רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
התנועה הציונית שנוסדה באופן רשמי בסוף המאה ה-19 איחדה בתוכה תפיסות שונות וזרמים שונים. הזרמים בתנועה הציונית ייצגו העדפות שונות הן לגבי יעדי הציונות והן לגבי הדרך שבה יש להגשימם. המכנה המשותף לכולם היה השאיפה להתגשמות התחייה הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל.[1] עם זאת, גם בשאלת יעד זה היו רבים (ביניהם הרצל עצמו) שצידדו בפתרון-ביניים טריטוריאלי זמני ("מקלט לילה"), כדוגמת תוכנית אוגנדה. גם כינון מדינה עצמאית לעם היהודי לא היה מקובל כמטרה על כמה חוגים ציוניים חשובים עד סמוך להקמת מדינת ישראל. מלבד המכנה המשותף הרחב, היו אופי הפתרון והשיטה בה יושג נתונים במחלוקת.
ציונות רוחנית – בה דגל אחד העם. דגלה בהקמת מרכז רוחני יהודי בארץ ישראל, על מנת לחזק את הקשר בין יהודים שנוטים להשכלה לבין ארץ ישראל והיהדות. זרם זה התנגד לציונות המעשית, בנימוק שאסור לזרז עלייה לארץ ישראל בלי "הכשרת הלבבות". לטענת אחד העם, מימוש הזיקה הלאומית אינו הפתרון לבעיית האנטישמיות. מטרת הלאומיות היהודית צריכה להיות התחייה הרוחנית.[3]
אחד העם התנגד לציונות המדינית מכמה טעמים. ראשית, לאחד העם הייתה ביקורת מעשית על "הציונות המדינית" של הרצל התולה תקוות בהשגת הצ'רטר מהמעצמות – לדעת אחד העם, גם אם יינתן הצ'רטר התנאים הכלכליים אינם מאפשרים את קליטת המוני היהודים. אחד העם גם התנגד לדעתו של הרצל האומר שצריך ואפשר לקבץ את כל העם היהודי בארץ-ישראל. נימוקיו היו כי לא כל היהודים ירצו לבוא, בארץ-ישראל שוררת שממה, הארץ אינה מפותחת בשביל לקלוט המונים וגם הערבים לא יוותרו על אדמותיהם. אחד העם טען כי הרצל והציונות המדינית רוצים להשיג את מטרתם באופן מהיר ונמרץ תוך זריעת אשליות שווא, בעוד ארץ-ישראל מסוגלת כעת לקלוט רק מספר קטן של אנשים. לטענת אחד העם, יש להקים בדרך איטית והדרגתית את המדינה. כן טען כי חשוב להקים בתחילה מרכז חיקוי רוחני לאומי שאותו יקים גוף מוביל איכותי וקטן. אחד העם אף ביקר את ספרו של הרצל "אלטנוילנד" בנתוניו הדמיוניים. כמו כן ביקר במיוחד את העובדה שבספר מתוארת החברה היהודית בארץ-ישראל כחברה שוויונית וקוסמו-פוליטית באופייה ולא מדינה יהודית המיוחדת לעם היהודי.
ציונות סוציאליסטית בהנהגת נחמן סירקין, דב בר בורוכוב, ומשה הס. מאוחר יותר גם חיים ארלוזורוב וברל כצנלסון. בניגוד לציונות המעשית ולציונות המדינית, ביקשה הציונות הסוציאליסטית לשלב בין הלאומיות לסוציאליזם ולהקים חברה פרולטרית שלא על בסיס בורגני – פרטי אלא על בסיס שוויוני מוסרי. לזרם זה היה מושג המדינה זר משום שהעיקר מבחינתם היה להקים חברה פועלת. הציונות הסוציאליסטית לא ראתה באמצעים המדיניים דבר נחוץ – לפי בורוכוב אין צורך בהקמת הסתדרות ציונית שתארגן את העם ותקבע את הפעילות. המדינה היהודית תיווצר ללא ארגון והכוונה מוסדיים. סירקין, בדומה להרצל היה מוכן להקים חברה יהודית סוציאליסטית בכל טריטוריה ולא רק בארץ ישראל, בורוכוב ראה אפשרות הקמתה של חברה כזו רק בארץ ישראל.
הציונות הרוויזיוניסטית הייתה מיוצגת על ידי זאב ז'בוטינסקי ולאחר מכן על ידי אב"א אחימאיר ומאיר גרוסמן. הציונות הרוויזיוניסטית הדגישה את הלאומיות הרומנטית ואת המורשת ההיסטורית של עם ישראל כבסיס מכונן של הרעיון הציוני והקמת מדינת היהודים, על מנת להשיג מטרה זו פעלו לשיתוף פעולה מרבי עם שלטונות המנדט במטרה להקל על תהליך הקמת מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל. הזרם תמך בליברליזם כלכלי, והתנגד לציונות הסוציאליסטית ולמלחמת מעמדות בארץ ישראל. הציונות הרוויזיוניסטית התנגדה להבלגה מול הטרור הערבי ותמכה בקו פעולה צבאי נוקשה כנגד הכנופיות הערביות שתקפו את היישוב העברי. בעקבות עמדה זו, פרש פלג רוויזיוניסטי מההגנה והקים את האצ"ל.
