איוואן הרביעי

איוואן הרביעי
Иван IV Грозный

דיוקנו של איוואן האיום מהמאה ה-16.
דיוקנו של איוואן האיום מהמאה ה-16.
לידה	25 באוגוסט 1530 קולומנסקויה, נסיכות מוסקבה
פטירה	28 במרץ 1584 (בגיל 53) מוסקבה, רוסיה הצארית
שם לידה	Иван Васильевич
מדינה	נסיכות מוסקבה, רוסיה הצארית
מקום קבורה	רוסיה קתדרלת המלאך מיכאל, מוסקבה
בת זוג	8 נשים
שושלת רוריק
תואר האיום אב וסילי השלישי אם אלנה וסיליבנה גלינסקיה צאצאים דמיטרי איוואנוביץ' דמיטרי מאוגליץ' אנה איוואנובנה פיודור הראשון צארייביץ' איוואן איוואנוביץ' וסילי איוואנוביץ' מספר צאצאים 2
נסיך מוסקבה 1533–1547 (כ־14 שנים) → ואסילי השלישי
צאר רוסיה 1547–1584 (כ־37 שנים) פיודור הראשון ←

פסל של איוואן האיום המשחזר את פניו על פי גולגולתו.

אִיוואן הרביעי (25 באוגוסט 1530 – 28 במרץ 1584) נודע גם כ"אִיוַואן האיום" (Ива́н Гро́зный, איוואן גרוֹזְנִי). במסורת הרוסית הוא נודע בפשטות כ"אִיאוֹאַן וַאסִילְיֶיבִיץ'" (Иоа́нн Васи́льевич - איוואן בן וסילי). היה שליט רוסיה מ-1533 ועד מותו. במהלך שלטונו הארוך נכבשו חאנות קאזאן, חאנות אסטרחן, וחאנות סיביר. בכך הפך את רוסיה למעצמה רב אתנית המתפרשת על פני שטח רב של כ-4 מיליון קמ"ר. איוואן היה אחראי להתפתחותה של רוסיה ממדינה בעלת חשיבות משנית למעצמה אזורית. איוואן האיום היה השליט הראשון שאימץ את תואר הצאר של כל רוסיה.

מקורות היסטוריים הציגו עדויות שונות של אישיותו המורכבת של איוואן: הוא תואר כאינטליגנטי ומסור, אך נתון להתקפי כעס ונוטה להתפרצויות של מחלות נפש. התפרצות אחת בולטת גרמה למותו של היורש הנבחר שלו איוואן איוואנוביץ' אשר גרמה להעברת השלטון אל בנו הצעיר החולה והסובל ממוגבלות שכלית התפתחותית (לפי מקורות מסוימים)^[1] פיודור הראשון. אף על פי ששמו כתוב בדרך כלל בשפה האנגלית כאיוואן האיום, המשמעות המקורית שלו קרובה יותר ל"הנורא", או "המפחיד" (-"מעורר יראה") ובכך נשאה קונוטציה של התפעלות, כוח, יכולת, וגם הקפדה, לאו דווקא אכזריות.

ילדותו ונעוריו

איוואן נולד בקולומנסקויה. כשהיה בן שלוש, נפטר אביו וסילי השלישי כתוצאה מהתפשטות זיהום ברגל ובנו עלה לכס המלוכה; אך למעשה שימשה אימו, אלנה גלינסקיה, כעוצרת שלו. כשהיה בן שמונה מתה גלינסקיה, ככל הנראה הורעלה^[2][3]. בויארים ממספר משפחות רבות עוצמה - שושלת שויסקי ושושלת בלסקי - שימשו עוצריו ולמעשה הגבילו את תנועותיו ובודדו אותו. כשהיה בן שלוש עשרה נעשה מודע לכוחו, והחל לנקום בבויארים שהתעמרו בו: ב-29 בדצמבר 1543 פקד על משמרות הקרמלין לעצור את הבויאר אנדריי שויסקי ולתקוף אותו למוות באמצעות כלבי המשמר.

ב-16 בינואר 1547, בגיל שש-עשרה, הוא הוכתר בקתדרלת העלייה לשמים לצאר.

תחילת שלטונו

ויקטור וסנצוב, דיוקן דמיוני של איוואן הרביעי, 1897 מוסקבה.

