ניקולאי השני (שמו המלא: ניקולאי אלכסנדרוביץ' רומנוב (ברוסית: Никола́й Алекса́ндрович Рома́нов). תוארו הרשמי היה: ניקולאי השני, הקיסר והשליט של כל הנסיכויות הרוסיות[א]; 18 במאי1868 – 17 ביולי1918) היה הקיסר האחרון של האימפריה הרוסית, שירש את אביו אלכסנדר השלישי ב-1894. בתקופת שלטונו נקלעה האימפריה למשבר פוליטי חריף, שהועצם על ידי האבדות הכבדות שספגה רוסיה בחזית מלחמת העולם הראשונה (1914–1918). ניקולאי לא הצליח לנווט את האימפריה ברגעיה הקשים, ובסופו של דבר הסתיים שלטונו במהפכת פברואר בשנת 1917, שהביאה לסיום השלטון בן שלוש-מאות השנים של שושלת רומנוב ברוסיה. גם הממשלה הזמנית, שקמה בעקבות המהפכה, כשלה במשימה, והבולשביקים עלו לשלטון במהפכת אוקטובר באותה שנה. הבולשביקים רצחו את ניקולאי יחד עם בני משפחתו ב-1918.
ניקולאי היה בנו של הצאר אלכסנדר השלישי והצארינה מריה פיודורובנה (נולדה כדאגמאר, נסיכת דנמרק). אביו הקשוח סבר שניקולאי רכרוכי מדי וכלל לא הכין אותו לכתר. ניקולאי התאהב בנסיכה הגרמנייה אלכסנדרה מהסן, נכדתה של המלכה ויקטוריה, אך אביו התנגד לשידוך עם הנסיכה, שבנוסף להיותה מהאימפריה הגרמנית היריבה לרוסיה, השתייכה למשפחה שהייתה נגועה במחלת ההמופיליה (אחיה, פרידריך, חלה במחלה ומת מדימום בגיל שנתיים), וקיווה במקום זאת שיינשא לנסיכה מבית אורליאן, על מנת לחזק את הברית החדשה של האימפריה הרוסית עם הרפובליקה הצרפתית. רק כאשר היה על ערש דווי וירא מפני חוסר המשכיות לשושלתו, הסכים אלכסנדר לנישואיו של ניקולאי לנסיכה הגרמנייה.
כיורש העצר, הרבה ניקולאי בנסיעות. ב-1891, בהיותו בנסיעה חשובה למזרח הרחוק, ירה בו אזרח יפני בלתי שפוי והוא כמעט נהרג. הוא ניצל הודות לפעולה מהירה של בן דודו גאורגיוס (שחבט בתוקף עם מוט חזרן) ונותרה רק צלקת במצחו. ניקולאי הוחזר לסנקט פטרבורג כשהוא נוצר בלבו שנאה עמוקה לקיסרות יפן.
ההכתרה-הקיסר האחרון
ניקולאי עלה לשלטון ב־1 בנובמבר1894, וזמן קצר לאחר מכן נישא לנסיכה אליקס (ששינתה את שמה לאחר מכן ל"אלכסנדרה פיודרובנה"). היו להם חמישה ילדים: אולגה, טטיאנה, מריה, אנסטסיה, ואלכסיי. כמו כל הצארים בני משפחת רומנוב נחשב לשליט בחסד האל. בחגיגות הכתרתו במוסקבה ב-1896, נרמסו אנשים רבים למוות בעת שניסו לקבל מתנות מהצאר החדש. לניקולאי נודע על האסון מאוחר יותר באותו יום, והוא ביקש לבטל את כל החגיגות, אך שוכנע שלא לעשות זאת על ידי קרוביו ויועציו. רבים ראו את האסון כסימן רע. האירוסין שלו לנסיכה אליקס הקדימו אך במעט את מות אביו, והחתונה שלו הייתה זמן קצר לאחר הלוויה. ניקולאי, אדם חלש ורדוף אמונות תפלות, שראה בכל האסונות האלה אותות מבשרי רע, עמד בפני המשימה הקשה של שלטון באימפריה הרוסית בזמן של מהומה רבתי.