"עבודת ההווה" (דואיקייט) הוא מונח שבו השתמש מרטין בובר כביטוי לזרם רעיוני בתוך התנועה הציונית. זרם זה שכונה גם "המדיניות הארצית" טען כי הציונות לא יכולה להתרכז רק במאבק להשגת זכויות מדיניות משפטיות בא"י – כפי שטען הרצל, אלא עליה לשאוף גם ליצירת הכרה יהודית לאומית בארצות מושבם של היהודים באירופה על ידי מאבק להקמת מפעלים מקומיים לעזרה עצמית, עידוד החינוך הלאומי ועוד. תומכי זרם זה האמינו שרק בארץ ישראל יהיה ניתן לפתור את הבעיה הלאומית, אך אין להזניח את יהודי הגולה. יש לחזק את מעמדם הכלכלי והלאומי כדי שיוכלו לעלות לא"י. חסידי הזרם רצו בהשגת אוטונומיה לאומית, דהיינו השגת שוויון זכויות ליהודי רוסיה ואישור להקמת מוסדות לאומים ברוסיה תוך עידוד עבודה יצרנית בגולה. רעיון זה קיבל דחיפה כתוצאה מהמהפכה ברוסיה ב–1905 ומהשאיפה של האומות השונות תחת האימפריה האוסטרו-הונגרית לעצמאות.
זרם עבודת ההווה ביטא את חילוקי הדעות בתנועה הציונית והביא ליצירת הפרקציה הדמוקרטית.
הסיעה הדמוקרטית
הפרקציה הדמוקרטית הייתה קבוצה של ציונים חילונים ששאפו לשינויים במסגרת התרבות והחינוך. הסיעה הוקמה בקונגרס הרביעי על ידי קבוצת יהודים אינטלקטואלים וסטודנטים מקרב הציונות הרוסית: חיים ויצמן, מרטין בובר ואחרים אשר למדו באוניברסיטאות מערב–אירופאיות והחלו בפעולה ציונית עוד בשנות ה–90 של המאה ה-19. כבר בקונגרס השלישי העלו חברים אלה הצעות שונות.
לטענתם, הרצל ניסה לפעול לבד ולהנהיג את התנועה הציונית בעצמו ולא איפשר להם לבטא את רעיונותיהם. הם ביקשו להפוך את התנועה ליותר דמוקרטית ללא פולחן אישיותו של הרצל ודרשו להתארגן על פי מצע מפלגתי.
על רקע היעדר דגש מצד הרצל על התרבות היהודית, תבעה קבוצה זו להעמיק את הפעולה הציונית בתחום התרבותי-חינוכי-לאומי במסגרת חינוך חילוני לאומי, ולא להסתפק בפעילות פוליטית ובאיסוף כספים בלבד, כדרכו של הרצל. לאור דרישותיהם הוחל בקונגרס החמישי (1901) לעסוק בעבודה חינוכית כחלק מפעילות התנועה הציונית כאשר פעולת חינוך זו תהיה גם מהרוח העברית וגם מהתרבות כללית: הרחבת הלשון העברית, הנחלת ההיסטוריה היהודית והשכלה כללית שתגביר את רמת השכלתו של העם כדי להכשירו להבנת הרעיון הלאומי. הצעותיהם של חברי הסיעה הדמוקרטית "לפעולה תרבותית מקיפה" התקבלו בקונגרס החמישי חרף התנגדות חריפה של הציונים הדתיים (המזרחי) שרצו כי התנועה הציונית תסתפק בעבודה מדינית הסברתית וארגונית, וחרף ניסיונותיו של הרצל לגשר בין הפלגים ולמנוע מלחמת תרבות.
הדמוקרטים התנגדו להזנחת הפעולה המעשית של יהדות מזרח אירופה. הסיעה הדמוקרטית טענה כי עצם העברת הפעילות למערב אירופה הזניחה את יהודי מזרח אירופה. כמו כן טענו כי יש להדק את הקשרים בין הגולה לבין ארץ-ישראל ויש לבצע עבודה סוציאלית בגולה והתיישבותית בארץ-ישראל.
הסיעה הדמוקרטית נעלמה לבסוף, זאת משום שרעיונותיהם התקבלו על ידי הקונגרס ולא היה עוד צורך להיאבק עליהם. פעיליה מצאו את מקומם בציונות הסינתטית.