למרות אסונות עקב השרפה הגדולה של 1547, תקופת שלטונו המוקדמת הייתה תקופה של רפורמות שלוות ושל מודרניזציה: איוואן עדכן את ספר החוקים, בנה צבא יציב (נקרא סטרלצי)^[4], יזם את הקמת הזמסקי סובור שהייתה האספה המייעצת ליד הצאר, ייסד את מועצת האצילים שתפקדה כממשלה, והכפיף את הכנסייה למדינה. ביוצרו מערכת של טקסים ותקנות הוא נתן למקומיים שלטון עצמי באזורים כפריים, בעיקר בצפון מזרח רוסיה, שאוכלס על ידי איכרי המדינה, אך גם הגבילו את ניידותם של האזרחים, מה שהוביל בסופו של דבר ליצירת מעמד הצמיתים. בפקודתו הוקם בשנת 1553 מכבש הדפוס הראשון ברוסיה, אם כי המדפיסים הרוסים הראשונים נאלצו לברוח ממוסקבה לליטא.

איוואן ניהל שלוש מערכות צבאיות כנגד חאנות קאזאן. החל משנת 1547, ובסופו של דבר הצליח בשנת 1552 לכבוש את קאזאן ולספח את המדינה לרוסיה. בהמשך, בשנת 1556 הוא כבש את חאנות אסטרחן וסיפח גם אותם לרוסיה. כיבושים אלה האיצו את ההגירה של הנוודים מאסיה לאירופה דרך הוולגה והפכו את רוסיה למדינה רב אתנית. לציון הניצחון החשוב נגד חאנות קאזאן הוא הקים את כנסיית וסילי הקדוש במוסקבה. האגדה מספרת כי הוא כל כך התרשם מהמבנה, עד כי הורה לעקור את עיניו של האדריכל, פוסטניק יאקובלב, כדי שלעולם לא יוכל לתכנן עוד משהו כה יפה. למעשה, אין אמת באגדה ויאקובלב המשיך לתכנן מבנים נוספים לאחר כנסיית וסילי הקדוש. בעקבות סיפוח חאנות קאזאן החלה התפשטות של רוסיה לכיוון אזור אורל.

בשנת 1547 גייס סוכן של איוואן אומנים בגרמניה לעבודה ברוסיה. אולם כל האומנים הללו נעצרו בליבק לבקשתן של פולין וליבוניה. חברות הסחר הגרמניות התעלמו מהנמל החדש שנבנה על ידי איוון על נהר נארווה בשנת 1550 והמשיכו לספק סחורות לנמלי הים הבלטי שבבעלות ליבוניה. רוסיה נותרה מבודדת מסחר באמצעות הים.

איוואן ייסד קשרי מסחר חדשים, ופתח את הים הלבן ואת נמל ארכנגלסק לסוחרים אנגלים.

בנוסף איוואן הרביעי התכתב עם מנהיגים אורתודוקסים מחוץ לארצו. בתגובה למכתב של יואכים הפטריארך של אלכסנדריה שביקש מהצאר סיוע כספי עבור מנזר סנטה קתרינה בסיני, שסבל מהטורקים, שלח איוואן הרביעי בשנת 1558 משלחת למצרים בראשות סגן בישוף גנאדי, שנפטר בקונסטנטינופול לפני שהספיק להגיע למצרים. מכאן ואילך המשלחת הונהגה בראשות וסילי פזוניאקוב, סוחר מסמולנסק. המשלחת של פוזניאקוב ביקרה באלכסנדריה, בקהיר ובסיני והביאה לפטריארך מעיל פרווה וסמל שנשלח על ידי הצאר.

השינוי באישיותו מקושר באופן מסורתי למחלתו הכמעט קטלנית בשנת 1553 ולמותה של אשתו הראשונה, אנסטסיה רומנובנה, בשנת 1560. איוון חשד בבויארים בהרעלת אשתו ובתכנון מזימה להחליף אותו בבן דודו ולדימיר. בנוסף, במהלך מחלתו איוואן ביקש מהבויארים להישבע אמונים לבנו הבכור, תינוק באותו זמן. אצילים רבים סירבו, כי העריכו שבריאותו של הצאר רופפת מכדי לשרוד. הדבר הכעיס את איוואן והוסיף לחוסר האמון שלו בבויארים ולכן גרם להתנקשויות בבויארים, כולל אלה של מטרופוליטן פיליפ והנסיך אלכסנדר גורבטיי.