בנוסף למצב הבינלאומי המתוח, עמד ניקולאי בפני בעיות מבית. סבו, הצאר אלכסנדר השני, נרצח על ידי פצצה שהטמינו לו המהפכנים הסוציאליסטים, חרף העובדה שדווקא שליט זה היה בין המיטיבים ביותר עם השכבות החלשות. המהפכנים לא ניסו להשיג מעמד פוליטי בתוך שיטת הממשל הקיימת, אלא להרוס את השיטה לגמרי. כילד, שרדו ניקולאי ומשפחתו ניסיון התנקשות מפצצה שהוטמנה ברכבת שבה נסעו. ההפסד הרוסי במלחמת רוסיה–יפן חיזק את המתנגדים הפנימיים לשלטונו והיה בין הגורמים למהפכה של 1905, שבה שביתות מאורגנות והפיכות מקומיות הכריחו את ניקולאי להסכים לכינונו של פרלמנט – הדומה, במנשר אוקטובר. למרות הסכמתו, הפרלמנט הרוסי נהנה מזכויות מועטות והיה נתון לשליטתו המלאה של ניקולאי.
היחסים של ניקולאי עם הדומה החדשה לא היו טובים. הדומה הראשונה, שהיה בה רוב למפלגת הקדטים, כמעט מייד נכנסה לעימות איתו. ניקולאי פיטר את ראש ממשלתו הליברלי יחסית, סרגיי ויטה, ופיזר את הדומה. לאחר שבדומא השנייה היו בעיות דומות, ראש הממשלה החדש פיוטר סטוליפין פיזר גם אותה, ושינה את חוקי הבחירות על מנת להיטיב עם מפלגות שמרניות יותר בבחירות עתידיות. לסטוליפין, פוליטיקאי משופשף, היו תוכניות שאפתניות לרפורמה. אלה כללו העמדת הלוואות למעמדות הנמוכים על מנת לאפשר להם לקנות קרקעות, כשמטרתו הייתה לחזק את הנאמנות של החקלאים לשלטון המרכזי. התוכניות שלו נבלמו על ידי שמרנים בחצר המלוכה. בזמן הירצחו של סטוליפין בידי אנרכיסט ב־1911, הוא והצאר כמעט ולא דיברו, והדעה הרווחת הייתה כי סופו הפוליטי קרוב.
חוליו של הנסיך אלכסיי
בעיית הירושה החריפה את הבעיות הפנימיות. אלכסנדרה ילדה ארבע בנות לפני שבנם אלכסיי נולד ב-12 באוגוסט1904. הנסיך הצעיר היה חולה בהמופיליה, מחלה שבאותו הזמן הייתה חשוכת-מרפא. בשל חולשת השלטון באותו זמן, ניקולאי ואלכסנדרה בחרו שלא לגלות את מצבו של אלכסיי לאיש מחוץ לבית המלוכה. תחת זאת ניצלו הצאר ואשתו את טכנולוגיית הראינוע המתפתחת של אותה העת, להפקת סרטים המתארים את חיי המשפחה המלכותית על ילדיה הנאים והפוטוגניים, מה שהביא לתקופה קצרה לעלייה בפופולריות של משפחת המלוכה.
מתוך ייאוש, אלכסנדרה ניסתה למצוא מזור לבנה אצל נזיר תימהוני בשם גריגורי רספוטין. רספוטין נראה כאילו הוא מועיל בזמן שאלכסיי סבל מדימום פנימי, ואלכסנדרה נעשתה לתלויה יותר ויותר בו ובעצותיו, שאותן קיבלה כמסרים ישירים מאלוהים. רספוטין הוקע על ידי הציבור הרוסי עקב השחיתות שלו ועקב חיי הפריצות המינית שניהל. מהעבר השני היה רספוטין שנוא גם על אנשי החצר, אשר חשו מאוימים מכוחו הפוליטי הבלתי מוגבל בחצר הצאר.
לאחר הרצח של הארכידוכס פרנץ פרדיננד על ידי לאומנים סרבים בסרייבו ב־28 ביוני1914, התלבט ניקולאי לגבי מעשיה העתידיים של רוסיה. הוא לא רצה לנטוש את בני בריתו הסרבים לדרישותיה של אוסטרו-הונגריה, אך גם לא רצה להתחיל מלחמה כללית. בסדרה של מכתבים שכתב לווילהלם השני, קיסר גרמניה (מה שקרוי "ההתכתבות של וילי וניקי"), שניהם הצהירו על רצונם בשלום, וכל אחד ניסה לגרום לשני להתקפל ראשון. ניקולאי אף עשה צעדים מעשיים בכיוון זה, כשהוא דורש שגיוס הכוחות יהיה רק בחזית האוסטרית, ולא בזו הגרמנית, כשהוא מקווה למנוע מלחמה עם גרמניה. אך כבר היה מאוחר מדי כדי שמכתבים ימנעו את האירועים הבאים. לרוסים לא היו תוכניות מתאימות לגיוס חלקי, וב־31 ביולי 1914, ניקולאי עשה את הצעד הרה הגורל והורה על גיוס כללי. דבר זה הוביל כמעט מייד להכרזת מלחמה גרמנית, ולכניסתה של רוסיה למלחמת העולם הראשונה.
