לפעמים נחשב הנסיך הראשון של קייב, כיוון שרואים בקודמו אולג, עוצר בלבד. שמו ידוע גם ממקורות ביזנטיים, והוא הראשון משושלת רוריק, שמוזכר במקור היסטורי ודאי בן התקופה. כמעט כל המידע עליו מקורו בכרוניקה הרוסית הראשונה ובכרוניקת נובגורוד הראשונה, שניהם מתבססים על מקור משותף, שנכתב לכל המוקדם כ-150 שנה אחרי מותו.
חייו על פי הכרוניקות
איגור היה בנו של רוריק, מייסד השושלת הקרויה על שמו, ששלט בנובגורוד וסמולנסק בצפון. אביו מת בעודו צעיר ומינה באופן זמני את קרוב משפחתו, אולג, כמושל נובגורוד וכאפוטרופוס על בנו איגור. תחת שלטונו של אולג נכבשה קייב מידי מושליה הקודמים, אסקולד ודיר.
לאחר מותו של אולג (912 או 922 לפי הכרוניקות השונות) קיבל לידיו איגור את השלטון על רוס של קייב. הוא נלחם נגד הדרבליאנים וגבה מהם כופר. מסופר גם שהוא כרת ברית עם הפצ'נגים שהגיעו לעיר מהאימפריה הביזנטית, אך היחסים ביניהם התערערו עד שפרצה מלחמה בין הצדדים, שהסתיימה בעבור תשלום כופר מצידם.
בין שנתו הראשונה לשנת 941 יש פער בכרוניקה, ולא ידוע מה עשה בשנים אלו. יש היסטוריונים שטוענים כי זהו פער מלאכותי, ולמעשה שלטונו היה קצר הרבה יותר.
המלחמה נגד ביזנטיון
בין השנים 941–945 איגור נלחם נגד האימפריה הביזנטית, אחרי שהתקיף את קונסטנטינופול ב-941. מלחמה זו מתוארת גם בכרוניקות הרוסיות וגם בתעודות ביזנטיות, שמתארות כיצד בהתקפה הראשונה הצי של איגור הושמד באש יוונית, אך איגור חזר ב-944 וכאשר אסף את כוחותיו ליד הדנובה, הקיסר קונסטנטינוס השביעי הציע לו חוזה שלום חדש עם הקלות במסחר (אם כי פחות מוצלח מהחוזה הישן של 911), ואיגור הסכים. הטקסט של החוזה נשמר בכרוניקה הראשונה.[1]
מותו של איגור
מלחמה זו מתועדת גם במכתב שכטר מן הגניזה הקהירית, אך המסע הראשון ב-941 מיוחס שם דווקא לאולג (במכתב: הלגו, הצורה הסקנדינבית המקורית: הלגי). לפי המכתב, הסכסוך התחיל כאשר הקיסר הביזנטי רומנוס לקפנוס שיחד את רוס של קייב, שהיו בני בריתו, כדי שיתקפו את ממלכת הכוזרים. לאחר שהלגו הוביל פשיטה על שטחים כוזריים, שר הצבא פסח תקף ערים ביזנטיות ואחר כך התקדם לקייב וניצח את הלגו, שנכנע והסכים להוביל פשיטה נגד קונסטנטינופול, אך מובס מול האש היוונית, ובורח לכיוון פרס.[2]
מותו
כאשר איגור חזר ממלחמתו נגד האימפריה הביזנטית, הוא הגיע עם יועציו להטיל על הדרבליאנים מיסים כפולים, והם מרדו ורצחו אותו. מותו תואר על ידי הכרוניקן הביזנטי לאון הדיאקון, שחי בימי בנו של איגור, סביאטוסלב. לאון כותב[3] כי הרוצחים כופפו שני עצי שדר וקשרו את איגור לשניהם וכך כשהעצים יישרו את עצמם איגור נקרע לגזרים. אלמנתו, אולגה מפסקוב, נקמה את מותו והענישה את הדרבליאנים, ובכרוניקה הראשונה מופיע סיפור מפורט על נקמתה האכזרית ורבת השלבים. לאחר מותו אולגה שינתה את מערכת גביית המיסים במה שנחשב לאחת מרפורמות המס הראשונות במזרח אירופה.
הערכה היסטורית
עיקר המידע ההיסטורי המדויק על פעילותו של איגור כנסיך קייב, מגיע משנותיו האחרונות, לגביהם יש לנו עדויות בנות הזמן. חייו לפני שנת 941 מעורפלים כמו חייהם של רוריק ואולג לפניו, שתוארו בכרוניקות מאוחרות בלבד. כמה מרכיבים במידע שבכרוניקות מעוררים שאלות - ביניהם הפערים הגדול ללא מידע בין שנתו הראשונה של איגור לשנת 941, רישומים דומים שחוזרים על עצמם, ומספר השנים הטיפולוגי שהכרוניקה הרוסית הראשונה מציינת גם עבור אולג וגם עבור איגור: 33 שנים. יש לציין גם שבנו היורש של איגור, סביאטוסלאב, נולד רק בשנת 942, בשעה שלפי הכרוניקות איגור צריך להיות כבן 65.
בעקבות המידע הכלול במכתב שכטר שהוזכר, לפיו מי שהוביל את הפשיטה על קונסטנטינופול ב-941 היה אולג ולא איגור (או לצידו), הציע קונסטנטין צוקרמן כי תקופת שלטונו הייתה קצרה הרבה יותר ממה שחשבו. לדעתו מחבר הכרוניקה קובע את ראשית "רוס" בשנת 852, ולכן מתאמץ למלא את הזמן שבין שנה זו ועד למותו של איגור ב-945 בסיפוריהם של רוריק, אולג ואיגור.[4]
אם מורידים את השנים הריקות, מוצאים שתקופת שלטונו העצמאית של איגור הייתה 3-4 שנים בלבד, עד שנרצח ב-945. הוא מסיק מכך כי אולג שימש כעוצר עד שנת 941, כאשר בעקבות הכישלון של המתקפה על קונסטנטינופול החל מאבק בין השנים, ואולג נאלץ לעזוב את קייב. לפי ניתוח זה, אולג התחיל את שלטונו מעט לפני 911, בה חתם על חוזה שלום מול האימפריה הביזנטית, ושלט בקייב עד 941, בה איבד את כוחו בעיר ויצא עם אנשיו למסע ביזה וכיבוש באזור אזרבייג'ן, בו מצא את מותו. קייב הופכת למרכז שלטוני בשנים 910-930, ולא סביב 880, מה שמתאים יותר לממצאים הארכאולוגיים בעיר.[5]
^Rosser, John Hutchins (2012). Historical Dictionary of Byzantium. Scarecrow Press. p. 245
^מקורות מוסלמיים אכן מתעדים פשיטה של אנשי רוס לכיוון החופים הדרום מערביים של הים הכספי סביב 943. ראו: Vernadsky, George (1959). The Origins of Russia. Oxford, Clarendon Press, p. 269