הוא יצר ב-1564 את ה"אופריצ'נינה", אזור ברוסיה שנשלט ישירות בידי איוואן בפיקוח אנשי צבאו, ה"אופריצ'ניקים". על פי חלק מההיסטוריונים נועדה האופריצ'נינה לשמש ככלי נגד מעמד האצולה רב העוצמה שעבר בירושה, שהתנגד לשאיפות האבסולוטיות של הצאר, בעוד חלקם פירשו זאת כסימן לפרנויה ולהתדרדרות הנפשית של הצאר.

המשך שלטונו

תקופת שלטונו המאוחרת הייתה פחות מוצלחת. איוואן יצא למסע כיבושים לעבר הים הבלטי במסגרת מלחמת ליבוניה, אך מצא את עצמו נלחם בשוודים, במסדר הליבוני ובפולנים. המלחמה התמשכה על-פני עשרים וארבע שנים וגרמה נזק לכלכלה ולצבא הרוסי, אך לא הובילה לכיבוש שטחים חדשים. ב-1560 סבלה רוסיה משילוב של בצורת ורעב, ומחיר התבואה גדל פי עשרה. התפרצויות של מגפות הרגו 10,000 אנשים בנובגורוד. בשנת 1570 מתו מהמגפה במוסקבה מדי יום 600–1,000 אנשים. חברו הטוב ביותר ויועצו של איוואן, הנסיך אנדרי קורבסקי, ערק לפולין, מעשה שפגע קשות באיוואן. מצבו הנפשי התדרדר ובשבוע אחד הוא יכול היה לעבור מהאורגיה המושחתת ביותר לתפילות מיוסרות וצום במנזר מבודד בצפון.

אט אט, הוא הפך אלים ואיבד את שפיות דעתו. האופריצ'ניקים יצאו מכלל שליטה והפכו לכנופיית בריונים רצחנית. הם רצחו אצילים ופשוטי עם וגייסו בכפייה אנשים למלחמה נגד ליבוניה. התוצאה הייתה ירידה במספר התושבים ורעב. האזור, שהיה העשיר ביותר ברוסיה, הפך לעני ביותר. במהלך העימות עם העיר נובגורוד, הורה איוואן לאופריצ'ניקים לרצוח את תושבי העיר. יש אומרים שנהרגו כ–60,000 איש. עם זאת, הגיע מניין ההרוגים הרשמי רק ל-1,500 "אנשים גדולים" (אצילים) ומספר דומה של "אנשים קטנים". חוקרים מודרניים רבים מעריכים כי מספר הקורבנות נע בין 2,000 ל-3,000 (לאחר הרעב והמגפות של 1560 לא עלתה אוכלוסיית נובגורוד ככל הנראה על 10,000-20,000 נפשות)

ב-1579, איוואן הרביעי מצא את עצמו במצב קשה, לאחר שדחה את הצעות השלום של אויביו, כאשר חאנות קרים הרסה שטחים מוסקבאים ושרפה גם את מוסקבה. הפליטים שנמלטו מבתיהם במהלך המלחמה סבלו בו זמנית מקשיים נוספים. הבצורת והמגפות שפרצו כתוצאה מהמלחמה גרמו לאובדן רב של חיי אדם.

המלחמה הממושכת כמעט והרסה את הכלכלה, האופריצ'ניקים שיבשו לחלוטין את הממשלה, בעוד הדוכסות הגדולה של ליטא התאחדה עם ממלכת פולין באיחוד לובלין, והפכה לאיחוד הפולני-ליטאי ורכשה מנהיג נמרץ, סטפאן באטורי, אשר נתמך על ידי האויב הדרומי של רוסיה, האימפריה העות'מאנית (1576). כעת נמחצה ממלכתו של איוואן על ידי שתי המעצמות הגדולות של זמנו.

לאחר שנכשל המשא ומתן עם איוואן, פתח סטפאן באטורי בסדרה של מתקפות נגד נסיכות מוסקבה בשנים 1579–1581, וניסה לנתק את ממלכת ליבוניה מהשטחים של נסיכות מוסקבה. במהלך המתקפה הראשונה שלו בשנת 1579, הוא כבש את פולאצק עם 22,000 חיילים. במתקפה השנייה, בשנת 1580, הוא כבש את וליקי לוקי עם כוח של 29,000 חיילים. לבסוף, הוא התחיל את המצור של פסקוב בשנת 1581 עם צבא של 100,000 חיילים. באותה שנה נכבשה מחדש נרבה שבאסטוניה על ידי שוודיה.

