בעקבות קשרים אתניים, כלכליים ותרבותיים, ובמיוחד כתוצאה מלחץ צבאי אשר הופעל ממזרח, נחתם בלובלין ב-1 ביולי1569הסכם איחוד בו נקבע שלמדינה המאוחדת – האיחוד הפולני-ליטאי (שנודע גם כרפובליקת שני העמים) – יהיו מלך, פרלמנט ומטבע משותפים, אולם לכל צד יהיו הון משלו, גוף מינהלי עצמאי ומערכת שיפוט נפרדים. פולין וליטא היו אמורות להיות מובחנות, שוות חלקים של הפדרציה, כשכל אחת מהן שומרת על צבא, אוצר, מינהל אזרחי וחוקים משלה. שתי המדינות הסכימו לשתף פעולה זו עם זו בנושא מדיניות חוץ, אולם פולין, שהחזיקה את האדמות הליטאיות בהן תפסה, הייתה בעלת ייצוג גדול יותר באיחוד והפכה לשותפה הדומיננטית. המדינה הפולנית-ליטאית נותרה ישות פוליטית אחת עד לחלוקתה לקראת סוף המאה ה-18.[1]
המדינה המאוחדת הפכה עד מהרה למעצמה אזורית – מהמדינות העשירות והחזקות ביותר באירופה במאות ה-16–18, והביאה את פולין לשיא התפשטותה הגאוגרפית, כאשר המדינה השתרעה עתה מהרי הקרפטים עד הים הבלטי, וכללה חלקים נרחבים מהשטח המוחזק כיום בידי אוקראינה ובלארוס.