ערב פרוץ המלחמה ב־1 באוגוסט1914, מצא את רוסיה כשהיא אינה מוכנה די הצורך לעימות הממשמש ובא. המלחמה התחילה עם אבדות רוסיות כבדות ואיבוד שטחים. ניקולאי הרגיש כי חובתו היא להנהיג את צבאו אישית, כשהוא לוקח את תפקיד המפקד הכללי מדודו, הדוכס הגדולניקולאי ניקולאייביץ' הבן (בספטמבר 1915) לאחר איבוד החלק הרוסי של פולין. ניסיונותיו לפקד על המלחמה ישירות הותירו את העניינים הפנימיים בידיה של אלכסנדרה. כשהוא מנותק מדעת הקהל, ניקולאי לא הבין עד כמה העם היה חשדני כלפי אשתו שהייתה ממוצא גרמני ולשמועות על תלותה ברספוטין. כעס על הנזק שהשפעתו של רספוטין גורמת למלחמה ולמלכות הביאה לרציחתו על ידי קבוצה של אצילים וביניהם בן דודו של הצאר, הנסיך יוסופוב, בדצמבר 1916.
מהפכה וסילוק
הקשיים הגוברים בתוך המדינה וכישלונו של הצבא לנצל את הצלחותיו בניצחונו הגדול על האימפריה האוסטרו-הונגרית במתקפת ברוסילוב ביוני 1916 הביאה לשביתות ומהומות בחורף של 1916–1917. בסוף מהפכת פברואר של 1917 (פברואר בלוח השנה הרוסי הישן), ב־2 במרץ (לוח יוליאני) / 15 במרץ (לוח גרגוריאני) 1917 ניקולאי הוכרח לפרוש לטובת אחיו. הדוכס הגדול מיכאיל לא הסכים לקבל את כס המלכות, ולאחר שפרש למחרת היום, שלוש מאות שנים של שלטון בית רומנוב הגיעו לקיצן.
הוצאה להורג
מטבע זהב שהונפק בתקופת כהונתו. הכיתוב ברוסית: בחסדו של האל, ניקולאי אלכסנדרוביץ' השני, קיסר ושליט של כל הרוסים
הממשלה הרוסית הזמנית בתחילה הגבילה את ניקולאי, אלכסנדרה וחמשת ילדיהם למשכנם המלכותי, ארמון אלכסנדר. בניסיון להוציא אותם מהבירה ומסכנה אפשרית, ממשלתו של אלכסנדר קרנסקי העבירה אותם לטובולסק שבסיביר באוגוסט 1917. הם נשארו שם במהלך מהפכת אוקטובר הבולשביקית בנובמבר 1917, אך אז הועברו ליקטרינבורג, שהייתה בשליטת הצבא האדום. שם מצאו את עצמם הצאר ומשפחתו, שהיו רגילים לחיי תפנוקים ומותרות, חיים בבית איפטייב המפואר, כשהם אסירים של מהפכנים בולשביקים. הצאר ומשפחתו, יחד עם רופא המשפחה ושלושה משרתים[2], הוצאו להורג בליל 16 או 17 ביולי1918 על ידי כיתת יורים במרתפו של בית איפטייב שם הם היו אסורים, לאחר שנאמר להם שהם נמצאים בסכנה ועליהם לרדת למרתף למען ביטחונם.
ההוצאה להורג התקיימה בזמן שיחידות של הלגיון הצ'כוסלובקי שמרדו בשלטון הסובייטי במהלך פינויים מרוסיה התקרבו ליקטרינבורג, והתבצעה על פי הוראה מהדרגים הגבוהים של המשטר הבולשביקי, מחשש שמא חיילי האויב ימצאו את הצאר ומשפחתו וישחררו אותם.
למשך זמן רב חשבו כי גופותיהם של ניקולאי ומשפחתו נזרקו לתוך פיר של מחצבה במקום ששמו "ארבעת האחים". למעשה, דבר זה היה נכון; הם באמת נזרקו לשם בליל יולי ה־17/16. בבוקר הבא, כאשר החלו להתגלגל שמועות, יורובסקי – מפקד הפלוגה שאליה השתייכה כיתת היורים – הוציא את הגופות והסתיר אותן במקום אחר. כאשר הרכב שלקח את הגופות התקלקל בדרך לאתר הנבחר הבא, הוא עשה סידורים חדשים וקבר את רוב הגופות בבור סגור ומוחבא בדרך קופטיאקי, דרך נידחת ועזובה כ־20 קילומטרים מצפון ליקטרינבורג.