שלא כמו שוודיה ואיחוד הפולני-ליטאי, התקשה פרידריך השני להמשיך את המאבק נגד נסיכות מוסקבה. הוא הגיע להסכם עם יוהאן השלישי בשנת 1580, שנתן לשוודיה את השליטה בדוכסות ליבוניה. מלחמה נמשכה מ-1577 ועד 1582, ובשנה זו לבסוף נסיכות מוסקבה הכירה בשליטת הדוכסות הגדולה של ליטא בדוכסות ליבוניה.

לאחר שמת מגנוס פון לייפלנד ב-1583, פלשה פולין לשטחים שלו בדוכסות קורלנד ופרידריך השני החליט למכור את זכויותיו לירושה. מלבד האי סארמאה, הייתה דנמרק מחוץ לאזור הבלטי עד 1585.

חיים פרטיים

איוואן מעריץ את אשתו השישית, ציור משנת 1875.

איוואן האיום הורג את בנו, ציור משנת 1885 מאת הצייר איליה רפין

צאצאים

הוא היה נשוי לשמונה נשים. מאשתו הראשונה היו לו שבעה ילדים, וביניהם, הבן איוואן, שנהרג בשנת 1581 ופיודור הראשון שירש אותו בתפקיד. מאשתו האחרונה נולד לו הבן דמיטרי, שנהרג בהיותו ילד בשנת 1591.

• מאשתו הראשונה אנסטסיה רומנובנה:

1. אנה איוואנובנה
2. מריה איוואנובנה
3. דמיטרי איוואנוביץ'
4. איוואן איוואנוביץ'
5. יבדוקסיה איוואנובנה
6. הצאר פיודור הראשון
7. וסילי איוואנוביץ'

• ממריה נאגאיה:

1. דמיטרי איוואנוביץ'

• מאישה לא ידועה

1. קסניה שסטובה (ייתכן)

בשנת 1581 איוואן הכה את כלתו שהייתה בהריון מכיוון שהייתה לבושה לא צנוע, ייתכן והוא גרם לה להפלה. לאחר שנודע על כך לבנו התעורר ויכוח סוער בינו ובין אביו וכתוצאה מכך איוואן הכה את בנו בראשו עם מקלו וגרם למותו. אירוע זה מתואר בציור המפורסם של איליה רפין, "איוואן האיום ובנו איוואן ביום שישי 16 נובמבר", הידוע יותר בשם "איוואן האיום הורג את בנו".

אומנות

איוון היה פטרון של האמנויות והיה משורר ומלחין רב כישרון. המזמור שלו לכבודו של פטרוס הקדוס וחלקים ממכתביו שימשו את המלחין הסובייטי רודיון שצ'דרין, ההקלטה פורסמה ב-1988, לאות המילניום לנצרות ברוסיה, והייתה לדיסק הסובייטי הראשון^[5][6][7].

מותו

איוון מת משבץ מוחי בעת משחק שחמט עם בוגדאן בלסקי ב-28 במרץ 1584. עם מותו של איוואן, עברה ממלכתו המתפרקת לבנו ויורשו הלא כשיר וחסר הילדים, פיודור הראשון, והחלה תקופה המכונה "תקופת הצרות".

מורשת

כס המלכות משנהב של הצאר איוואן הרביעי האיום של רוסיה

במאות שלאחר מותו של איוואן, היסטוריונים פיתחו תאוריות שונות כדי להבין טוב יותר את שלטונו, אך למרות התאוריות הרבות, לא ניתן להכחיש כי איוון האיום שינה את ההיסטוריה הרוסית וממשיך להתקיים בתרבות הפופולרית. המורשת הפוליטית שלו שינתה לחלוטין את מבנה השלטון הרוסי, המדיניות הכלכלית שלו תרמה לסופו של שלטון שושלת רוריק, והמורשת החברתית שלו ממשיכה להתקיים במקומות בלתי צפויים.

