 התגורר סירקין בווילנה, ומשם, שוב דרך פריז, עבר עם משפחתו ב-1908לארצות הברית. בשנת 1905 היה בין תומכי תוכנית אוגנדה וכאשר היא לא התקבלה, הוא ניתק את קשריו עם פעילים ציונים אך למרות זאת המשיך בפעילותו היהודית-לאומית, במסגרת 'הסוציאליסטים-טריטוריאליסטים' שבהמשך התאחדה בארצות הברית עם 'פועלי-ציון'[5].
פועלי ציון
סירקין היה ממנהיגי "פועלי ציון" באמריקה ומראשי תנועת הפועלים בעולם. ב-1920 ביקר סירקין בארץ ישראל כחבר במשלחת מטעם הברית העולמית של מפלגת פועלי ציון ונשא מספר נאומים בשבח הרעיון הקואופרציה וההתארגנות הקואופרטיבית.
הוא סבר שהאנטישמיות נובעת מהמאבק של החברה הבורגנית נגד הפרולטריון. לדעתו, מעמד העובדים מזהה את היהודים עם הבורגנות, ואילו הבורגנות מלבה את האנטישמיות כדי להסיט את תשומת הלב, ולעצור את התחזקות מעמד הפועלים. מסיבה זו הטיף סירקין להקמת חברה סוציאליסטית שוויונית בארץ ישראל, שתהיה מבוססת על שיתופיות, חירות ושוויון.
חייו האישיים
במהלך דיוני הקונגרס השני פגש את בתיה אוסנוס, פעילה ציונית סוציאליסטית, פמיניסטית בדעותיה, והם התחתנו ב-1898. ב-22 במרץ 1899 נולדה בתם היחידה, מרי סירקין (נישאה ב-1919 לאהרון ברודנסקי וב-1930 לצ'ארלס רזניקוב). ב-1916 נפטרה אשתו וב-1920 התחתן סירקין עם אחותה - מאשה. ב-1921 נולדה בתם, צביה.
יחסו ליהדות
עד גיל ארבעים לערך, סירקין ראה בדת אלמנט כובל ומשעבד, וקרא לצאת מן היהדות אל העברית, ולהחליף את דגל ה"קדושה העברית" בקדושה חילונית. בתו מרי סיפרה שבהיותם בארצות הברית לא היו בבית סממנים יהודיים והיא לא חונכה על ברכי מסורת ישראל. [6] . במהלך העשור השני של המאה ה־20 חל מפנה בגישתו של סירקין והוא סבר שהיסטוריה, התרבות והמורשת של העם היהודי הן תשתיות הכרחית, לבניית ציונות ־ סוציאליסטית. [7] באופן אישי, סירקין התקרב למסורת היהודית ולמרות העוני שבו חי, הוא קנה פמוטים יקרים, בחגים הוא ביקר בבתי כנסת ובבית היה מאזין לתקליטי פטיפון של ניגוני תפילה. לדעת החוקר אילון שמיר זו לא הייתה חזרה של ממש לדת היהודית, אלא רק "התקרבות לאלמנטים מתוכה, לצד קריאה לקיום 'מצוות' חדשות". סירקין סבר שהגשמת הרעיונות הטמונים ביהדות ההיסטורית, צריכה להיות באמצעות חיים יהודיים סוציאליסטיים בארץ ישראל.[8]
יומיים בטרם מותו כתב סירקין שיר תפילה שנפתח במילים "ברוך אתה ה' אלוהי רוח העולם". ולעת מותו ביקש את הרב חיים צ'רנוביץ לערוך לו "וידוי".[9]
מורשתו נלמדה בתנועות הנוער של תנועת העבודה, אשר נהגו לצטט את פסוקו: "רק בשם החיים הולכים בני העבודה למות, מזעיקים הגנה נגד השונא מבחוץ, ואוסרים מלחמה באויב האורב מבית"; משפט זה פתח את מאמרו "הגנת החיים", אשר נכתב כתגובה למאורעות תל חי.[11]
בתחילת 1936 נפתחו בבית האדום חדרי עיון על שם נחמן סירקין.[12] חדרי העיון עברו בשנת 1953 לבית ליסין, אוחדו לתוך הספרייה המרכזית של ההסתדרות שנקראה על שם נחמן סירקין ובשנות ה-80 הועברו למכון לבון.