שמועות על ניצולים מהמשפחה המלכותית
תמונתו האחרונה של ניקולאי השני
ההסתרה של ההוצאות להורג ושל הגופות הובילה לשמועות שהצאר או חלק מחברי משפחתו נותרו בחיים. כמה אנשים טענו כי ראו את הצאר במחנות עבודה בסיביר בשנות השלושים המאוחרות. טענות אלה מעולם לא נלקחו ברצינות, אך מספר אנשים בשנות העשרים והשלושים טענו, באופן יותר רציני, כי הם בני משפחת רומנוב. במיוחד היו מספר נשים שטענו כי הן הנסיכה אנסטסיה, בתו של הצאר, וזאת מכיוון שגופתה של אנסטסיה לא נמצאה יחד עם גופותיהם של שאר בני המשפחה. הידועה ביותר הייתה אנה אנדרסון, שטענה כי היא אנסטסיה והצליחה לשכנע בכך כמה מחברי משפחת רומנוב המוגלים. נראה שהיא אף האמינה בטענתה בעצמה, אך בדיקות DNA שנעשו לאחר מותה קבעו כי היא שיקרה. סיפורה של אנדרסון הוסרט בסרט "אנסטסיה".
בתחילת שנות ה-90, לאחר נפילתה של ברית המועצות, גופותיהם של בני משפחת רומנוב נתגלו, הוצאו מקברן וזוהו בוודאות. דו"ח סודי של יורובסקי, שנתגלה בשנות השבעים המאוחרות, אך לא הגיע לידיעת הציבור עד לשנות ה־90, עזר לרשויות לאתר את גופותיהם. זיהו את הגופות בעיקר בעזרת DNA. בעזרת דגימת דם מהנסיך פיליפ דוכס אדינבורו, צאצא של המלכה ויקטוריה ולפיכך בן-דודה של אלכסנדרה, זיהו את אלכסנדרה ובנותיה על ידי הגנים המיטוכונדריים שלהן. שיטת זיהוי נוספת הייתה בשיטה חדשה של השוואה בין צילומים לגולגולות.
שתי גופות עדיין היו חסרות, של אלכסיי ושל אחת הבנות: מריה או אנסטסיה. על פי תיאורו של יורובסקי, הגופות של אלכסיי ושל אחת הבנות, שפלוגתו של יורובסקי חשבה כי היא של אלכסנדרה, נשרפו על יד אתר הקבורה ואפרן פוזר והוסתר. כמה גורמים ברוסיה, ובייחוד הכנסייה האורתודוקסית, טענו כי הגופות אינן של המשפחה המלכותית, אך לאחר סדרה ארוכה של עיכובים ביורוקרטיים ופוליטיים, שאריות המשפחה נקברו מחדש באחוזת הקבר של משפחת רומנוב בקתדרלת פיוטר ופאבל ב-1998, בטקס רב רושם, ביום השנה להוצאה להורג.
במהלך השנים מקובל היה להאמין שאנסטסיה היא הבת הנעדרת, ושהיא עדיין בחיים. אך בשנת 2008 נמצאו שרידים של שתי גופות שהוטמנו במקום מרוחק יותר, ובבדיקות DNA קפדניות שבהן השתתפו רוסיה וארצות הברית התגלה שהגופות הן של אלכסיי ושל אחת מאחיותיו, כלומר מסתבר ששתי האחיות – אנסטסיה ומריה – נהרגו בליל הרצח המשפחתי, וכך נפתרה התעלומה הגדולה.
ב־14 באוגוסט2000, ניקולאי ומשפחתו הקרובה הוכרזו כקדושים על ידי הסינודה של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית ברוסיה, הם לא הוכרזו כקדושים מעונים, כיוון שמותם לא היה תוצאה ישירה של אמונתם הנוצרית, ובמקום זה הם הוקדשו כ"נושאי פסיון". הם כבר נחשבו כקדושים על ידי כמה מחברי הכנסייה מחוץ לרוסיה כמה שנים קודם. לפי הצהרה של הסינוד של מוסקבה, הם הוכרזו כקדושים מהסיבות הבאות:
במלך הרוסי האורתודוקסי האחרון ובמשפחתו אנו רואים אנשים שביקשו בצורה אמיתית לגלם בחייהם את ציווי הבשורה הנוצרית. בייסורים שהם חוו במאסרם בצורה צנועה וסבלנית, ובמות הקדושים שלהם ביקטרינבורג בליל ה־17 ביולי 1918, הם הראו את האור של האמונה בישו שכובשת את הרע.
.jpg)