ניתן לטעון כי המורשת החשובה ביותר של איוון הייתה השינויים הפוליטיים שהוא חולל ברוסיה. בליבה של המהפכה הפוליטית הזו עומד התואר החדש של הצאר. על ידי כך שהוכתר לצאר, איוון העביר מסר לעולם ולרוסיה: הוא היה עכשיו השליט העליון האחד והיחיד, ועל רצונו לא יערערו. התואר החדש היה מקביל לתואר המוחזק על ידי הקיסר הביזנטי. השם החדש לא רק איבטח את כס המלכות, אלא גם העניק לאיוון מימד חדש של כוח, הקשור קשר הדוק לדת. עכשיו הוא היה מנהיג "אלוהי" ממונה לחוקק את רצון האל. טקסטים מהכנסייה תיארו מלכים בתנ"ך כ" צארים" ואת ישו כ "הצאר השמימי".

באמצעות התרחבות לתוך פולין (למרות מסע כושל), הים הכספי וסיביר, הקים איוואן תחום השפעה שנמשך עד המאה ה-20. כיבושיו של איוואן הציתו גם קונפליקט עם טורקיה שהוביל למלחמות רצופות. "הניצחונות של רוסיה הגבילו את הכיבושים הטורקים לאזורי הבלקן והים השחור, אף על פי שההתפשטות הטורקית המשיכה להטיל צל על כל מזרח אירופה"^[8].

ההשתלטות על טריטוריה חדשה גרמה לתחילת יחסים עם אירופה, בעיקר באמצעות סחר. אף על פי שהקשר בין רוסיה ואירופה נותר מצומצם בשלב זה, הוא היה עתיד לגדול, ולאפשר את החלחול של האידיאלים האירופים מעבר לגבול. פטר הגדול בהמשך יהפוך את רוסיה למעצמה אירופית, וקתרין השנייה תקדם את רוסיה להפוך למובילה באזור כולו.

חייו של איוואן האיום היו נושא למספר סרטים בתעשיית הקולנוע הרוסית, כמו "מותו של איוואן האיום" (מ-1909) וכן שני סרטים מפורסמים של הבמאי סרגיי אייזנשטיין (מ-1945 ו-1946) וסרטים כגון "האיום על רוס" מ-1992, "איוון ואסיליביץ' מחליף את משלח ידו", "הצאר איוואן האיום" מאותה שנה, סרט הקולנוע "הצאר" מ-2009, סדרת הטלוויזיה "איוואן האיום" מאותה שנה והסדרה האיום משנת 2020.

סטלין נהג לקרוא לו "מורהו" והרבה לקרוא את הביוגרפיה שלו, תוך כדי שהוא רושם הערות בשוליים.

יחסו ליהודים

בשנת 1563, כשהצבא הרוסי כבש את פולאצק הציב איוון אולטימטום ליהודי פולאצק (כיום, בבלארוס) להתנצר או למות. היהודים בחרו למות על קידוש השם, ואיוון הורה להורגם בדרך אכזרית במיוחד: הוא הורה לחייליו לקדוח חורים בקרח שעל נהר דווינה הקפוא, ואליהם השליך את מאות היהודים, והם טבעו למוות^[9].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא איוואן הרביעי בוויקישיתוף

• איוואן הרביעי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• איוואן ה-4, (1530-1584), צאר רוסיה, דף שער בספרייה הלאומית
• איוואן הרביעי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• איוואן הרביעי, באתר Discogs (באנגלית)

• Martin, Janet. "Ivan IV the Terrible" in Medieval Russia 980–1584 2nd ed. 1993. Reprint, New York: Cambridge University Press, 2007 ISBN 0521859166.
• Yanov, Alexander. The Origins of Autocracy. Los Angeles: University of California Press, 1981 ISBN 0520042824.

הערות שוליים

1. History International Channel coverage, 14:00–15:00 EDST on 10 June 2008
2. Martin, 331
3. Pushkareva, Women in Russian History, 65–67.
4. Michael C. Paul, "המהפכה הצבאית ברוסיה 1550–1682", היומן של ההיסטוריה הצבאית 68 מס. 1 (ינואר 2004): 9–45, esp. עמ'. 20–22.
5. "Иван IV Грозный / Родион Константинович Щедрин – Стихиры (Первый отечественный компакт-диск)".
6. "Raritet-CD".
7. Kuzin, Viktor. "Первый русский компакт-диск".
8. Shrynnikov, Ruslan G. "Conclusion" in Ivan the Terrible, translated by Hugh F. Graham. Moscow: Academic International, 1975, 199.
9. הסיפור הבלתי-סביר והלא-מספיק-זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית, עמוד 99, שלום בוגוסלבסקי, הוצאת זרש, 2024

הקודם: ואסילי השלישי

צארים רוסיים

הבא: פיודור הראשון